בקשת הארכת מועד להגשת ערעור של קטין שהורשע בעבירות ביטחוניות

רקע והליכים: ביום 22.9.19 הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות של בניה אסורה ושימוש אסור, לפי סעיף 243 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"א – 1965.

בית המשפט ציין את חומרת העבירה אך גם הביא בחשבון שהמערער הוא אדם נורמאטיבי, קצין בצה"ל, נעדר עבר פלילי, שזמן קצר לאחר הגשת כתב האישום, הרס שתי יחידות דיור מתוך ארבע היחידות שהופיעו בכתב האישום, כך שנכון למועד גזר הדין הייתה קיימת יחידה בודדת אחת המושכרת לצורך רווח כספי.

המערער פירט כי עוד טרם התקבלה הודעה על אי ביצוע התשלום, שאל את אביו בעיניין והאחרון השיב ש"הכול בסדר, וכל התשלומים מבוצעים בזמן, ואין מה להיות מודאג" המערער הוסיף כי "מסיבות השמורות עם אביו ... בפועל לא שולם כל תשלום". עוד ציין המערער כי הוא עצמו קצין בשירות מילואים פעיל, שכיר בחברה ביטחונית, נשוי ואב לארבעה קטינים ומפרנס עקרי.

ביום 30.1.22 נתן בית המשפט קמא את החלטתו ולפיה: "ניתן להניח כי הקנס צבר קנס פיגורים משמעותי. ככל שתשולם הקרן בתוך 21 יום, יוכל הנאשם להגיש בקשה בעיניין קנס הפיגורים, ואזי תתבקש התביעה לשקול עמדתה. ואולם כל זמן שלא תשולם הקרן במועד, ימשיך קנס הפיגורים להצטבר". ביום 20.2.22 הגיש המערער הודעה דחופה להארכת המועד לתשלום הקרן בשל אי קבלת שובר לתשלום.

את החלטת המרכז לגביית קנסות בה נדחתה בקשתו של המערער לפטור אותו מתשלום תוספת קנס הפיגורים, קיבל המערער כבר בחודש ינואר 2022, אך הוא ניסה לעקוף את המרכז על ידי פניה לבית משפט קמא שהבהיר ובצדק, כי אינו מהוה ערכאת ערעור על החלטות המרכז.

...

דיון ומסקנות: לכאורה, דין הערעור להידחות על הסף, שכן תקופת הזמן להגשת הערעור הסתיימה ביום 22.4.22 והערעור הוגש ביום 24.5.22, זאת בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד.

כמובא לעיל, החליט בית המשפט כי "... ככל שתשולם הקרן בתוך 21 יום, יוכל הנאשם להגיש בקשה בעניין קנס הפיגורים, ואזי תתבקש התביעה לשקול עמדתה...". הקרן שולמה, התביעה התנגדה, אך החלטתו של בית המשפט ניתנה סוף-דבר על-סמך העברת העניין למרכז, ותוכנה התמצה ב"משנמסר כי הקנס מטופל אצל המרכז לגביית קנסות, לא יתערב בית המשפט באופן גבייתו.

אולם, לא ניתן לתת לכך משקל מכריע או מהותי, שכן כך מורה הדין, כהלכה שנפסקה בעניין אזולאי הנ"ל. סוף-דבר: טענותיו העיקריות של המערער נדחות, ומשנמצא כי הסמכות נתונה למרכז לגביית קנסות – נדחה הערעור.

עוד ביקשה ב"כ הנאשם לא להשית על הנאשם קנס היות והוא מתפרנס מקיצבת נכות, כאשר שלושה קטינים סמוכים על שולחנו.

אמנם לא נגרם כתוצאה מבצוע העבירות נזק בפועל, אך קיים פוטנציאל גדול לגרימת נזק לבטחון הציבור.

בנוסף, בשני מועדים העסיק המבקש את השב"ח בעבודות בתשלום.

