בקשת הארכת מועד להגשת ערעור על שומת שמאי מכריע

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה – מחוז תל אביב, שניתנה ביום 27.12.22 (להלן: "החלטת ועדת הערר").

" ועוד מרחיב ביהמ"ש העליון ומפרט את השיקולים שעל ביהמ"ש לבחון, בראש ובראשונה מה הטעם שמנע את הגשת העירעור במועדו, על המבקש ל להציג טעמים טובים, וכבר נפסק ולא אחת כי טעם מיוחד הנו "ארוע שמנע מבעל דין לפתוח בהליך במועד מטעמים שאינם תלויים בו או בבא כוחו". עם זאת אין מדובר ברשימה סגורה, ועל הטעם הזה יש להוסיף שיקולים נוספים כגון: "סיבות האיחור, האם המבקש היה תם לב או שהתרשל באיחור", "סכויי ההליך", "נסיבות קונקרטיות", "האם נפלה טעות בדין", "האם המשיב שינה מצבו לרעה", "האם ההליך מעורר שאלה שיש לציבור אינטרס שתוכרע", "חשיבות הזכויות ומידת הפגיעה בהם", ועוד שיקולים שנבחנים באופן קונקריטי ופרטני ביחס לנסיבותיו של כל מקרה לגופו.

לא ייתכן שהמבקשת לאחר שהזכויות על פי התכנית כבר התכלו, תוציא שומה ודרישת היטל השבחה משל הזכויות קיימות, תוך היתחשבות בחוסר הוודאות הקיים לאור מצב עניינים זה, וכאשר המשיבים מבקשים לממש את הזכויות תידרוש היטל השבחה חדש בהיתעלם מההליך שננקט על ידי הצדדים, ואשר המבקשת הייתה צד לו, הליך השמאי המכריע, שבעקבות הכרעתו הוצאה שומת היטל ההשבחה הראשונה ששולמה.

...

בנסיבות כגון אלה, אני סבורה שהמשיבים לא הניחו שלא יוגש ערעור, במיוחד לאור סכומי העתק שבהם מדובר.

אם נבחן ממעוף הציפור את טיעוני הצדדים באשר למחלוקת ביניהם ולהכרעת וועדת הערר, נלמד כי תכנית בצלאל היא שבסופו של דבר העניקה למקרקעי המשיבים את הזכויות המשביחות.

בסופו של דבר, בנסיבות הקונקרטיות, לאור העובדה כי המדובר בהחלטת וועדת ערר שניתנה למעלה משש שנים לאחר שהתקיים הדיון בה, כשמדובר בסכומים בהיקפים שאין להניח שמי מהצדדים סבר כי לא יוגש ערעור, בנסיבות הקיימות כאשר בהחלטת וועדת הערר הוועדה מפנה לשתי אפשרויות שעומדות בפניה, והטעם לבחירת אפשרות אחת על פני השנייה, נבעה מחישוב לטובת המבקשת, מבלי שניתנה למי מהצדדים האפשרות להביא את החישוב לוועדה לבחינתה, כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שמנהלת אגף הנכסים, ואני נותנת לעובדה זו משקל רב, שהתה בבית חולים בשל ניתוח מורכב שהיה עליה לעבור בדיוק בטווח המועדים שבהם הייתה אמורה להישקל הגשת הערעור, כאשר הפנייה לב"כ המשיבים נעשתה כבר ביום 14.3.23, אני סבורה כי האיזון במקרה הקונקרטי נוטה במקצת לטובת המבקשת, ולאור כך ניתנת ארכה להגשת הערעור עד ליום 9.5.23 בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.

. בכל מקרה בו מנוהלים הליכים (בפני שמאי מכריע או בפני וועדת ערר, לרבות על דרך של בקשה להארכת מועד להגשת ערר) בגין שומה לפני מימוש – בנוגע לחיוב בגין תכנית תא/5000, הרי שהליכים אלו התייתרו ויש לבטלם.

לעומת זאת, כאשר השמאית המכריעה דחתה את בקשת המערערות לדחות את מועד הדין בעיניינן בחודש אוקטובר 2018, היא יכלה לדעת שהיא עצמה חתמה על שומת מרגו המיטיבה אך כחודשיים קודם לכן, באוגוסט 2018.

...

לדעתי, בנסיבות אלו, אף אם היה ביכולתן של המערערות למנוע את הבעיה כולה על ידי קיום הישיבה שהייתה קבועה ליום 16.10.2018, יהיה זה בלתי מידתי לחייבן במס אשר בבירור איננו "מס אמת" בגלל העדפתן לביטול הישיבה האמורה והפסקת ההליך בשלב זה. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני צריך להידרש לטענתן המוקשית של המערערות לפיה שוברי התשלום שהוצאו להן בחודש נובמבר 2019 יצרו למעשה שומה חדשה, וכפועל יוצא מכך באותה עת טרם חלף המועד להגשת ערר וכלל לא נדרשה ארכה לשם הגשתו.

