בקשת דחייה על הסף בתביעה על הלוואה עקב הליכי פש"ר

בשנת 2005 הועברו מבנק לאומי שני סכומי כסף בגין הלוואות שנטלו בני הזוג: האחד, בסך של 1,250,000 ₪ אשר הועבר ישירות לבנק הפועלים לצורך כסוי המשכנתא שהייתה מוטלת על הדירה; השני, בסך של 500,000 ₪ אשר הופקד בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג בבנק לאומי.

בנוסף, ביום 06.02.18, הגיש הבעל בקשה לפתיחת הליכי פש"ר, וניתן בעיניינו צו כנוס נכסים על ידי בית המשפט המחוזי (פש"ר 10600-02-18).

הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי להלן החלטתי.

במסגרת התובענה הנ"ל הוגשו על ידי התובעת שתי בקשות לעיכוב ביצוע הליכי מימוש הדירה אשר שתיהן נדחו ועל שתיהן הוגשו בקשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדונו ונדחו גם כן. בנסיבות אלה, קיים לטעמי השתק פלוגתא באשר לטענת זיוף הנטענת על ידי התובעת.

בהחלטתו מיום 30.09.20 דחה בית המשפט למשפחה את בקשת התובעת למינוי מומחה לכתב יד וציין את הדברים הבאים "...ומשלא מצאתי ראשית ראיה לכך שהחתימה אכן זוייפה, למעט הצהרת המבקשת, הנני דוחה את הבקשה למינוי מומחה לבדיקת כתבי יד מטעם בית המשפט". נוכח קביעות אלו לגבי ההלוואות שנטלה התובעת מהבנק ואשר לטובתו העמידה את שטרי המשכנתאות, לא ברור כיצד ניתן לבסס את התביעה דנן כנגד הנתבע.

...

בית המשפט העליון התייחס למה שהשתנה מאז הבקשה הקודמת קרי; חוות דעת המומחית ותצהירו של הבעל וציין: "אשר לחוות הדעת, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לתת לה משקל נמוך. מדובר בחוות דעת פרטית, ויש בכך משום פגיעה באובייקטיביות שלה. לגבי התצהיר, משלא נחקר המצהיר, ולא נתקבל התצהיר כראיה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן להעריך את מהימנותו. במצב דברים זה, התצהיר אינו מצדיק את עיכוב הליך מימוש הדירה. מכל מקום, מלאכת הערכת המהימנות שמורה לערכאה הדיונית, ואין זה ההליך המתאים להכריע בשאלה זו" (סעיף 9 להחלטה) (רע"א 397/20 מיום 09.02.20).

בהחלטתו מיום 30.09.20 דחה בית המשפט למשפחה את בקשת התובעת למינוי מומחה לכתב יד וציין את הדברים הבאים "...ומשלא מצאתי ראשית ראיה לכך שהחתימה אכן זוייפה, למעט הצהרת המבקשת, הנני דוחה את הבקשה למינוי מומחה לבדיקת כתבי יד מטעם בית המשפט". נוכח קביעות אלו לגבי ההלוואות שנטלה התובעת מהבנק ואשר לטובתו העמידה את שטרי המשכנתאות, לא ברור כיצד ניתן לבסס את התביעה דנן כנגד הנתבע.

הצדדים אמנם הגיעו להסכם פשרה כי התביעה תידחה, אך זאת לאחר שניתנו ההכרעות השיפוטיות הנ"ל אשר לא בוטלו ואשר עליהן מושתת החלטתי זו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

בשל הליך זה בביהמ"ש השלום בפ"ת, ביקשו הנתבעים את הותרת צו פשיטת הרגל על כנו, וזאת מחשש כי בסוף ההליך המשפטי יהיה קושי לגבות את הסכומים שייפסקו מהתובעים.

גם הטענה, כי נאלץ לשלם ריביות בהלוואה שלקח לכאורה לשם הפקדת כספים בתיק הפש"ר, לא גובתה בבדל ראיה.

אקדים ואציין, כי דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף- להיתקבל כבר בשלב זה. אבהיר טעמיי להלן: אמנם התשתית העובדתית שטוען לה התובע בתביעתו היא כי העירעור לביהמ"ש העליון לא היה צריך להיות מוגש וכי כל היתנהלות הנתבעים מטרתה הייתה רדיפת התובע, אולם בפועל מדובר בתביעה בגין פסיקת הוצאות בהליך שהתנהל בבית המשפט העליון (ע"א 7036/16), ואשר בגינו פסק המותב בהרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון הוצאות בסך של 3,000 ₪ שישלמו הנתבעים לתובע.

התובע מבקש פיצוי עבור רכיבים של שכ"ט עו"ד ועוגמת נפש שנגרמה לו- ייאמר כבר כעת, כי אין זו דרך המלך להגיש תביעה נפרדת בגין שכ"ט עו"ד ועוגמת נפש שנגרמו בשל הליכים אחרים.

...

השתכנעתי, כי גם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד הוא דינו- להידחות.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה על הסף.