בית משפט השלום קבע כי מיתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי, לרבות הארכת תקופת המאסר המותנה שהושת על המבקש במסגרת הליך אחר, לבין עונש מאסר בפועל של 8 חודשים, קנס, התחייבות, ופסילת רישיון הנהיגה.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה, כאשר נקבע כי העונש שהושת על המבקש אינו סוטה באופן קצוני ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. · ברע"פ 2057/19 מרזוק נ' מ"י (21.3.2019) אושר מיתחם שבין מאסר מותנה ועד 8 חודשי מאסר והוטל על המבקש עונש של 5 חודשי עבודות שירות, בנסיבות של העסקה והסעה של 5 שוהים בלתי חוקיים סמוך לקו התפר.

· ברע"פ 6141/09 סלהב נ' מדינת ישראל (30.7.09), נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם ללא עבר פלילי, שהורשע בעבירה של הסעה שלא כדין של מספר תושבים זרים, תמורת תשלום.

...

בהתחשב במכלול הנתונים לעיל, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בנסיבות תיק זה נע בין מאסר על תנאי ל- 6 חודשי מאסר בפועל, אשר בנסיבות מתאימות ניתן לרצות בעבודות שירות לצד ענישה נלוות.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים אשר פורטו לעיל, אני גוזרת על הנאשם עונש ברף הנמוך של המתחם, כדלקמן: מאסר על תנאי בן 5 חודשים למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופת התנאי עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, ויורשע בגינה.

אני מורה על פסילה על תנאי למשך 6 חודשים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה וזאת למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופת התנאי עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, ויורשע בגינה.

ב. העבירה של גניבת רכב שבכתב האישום הנה עבירת הרכוש הראשונה עבור הנאשם ובקשר לעבירת הבטחון היא בוצעה בשנת 2015, בהיותו קטין ולכן יש לקחת בחשבון את חלוף הזמן ולייחס לה משקל מיזערי.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בביצוען של העבירות הבאות: גניבת רכב, נהיגה בפזיזות, נהיגה בזמן פסילה, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה ללא ביטוח והשית על המבקש הארכת עונשי המאסר התלויים כנגדו ושרות לתועלת הציבור בהקף של 350 שעות ופצוי למתלונן.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון.

ד. 8 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים ממועד שיחרורו, הנאשם לא יבצע עבירת רכוש מסוג פשע.

...

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי מתחם העונש ההולם לאירוע מושא כתב האישום, נע בין 13 ועד 30 חודשי מאסר בפועל, וזאת בצירוף מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי.

בנוסף, החזיק המערער ברשותו עד ליום 7.12.2017 חומר תועבה ובו דמותו של קטין.

לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון, ביום 2.5.2023 הרשיע בית משפט השלום את המערער במיוחס לו על פי אישום זה. ביום 4.6.2023 ניתן גזר הדין, ובו הושתו על המערער העונשים הבאים: מאסר למשך 40 חודשים; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, והתנאי שהוא לא יעבור עבירת מין מסוג פשע במשך שלוש שנים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג עוון במשך שלוש שנים; וכן פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪.

בא כוח המשיבה הסכים למתן הארכה, אם כי ביקש כי פרק הזמן שיינתן לעיכוב העונש יקוצר.

ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי ביום 16.7.2023 הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב על הכרעת דינו וגזר דינו.

המערער טוען כי מצבו הרפואי קשה; נקבעה לו 10% נכות ממשרד הבטחון בשל הגבלת תנועה בקרסול; 42% נכות מביטוח לאומי בשל פגיעה בעבודה שהביאה לפריצת דיסק ובהמשך לניתוח כריתת הדיסק.

זאת ועוד – ב"כ המערער ציין בישיבת יום 8.8.2023 כי נקבע מועד לדיון בערעורו – ביום 27.11.2023.

כן יש להביא בחשבון את מצבו הרפואי של המערער – שאף שיוכל לקבל טפול גם במסגרת השב"ס, מהוה אף הוא שיקול בין היתר השיקולים בבקשה כגון זו. כזכור, ביצוע עונש המאסר אף נדחה בהחלטתו של בית משפט השלום לתקופה של כחודשיים, ליום 13.8.2023 בשל מצבו הרפואי של המערער וניתוח שהוא היה אמור לעבור יומיים לאחר גזר הדין ופרק הזמן שנידרש לו להחלים ממנו.