לטעמי, קיימים במקרה זה "טעמים מיוחדים" ברורים להיעתר לבקשת ארכה ועם כל הכבוד יהיה זה בלתי צודק להשאיר את החלטת ועדת הערר על כנה.

אני מורה אפוא על ביטול החלטת ועדת הערר כך שעררן של המערערות יידון לגופו בפני ועדת הערר.

בפניי ערעור מינהלי על החלטת המשיבה 1 (להלן: "יו"ר הוועדה") מיום 30/11/22 שניתנה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 14 (א) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 ולפיה דחתה המשיבה 1 את בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערר על שומות היטל השבחה אותן הוציאה המשיבה 2 ביום 10/12/21 ביחס למקרקעין הידועים כגוש 15556 חלקה 7 בישוב חזון (להלן: "ההחלטה").

יו"ר הוועדה ציינה, כי הבקשה למתן אורכה הוגשה ביום 28/09/22, קרי, בחלוף למעלה מ- 8 חודשים ממועד עריכת השומות ואף אם תקבל את הטענה, כי השומות לא נשלחו אליהם על יסוד אי המצאות אישור מסירה ותצהירו של עו"ד עבד אל ראזק לפיו הוא לא ייצג אותם, הרי שהם ידעו על השומות לכל המאוחר כבר בחודש 07/2022 כעולה מתכתובת מיום 28/07/22 בין בא כוחם לבין שמאי הוועדה ואף ממועד זה חל איחור של 14 ימים לערך עד להגשת הבקשה להארכת המועד להגשת הערר.

נטען כי עיקר היתנגדות הוועדה להארכת המועד כפי שנטען על ידה בתגובתה לערעור, נשען על טענה שלפיה הונחו בפניה שומות מכריעות של שני שמאים מכריעים שונים אשר הכריעו כבר במקרקעין בישוב ועל בסיסן היא ניסתה לשכנע בדבר סכויי העירעור הנמוכים לשיטתה, תוך הפנייה לפסיקה המלמדת על נטייה לאמץ חוות דעתו של שמאי מכריע.

...

סיכומו של דבר לא מצאתי שנפלה בהחלטת יו"ר הועדה טעות המצדיקה התערבותי.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו לועדה, המשיבה 2 הוצאות הערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

מקור נוסף אפשרי לסמכות זו של השמאי המכריע מצוי בתקנה 17(א) בתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), תשס"ט-2008 המורה כי "כל עניין הנוגע לסדרי דין שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי השמאי המכריע לתת הוראות לגביו." כיוון שהשמאית המכריעה סברה כי אין לה סמכות להזקק לבקשה לתיקון השומה, הרי שכאמור היה על המערערת לערור על החלטה זו, ולא לבקש הארכת מועד להגשת ערר על השומה המכריעה.

...

כיוון שלא שוכנעתי כי קיימים טעמים מיוחדים לאיחור וכי סיכוייו של ההליך נמוכים ביותר, אין הצדקה להתערבות בהחלטה.

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך 60,000 ₪.

במהלך חודש מרץ 2021 הגישו העותרים ערר על השומה לשמאי מכריע לפי סעיף 14(ב)(1) לחוק התיכנון והבניה.

אשר לטענה לזכאות לפטור לפי סעיף 19(ג), המשיבה מפנה לכך כי השמאי המכריע בהחלטתו קבע כי הטענה לא הועלתה בשומת העותרים ולא הוצגה בקשה לפטור שהוגשה לועדה המקומית ומשכך אין בידו להתייחס לטענה זו. וועדת הערר הבהירה במהלך הדיון בערר כי הנושא לא נדון ע"י השמאי המכריע שכן היה על העותרים להגיש בקשה מתאימה לועדה המקומית, דבר שלא נעשה, ומשכך אין מקום שהועדה תעסוק בעיניין זה. בנוסף מציינת הועדה כי רק ביום 7.12.21 הוגשה לה בקשה בכתב בעיניין זה, שהיתה בלתי מנומקת, וכי מדובר באיחור ניכר מהזמן המחייב להגשת בקשה מעין זו. הכרעה: לאחר עיון ובחינה אני רואה לדחות את העתירה על הסף, וזאת ממספר טעמים, כפי שהמפורט להלן.

העותרים לא טרחו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, וממילא אין מקום לידון בבקשה מעין זו, לה, כידוע, יש להניח טעמים מיוחדים.

...

בהמשך הודיעה המשיבה כי היא מתנגדת להצעת פשרה זו. משכך, ניתנה ביום 26.11.23 החלטת הוועדה בה נדחה הערר.

אוסיף כי אף לגופם של דברים, סבורני כי אין העתירה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת ועדת הערר בהתאם לכללי הביקורת השיפוטית על החלטות מעין אלה.

אשר על כן העתירה נדחית.