בקשת דחייה על הסף של תביעה נגד החלטת ועדה רפואית

התביעה שלפנינו הוגשה כנגד החלטת פקיד תביעות של הנתבע מיום 20.1.20.

לפיכך אין לבית הדין סמכות לידון בכך ויש למחוק את התביעה על הסף (העתק הערר שהוגש לנתבע ביום 4.11.19 צורף כנספח א לכתב ההגנה, העתק פרוטוקול הועדה מיום 31.1.20 הוגש כנספח ב לכתב ההגנה).

לטענת הנתבע, חלה היתיישנות על כל טענה נגד החלטה זו. לאור האמור ובהתאם להילכת זכי מזרחי אין אפשרות לפעול בשני המסלולים במקביל: הגשת תביעה לבית הדין ודיון בועדות רפואיות במקביל לגבי הפגיעה הנטענת (עב"ל נב/0-27 זכי מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה(1) 49 (1992), להלן – הילכת זכי מזרחי).

הבקשה למחיקת התביעה על הסף והתגובה לה ביום 14.10.20 הגיש התובע תגובה לבקשה למחיקה על הסף.

כאשר הועדה דנה בעיניין, וקבעה כי אין קשר סיבתי בין הפגימות הנטענות ובין תאונת העבודה, אין זה סביר לאפשר לתובע לשוב ולתקוף את החלטת פקיד התביעות אשר לדחיית טענותיו שנידונו בועדה הרפואית על פי סמכותה (עב"ל 23990-04-12 חנצ"ס – המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.5.13).

עניינו של התובע בדבר הליקוי הנטען – הפגיעה בריאותיו, לא נדחה על ידי פקיד התביעות, אך נדון בועדה הרפואית ונדחה על ידה.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והמסמכים שהוצגו לפנינו אנו סבורים שדין התביעה להידחות.

משכך, התביעה כנגד ההחלטה של פקיד התביעות נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

כמו כן, מאחר שהתובעת המיוצגת והיא שביקשה למחוק את העירעור, יש לדחות על הסף כל טענה כנגד כל ההחלטות הללו גם מחמת מניעות.

באותו דיון נחקרה התובעת על תצהירה וכן העידה פקידת התביעות של הנתבע, גב' דקלה אור, אשר התייחסה לטענות התובעת ואמרה: "ב-31.3.15 התובעת ביקשה לעצור את הוועדה על מנת לבדוק נושאים מסוימים והוועדה ענתה לה הוצאנו מכתב בארכה של 90 ימים. היתה היתדיינות בבית הדין. כל העיכוב הזה נוצר כי היתה התיידנות בבית הדין. ברגע שהתיק חזר אלינו הזמנו אותה. זה היה לאחרונה כמו שאמר ב"כ התובעת. במקום במרץ 2015 הוועדה היתה ב- 20.9.19 ועדיין אין החלטה סופית. בוועדה הזו מבקש עורך הדין והמבוטחת לעצור את הערר בהיעדר מסמכים רפואיים.

דיון והכרעה על אף שב"כ התובעת מעלה בכתבי בי דין השונים (כתב תביעה תמציתי, סיכומים וכו') טענות ערעוריות כנגד החלטות הועדה (ועדות רפואיות ואי כושר), הובהר במסגרת ההליכים בתיק כי לא מדובר בעירעור – שגם כך התיישן – אלא בתביעה כנגד ההחלטה של פקידת התביעות של הנתבע.

...

נוכח כל האמור, הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, מניעות וחוסר סמכות עניינית.

עוד הוסיף וטען הנתבע כי כל טענות התובעת בכתב התביעה, המתייחסות להאשמות במעשים פליליים נגד נציגי הנתבע, דינן להידחות על הסף מחוסר סמכות עניינית.

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, התביעה הנוכחית נדחית.

מבוא, טענות הצדדים וסקירת ההליך – מונחת לפנינו תביעתו של התובע, מר יוסף אלבחרי (להלן: "התובע") כנגד החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון (נכות כללית), שניתנה בעיניינו ביום 21.10.2020 (להלן: "הוועדה").

תקנה 45(א)(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת, כי בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע, בין השאר, בשל "חוסר סמכות". תקנה 45(א)(3) לתקנות מאפשרת לעשות כן לאור "כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". אשר לסדר הדיון בפני הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית, סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע כי "תנאי לקביעת אי-כושר להישתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה – המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להישתכר – קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות". סעיף 208(ב) לחוק ממשיך וקובע, כי "רופא שהוא עובד המוסד או רופא אחר, שהמוסד הסמיכם לכך (להלן - רופא מוסמך), יקבע את אחוזי הנכות כאמור בסעיף קטן (א)". אשר לסעיף 211(א) לחוק, הרי שהוא קובע כי "הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך, בכך שקבע לו אחוזי נכות רפואית שאינם מזכים בגימלה לפי פרק זה, רשאי לערור עליה לפני ועדה רפואית לעררים", ואילו סעיף 213 קובע, כך: "החלטות של ועדה רפואית לעררים, ועדה לעררים וועדה לעררים לשירותים מיוחדים, ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין איזורי לעבודה; פסק דינו של בית הדין ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה אם נתקבלה רשות לכך מאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית הדין הארצי שמינה לכך הנשיא". עינינו הרואות, כי המחוקק פירט באופן מדויק את שלבי הדיון בעיניינו של נכה בענף נכות כללית: ועדה רפואית מדרג ראשון; שלאחריה מוקנית זכות ערעור לוועדה רפואית לעררים; שלאחריה מוקנית זכות ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה, בשאלה משפטית בלבד; שלאחריו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

...

