בקשת המאשימה להגשת ראיות של מתלוננת שעזבה את הארץ

הראיות אותן מבקשת המאשימה להגיש לבית המשפט, הן כדלקמן: הודעתה הראשונה של המתלוננת שנגבתה שעות בודדות לאחר קרות הארוע; הודעתה השנייה של המתלוננת, שנגבתה יום למחרת הארוע, כ-24 שעות לאחר המעשה נשוא כתב האישום; הקלטת שיחת המתלוננת למוקד 100 בסמוך מאוד לארוע ואת תימלול השיחה; מסרונים שקבלה המתלוננת מהנאשם, זמן קצר לפני קרות הארוע.

התיק הועבר מכב' שופטת המעצרים, לכב' סגנית הנשיא, ונותב לשמיעת ראיות, בפני מותב זה. בבקשה לגביית העדות המוקדמת אשר הגישה עו"ד טגארט, ראש לישכת התביעות, ציינה כי: "המתלוננת עזבה את הארץ עוד בטרם עלה בידי המאשימה להעידה בעדות מוקדמת, המתלוננת עזבה את הארץ לפני המועד המתוכנן, הקדימה את טיסתה". עוד ציינה, כי: "המאשימה ממתינה לעידכון מהאינטרפול". עם עזיבת המתלוננת את הארץ, התלה בית המשפט את הליכים, ועם הגשת הבקשה הנוכחית, הם חודשו.

...

בנדוננו, לאחר שנתתי דעתי, למכלול התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה, וכן בחנתי את הראיות אותן מבקשת המאשימה להגיש באמצעות החריג האמור, נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, כך שהראיות המצוינות לעיל, יתקבלו, כראיה במשפט, לאמיתות תוכנן, למעט המסרונים.

אלא שעם השנים, כורסמה הלכה זו עד לעצמותיה, והפסיקה קבעה, כי לא מדובר בכלל של קבילות ופסילת ראיות, אלא עקרון של סדר העדפה, היורד למהימנות ומשקל, וכך באו לידי ביטוי הדברים בהלכה הפסוקה: "כך אף לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר, שכלל הראיה הטובה ביותר, לא עוד יורנו הלכה, ככלל של קבילות, אלא ככלל של מהימנות, ושל העדפת ראיות על פני ראיות אחרות. הנשיא שמגר ראה במגמה זו, ביטוי לגישה הנוהגת בדיני ראיות ולפיה, '... כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן אפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני הראיות, לפיו עוברים מבחני הקבילות הפורמאליים אל עבר מבחני המהימנות ...'" (ע"א 6205/98 אונגר ואח' נ' עופר ואח', פ"ד נה (5) 71, בעמ' 85-86; וראה לסיכום המגמה הזו בפסיקה, בספרו של המלומד י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורת תש"מ, שם בעמ' 683).

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בחלקה.

ראיות ותמצית טיעוני הצדדים לעונש מטעם המאשימה הוגשו הראיות הבאות לעונש: גיליון הרישום הפלילי של הנאשם (טל/1); הכרעת דין בת"פ 21618-02-15 של בית משפט השלום בתל אביב, בגדרה הורשע הנאשם בעבירות שעניינן הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם והסגת גבול פלילית (טל/2); טיעוני הצדדים וגזר הדין מאותו הליך (טל/3); הצהרת נפגעת העבירה ג' (טל/4); החלטת בית הדין הרבני האיזורי בחיפה מיום 10.2.2020 בעיניינו של הנאשם (טל/5); מיסמך של משרד המשפטים בנוגע לתקופת מעצרו של הנאשם בבלגיה לצרכי הסגרה (טל/6); פסק דין בבג"ץ 1031/16 (טל/7).

בעיניין זה ציינה שבמשך שנות בריחתו רמס הנאשם את זכותה של המתלוננת לחיות חיים חופשיים, שלווים ומאושרים המלווים בתחושת בטחון, והותירה "במעצר, אסירה בעולמו". לשיטת המאשימה בהנתן שהבריחה נעשתה בזמן שנוהל נגדו הליך פלילי, מעשי הנאשם מהוים אף פגיעה בהליך שפוטי תקין (טל/2 ו-טל/3).