...

יישום הכללים הללו על עובדות המקרה דנן מביא לטעמי למסקנה לפיה ניתן להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע המאסר.

אין להקל ראש בשני האינטרסים הללו – אולם לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן יש להורות על ביצוע מידי של העונש רק בשלהם.

לכן, אני נעתרת לבקשה לעיכוב ביצוע.

גזר הדין בפתח גזה"ד בימ"ש קמא ציין, כי בעקבות ביצוע העבירות בהן עסקינן, המערער נעצר ביום 7.10.21 ומעצרו הוארך מעת לעת במסגרת מעצר ימים עד ליום 13.10.21, אז הוגשו כתבי האישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

בימ"ש קמא עמד על חומרת עבירות נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, כן ציין כי המערער בהתנהלותו פגע בערכים חברתיים כגון בסדרי שילטון החוק, זלזל בצוי ביהמ"ש ובאוכפי החוק וגם סיכן בטחון הציבור ומשתמשי הדרך.

בבוא ביהמ"ש קמא לקבוע את העונש הראוי בגדרי המיתחם, הוא הביא בחשבון לחומרה את נסיבות ביצוע העבירות; עברו התעבורתי של המערער; העובדה כי מדובר בנהיגה בפסילה בפעם הרביעית; בימ"ש קמא עמד על הרשעת המערער משנת 2021, פל"א 7608-3-19 (להלן: ההליך הקודם) בשתי עבירות של נהיגה בפסילה וללא רישיון תקף, כי במועד מתן גזר הדין (מיום 8.12.21), התיק דנן היתנהל בפני בימ"ש קמא והיה תלוי ועומד כנגד המערער, אשר בחר שלא לצרפו להליך הקודם.

כולם בנוסף למשפחתו הגרעינית של המערער המונה אשה ו - 2 ילדים קטינים סמוכים על שולחנו; כן לטענת המערער, שירות המבחן לא הציע לו ליטול חלק בהליך טפולי ולמעשה חרץ גורלו על סמך ההיסטוריה שלו.

בהיקשר זה נטען עוד, כי שגה בימ"ש קמא עת לא קיבל את בקשת ב"כ המערער ולא דחה את מועד הדיון לשמיעת טיעונים לעונש לשם קבלת תסקיר משלים, אשר היה יכול להצביע על סכויי השקום של המערער והצגת התמונה המלאה.

...

אני תמים דעים עם ביהמ"ש בקביעתו : "מכל הנימוקים לעיל, הנני סבורה שבמקרה דנן,- נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, כאשר הנאשם לא רק שנהג בזמן פסילה וללא רישיון תקף, אלא גם לא ציית להוראות שוטרים, כשהוא מסיע נוסע קטין; נוכח הרצידיביזם, כאשר מדובר בפעם הרביעית שהנאשם נוהג בזמן פסילה וללא רישיון נהיגה תקף; ונוכח העבר התעבורתי המכביד של הנאשם; וכאשר תסקיר שירות המבחן אינו בא בהמלצה שיקומית, ומציין את הצורך בהטלת ענישה מוחשית; - אין מנוס, למרבה הצער, מלהטיל על הנאשם מאסר בפועל של ממש מאחורי סורג ובריח." לזאת אוסיף, המערער חזר לסורו שוב ושוב למרות העונשים שהוטלו עליו בעבר ואשר כללו גם מאסרים, כן העבירה בה עסקינן בוצעה בזמן שעומד ותלוי נגדו הליך נוסף בגין עבירה של נהיגה בפסילה.

מכל אלה, ולאחר שנתתי את דעתי לנסיבותיו האישיות עליהן עמד ביהמ"ש קמא בפירוט בגז"ד, אני סבור כי אין להסתפק בתמהיל ענישה שאינו כולל מרכיב של מאסר בפועל, ואף נראה כי ביהמ"ש קמא הקל עם המערער בקביעת המתחם, עונש המאסר בפועל וגם במסקנתו בעניין החפיפה החלקית של הפסילה בפועל.

לאור כל האמור, מורה על דחיית הערעור.