הכרעת בית הדין – נקדים ונציין כי לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, אנו קובעים כי יש לקבל את הבקשה, ולסלק את התביעה על הסף, וזאת – ללא כל התייחסות לטענות התובע לגופו של עניין.

לסיכום – דין התביעה להיות מסולקת על הסף, ולאור המפורט במהלך פסק הדין.

בפני בקשת המשיבה לדחיית התביעה נגדה על הסף מחמת היתיישנות, שהוי ו/או אי מיצוי הליכים.

מבלי לקבוע מסמרות לגופו של העירעור, הריני סבור כי לסכויי העירעור משקל נוסף בהחלטה לסילוק על הסף מחמת שהוי, ואסביר; המערער - אשר היה מיוצג בהליכים אשר התנהלו בעבר ובפרט בוועדה - מציין בעצמו, כי "בפני הוועדה הונחו מסמכים רפואיים רבים ואף הועלו טיענים על ידי המערער ובא כוחו". (ס' 19 להודעת העירעור).

...

כך, גם בפס"ד גז"ז 16910-05-10 חווה אלבז – מדינת ישראל, בו טענה המדינה לשיהוי מאחר שהערעור הוגש למעלה משנתיים מהמועד בו ניתנה החלטת הוועדה הרפואית לערר, כב' השופטת הדס יהלום דחתה את הערעור מפאת השיהוי הניכר שחל בהגשתו: "הערעור בתיק כאן, הוגש בחלוף למעלה משנתיים ממועד החלטת הועדה לעררים. החוק אמנם אינו קובע פרק זמן להגשת ערעור, אך ברי שלא היתה כוונה לאפשר ערעור בפרק זמן כה ארוך. בפרק זמן שחלף, לטעמנו, לא רק שהמדינה שינתה מצבה לרעה...שיהוי של למעלה משנתיים, מצדיק על פי כל קנה מידה, הן זה שהותווה בעניין פלנר הנ"ל וזה שהותווה בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית הנ"ל, דחיית הערעור." תמיכה לכך מצאתי גם בפס"ד גז"ז (ת"א) 36925-01-12 פתל טאויה ויקטוריה – מדינת ישראל (15.10.2012), במסגרתו קבע כב' השופט ספיבק כי התנהגות של בעל דין המזניח את עניינו תקופה ארוכה יוצרת מצג של "ויתור ומחילה", בפרט במקרים בהם בעל הדין היה מיוצג.

לא ניתן כל הסבר או נימוק מדוע הוגש הערעור בשיהוי כה ניכר - למעלה מ 20 שנה לאחר החלטת הועדה - ולפיכך מקובלת עלי עמדת המדינה, כי בעל הדין שהשתהה מנוע מלערער על ההחלטה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מחמת שיהוי מתקבלת.

לעמדתו, הוראות סעיף 393 לחוק מקנות למעסיק זכות להגשת תביעה רק כאשר המוסד דוחה את התביעה לגמלה אלא שבעניינינו, התביעה לא נדחתה על ידי המוסד ושיעור הנכות נבדק ונקבע על ידי הועדות הרפואיות אשר למעסיק אין כל זכות להלין כנגד קביעותיהן.

הנתבע מוסיף ומציין, כי החלטת הועדה לעררים היא חלוטה והמועד להגשת העירעור עליה חלף זה מכבר ומכאן כי קיימת גם היתיישנות משמעותית בהגשת העירעור גם אם היה בנמצא סמכות לידון בה. בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף טוענת התובעת, כי קביעת דרגת נכות פחותה מ-9% משמעה שהנתבע 2 אינו זכאי כלל לתשלום כלשהו וכי הוא נידרש להשיב תשלומים ששולמו לו. מכאן, יש ללמוד כי קביעת דרגות נכות שכזו דינה כדחיית התביעה.

(ב) החליט בית הדין לדחות את התובענה בנוגע לנתבע שבקש זאת, רשאי הוא להורות בדבר ההוצאות - הן של הבקשה והן של התובענה עצמה - ככל שייראה לו. (ג) לא ייעתר בית הדין לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית המשפט או לבית הדין המוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק בתי המשפט)" (הדגשה שלי – י.א.ש.).

...

מכאן, כי לתובעת אין מעמד או זכות תביעה כנגד המוסד בעניינו של הנתבע 2 ודין תביעתה להידחות על הסף.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בנסיבות הבקשה, מצאנו כי מן הראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.