זו הפעם השנייה שבה מובאת סוגיית שיחרורו על תנאי של המבקש לפני בית משפט זה. בקשתו הקודמת של המבקש, משנת 2012, נדונה בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי – שאף בו בוטלה החלטת הועדה המיוחדת, שהורתה על שיחרורו המוקדם של המבקש (עת"א 47599-03-13).
נגד החלטת השיחרור הראשונה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"א [47599-03-13]); ובפסק דין מיום 1.5.2013 קיבל בית המשפט (כבוד השופטים – הנשיא י' אלון, השופט י' צלקובניק והשופטת י' רז-לוי) את העתירה והורה על ביטולה של החלטת הועדה המיוחדת (להלן: פסק הדין הראשון).
...
עם זאת, בנסיבות המקרה מצא בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש חדר לשטחה של מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, וביצע בצוותא רצח אכזרי של אזרח ישראלי.
על יסוד האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש טרם הפנים את חומרת מעשיו, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי חלפה מסוכנותו; ועוד נקבע שדי בזאת על מנת להוביל למסקנה כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק לשחרור מוקדם.
על רקע האמור, העובדה כי לא ניתן לפקח באופן אפקטיבי על המבקש לאחר שחרורו מקבלת משנה חשיבות.
בנסיבות המקרה, ומשלא עלה בידי המבקש להפיג את החשש הממשי ממסוכנותו והסיכון הקיים לציבור משום כך, היעדרה של יכולת פיקוח אפקטיבית על המבקש לאחר השחרור מטה את הכף אל עבר המסקנה שלא ניתן להורות על שחרורו.
מכל אותם טעמים שפירטתי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.