אף כאשר אותר בבלגיה על ידי אגף העגונות בחלוף מספר חודשים ממועד בריחתו, ונתבקשה הסגרתו, לא מצא הנאשם לנכון לשים סוף לסבלה של המתלוננת ושל ילדיו, וניהל הליך ארוך נגד הסגרתו לישראל.

ואולם, במסגרת המיתחם יש להיתחשב בפרק הזמן הארוך בו שהה הנאשם בחו"ל לאחר שעזב את הארץ בנגוד לצוו שפוטי, ובהשפעה הדרמטית של מעשיו על ג', אותה הותיר ללא יכולת להמשיך בחייה, בודדה בעל כורחה, אם חד הורית לילדיה, ללא יכולת של ממש לדעת מתי ואם בכלל ייפסק סבלה.

לבסוף מצאתי להתייחס לת"פ (ראשל"צ) 54049-02-14 מדינת ישראל נ' פוקס (13.11.2014), שהוגש אף הוא מטעם ההגנה, בגדריו הושתו על נאשם שהורשע בעבירות של היתחזות כאחר במטרה להונות והפרת הוראה חוקית עונש קל של מאסר על תנאי בלבד, הגם שיצא את הארץ בנגוד לצוו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל עליו על ידי בית הדין הרבני.

...

אין בידי לקבל אף טענת ההגנה שלפיה הנאשם קיבל אחריות באופן חלקי, בהינתן שהודה בעובדות כתב האישום והמשפט התנהל "רק בפן המשפטי", שכן דווקא הודאת הנאשם בחלק העובדתי של כתב האישום, ממחישה את חוסר ההפנמה שלו בפסול שבמעשיו.

נוכח כל האמור, מן הראוי היה למקם את עונשו של הנאשם בחלק העליון של השליש המרכזי של המתחם.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר במסגרת הליך ההסגרה בין התאריכים 28.7.2016 – 11.5.2017.

ראיות לעונש: המאשימה הסתמכה על תמונות וחבלות של המתלוננת (ת/16); המסמכים הרפואיים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות (ת/35); ועדות הרופא שהעיד במהלך המשפט.

לאור מכלול השיקולים העונשיים, טענה המאשימה כי מיתחם העונש הראוי בנסיבות העניין, נע בין 12 חודשי מאסר בפועל, ועד ל-24 חודשי מאסר בפועל, וביקשה למקם את העונש בחלק העליון של המיתחם ולהטיל על הנאשם 16 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי ופצוי למתלונן.

המתלוננת לא העידה בפני בית המשפט, משום שעזבה את הארץ בתקופה שלפני תחילת המשפט ולאחר הגשת התלונה במישטרה.

...

" לאור כל האמור, נמצא לתת מקום לשיקולי הרתעה אלה בגזירת הדין לחומרה, ובכך לשלוח מסר הן לנאשם והן לציבור שאלימות במשפחה בכלל, ואלימות כלפי נשים בפרט, תוביל לענישה מחמירה ובלתי מתפשרת, הכוללת עונש מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות כאמור, מצאתי כי על הנאשם לרצות עונש בדמות מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח, אם כי בחלקו הנמוך של מתחם העונש שנקבע, בשל העדר עבר פלילי וחלוף הזמן.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 26/2/19 ועד 24/3/19.

לאחר שהגישה המאשימה בקשה לשפעול הליכים ולהגשת ראיות שנגבו מהמתלוננת, בהתאם לסעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), מכיוון שהמתלוננת לא תוכל להעיד מאחר שהנה בחו"ל, הורה בית המשפט קמא על חידוש ההליכים.

כמו כן, ואף שייתכן כי המדינה התרשלה במידת מה בניסיונותיה להביא את המתלוננת לעדות מוקדמת בטרם תצא מן הארץ ולא עשתה את כל שניתן כדי להביאה לעדות, וגם אם נתייחס לאימרות המתלוננת שהוגשו לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות כאימרות שמשקלן נמוך או מוגבל, אנו סבורים, כפי שהיה סבור גם בימ"ש קמא, כי יש בראיות הנוספות בתיק כדי לחזק ולסייע לגירסתה של המתלוננת ולמהימנותה.

כאמור לעיל, אמנם מוטב היה לו הייתה דואגת התביעה להביא את המתלוננת לעדות מוקדמת במסגרת הדיון בבימ"ש קמא, בטרם עזבה המתלוננת את הארץ, אך מאחר שניסיון זה לא צלח ולא הייתה ברירה, איננו סבורים כי בנסיבות התיק שבנידון פגם זה מצדיק ביטול כתב האישום כטענת המערער, זאת לאור הראיות הנוספות החזקות אשר תומכות באימרות המתלוננת.

...

אנו סבורים כי ניתן משקל לכל נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של המערער, כמפורט בגזר הדין.

כאמור, איננו סבורים כי מדובר בענישה חריגה באופן המצדיק התערבות ועל כן, יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש.

בסיכומו של דבר – דינו של הערעור להידחות על כל חלקיו וכך אנו מורים.

ראיות וטיעונים לעונש: ב"כ המאשימה לא הגיש ראיות לעונש, אך הפנה למסמכים הרפואיים בעיניינו של המתלונן אשר הוגשו לתיק בשלב שמיעת ההוכחות (ת/10).

במהלך חילופי הדברים דחף המתלונן את הנאשם ארצה.

בזמן שהנאשם ומרינה עבדו בחנות, בסביבות השעה 04:30 לפנות בוקר, הגיעו המתלונן וחברו אל החנות לאחר שבילו באיזור ושתו שתיה אלכוהולית, המתלונן ניכנס לחנות והלך לכיוון השירותים, הנאשם ומרינה אמרו לו שהשירותים אינם עובדים ובקשו ממנו לעזוב את המקום.

...

נטען כי הענישה הינה אינדיבידואלית ותלויה בנסיבות המקרה, וכי הנסיבות בענייננו מובילות למסקנה כי יש לגזור עונש שונה ומקל.

ראה דברי בית המשפט העליון בע"פ 2421/21 אוראל ברמי נ' מדינת ישראל (7.7.2022): " 'תהליך שיקומי' אינו יכול לשמש כמילת קסם, כשהנוקב בה זוכה באופן אוטומטי להקלה בעונש, בשל החשש לפגיעה בתהליך זה. ככל שהשיקום הוא תהליך משמעותי שיש להתחשב בו... עונש המאסר לא ימוטט אותו, והתהליך יימשך בבית הסוהר, ואף לאחר השחרור. מסופקני, אם תהליך שיקום שיתמוטט בקלות, בעקבות עונש מאסר לתקופה קצרה, הוא כזה שראוי ליתן לו משקל ממשי בקביעת העונש". טרם נעילה אוסיף כי אינני מקבל את טענת ב"כ המאשימה כי עניינו של הנאשם נכנס בגדרו של סעיף 40 ד (ב) לחוק העונשין הקובע כי ככלל לא יחרוג ביהמ"ש ממתחם העונש ההולם במקרים שבהם "מעשה העבירה ומידת אשמתו של הנאשם בעלי חומרה יתרה" אלא אם מצא כי קיימות "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן". בהתאם לעמדתו של כבוד השופט אלרון בפסק דין קרנדל "אין לקבוע קריטריונים חד משמעיים להגדרת מידת "החומרה היתרה" הנדרשת, וזאת כדי להותיר שיקול דעת לבית המשפט לקבוע האם זו התקיימה בכל מקרה לפי נסיבותיו".

מכלול נסיבות ביצוע העבירה בענייננו ובדגש על האלימות שנקט המתלונן כלפי הנאשם, מוביל למסקנה כי עניינו של הנאשם אינו נמצא בגדרו של סעיף 40ד (ב) לחוק.

לאור האמור ולאחר איזון בין השיקולים השונים, אני גוזר על הנאשם העונשים כדלקמן: א. 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.