בעניין הוצאות- התובע ישלם לנתבעים סך של 2,500 ₪ בגין ההוצאות בהן נשאו הנתבעים עד שלב זה. כמו כן, התובע ישלם סך של 6,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ).

בתביעה נטען כי נתן חב למשיבים סכום של 47,036,111 ש"ח בשל הלוואות שנטל מהם לצורך מימון פעילותו העסקית.

לאחר הגשת התביעה התעוררה סוגיית הסמכות העניינית לידון בה. המבקשת, אשר הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף, טענה כי התובענה ראויה להתברר בהליך פשיטת הרגל של נתן, מכיוון שהמשיבים הם נושיו, אשר תבעו את מלוא חוב ההלוואה כחוב בן תביעה באותו הליך.

...

במקרה דנן ציין בית המשפט העליון בע"א 6839/19 המוזכר לעיל כדלקמן: "לסיכום אפוא, במשטר יחסי ממון לפי החוק, שיתוף כללי של בני הזוג בחובות האישיים של בן זוג אחד – אַין. ברם, נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות, אם הוּכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות. בכל מקרה אין הנושה יכול לגבות את חובו מבן הזוג השני באופן אוטומטי, אלא עליו לנקוט נגדו הליך נפרד..." (פסקה 16).

יחד עם זאת סבורני כי בנסיבות דנן ראוי להכריע בה לאחר שמיעת ראיות ובמסגרת פסק הדין, וכך אני מורה.

לאור האמור, וכשהותרתי את ההכרעה בטענת ההתיישנות לשלב ההכרעה, שוכנעתי לא לעשות צו להוצאות בבקשה זאת.

לאחר הגשת כתב התשובה, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 7.6.2020: "ימציאו המבקשים החלטות של בית המשפט לפירוק לגבי [החברה] ומבית המשפט לפש"ר לגבי [אברהמי], המתירות את הגשת התובענה. עד המצאה כאמור, יעוכב בירור התובענה". לא הוגשו הודעות או בקשות כלשהן בעקבות ההחלטה הנ"ל, וההליך נותר מעוכב (יצויין, כי על פי עידכון הבנק, בקשת הפרוק כנגד החברה בוטלה בחודש דצמבר 2020).

ניתן אם כן לסכם את מצב ההליכים שנוהלו בין הצדדים בבית המשפט כך: (1) פסק הדין בתביעה הראשונה, (בה התבקש בית המשפט להצהיר כי שטר המישכון מזויף ומבטיח את ההלוואה הראשונה בלבד), דחה את התביעה בהתאם לבקשת הצדדים; (2) התביעה שהגישו החברה ואברהמי לביטולו של ההסכם (ולקבלת אישורו של בית המשפט לחדש את התביעה הראשונה), נזנחה; (3) בתובענה דנן לא התבקש סעד לביטולו של ההסכם או של פסק הדין בתביעה הראשונה.

הבנק, אשר הגיש בקשה זו לסילוק התובענה על הסף, טוען כי יש לעשות כן מכוח פסק הדין הנ"ל: "אין ולא יכול להיות חולק כי כלל טענות התובעת בתביעה דנן נטענו במסגרת [התביעה הראשונה] ונדחו בפסק דין חלוט, שניתן בהסכמת התובעת (!!!). המדובר בטענות זהות לטענות [בתביעה הראשונה]. משכך מנועה התובעת מניהול הליך תביעה חדש זה ומהעלאת טענות כנגד הנתבעים. די בקיומו של מעשה בית דין זה כדי ליסתום את הגולל על התביעה דנן..." (סעיפים 14- 15 לבקשת הבנק לסילוק על הסף).

...

לפיכך, השילוב של ההגדרה הרחבה כל כך של המונח 'הסכומים המובטחים', של הדגש החוזר ונשנה על סכומים 'מגיעים ושיגיעו', ושל ההבהרה כי החובות המובטחים הם ללא הגבלה בסכום, מוביל לכאורה למסקנה כי המשכון עשוי להבטיח גם הלוואה נוספת אשר עתידה להינתן על ידי הבנק לחברה, אפילו בקשר לרכישת נכס מקרקעין אחר.

לסיכום הפרק בהחלטה לעיכוב הליכים העוסק בסיכויי התביעה קבעתי: "מכל המקובץ, עולה לכאורה כי סיכויי החברה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום למימוש הנכס באשדוד בגין חובות הנובעים מההלוואה השנייה וההלוואה השלישית אינם רבים, והדברים נאמרים בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך הנוכחי... ". (סעיף 37 להחלטתי בבקשה לעיכוב הביצוע).

סוף דבר אשר על כן, יש לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה על הסף.

בתביעה המקורית נטען כי נתן נותר חב לתובעים סכום של כ-47 מליון ש"ח בשל הלוואות שנטל מהם לצורך מימון פעילותו העסקית.

לאחר הגשת התביעה במקורית התעוררה סוגיית הסמכות העניינית לידון בה. מדינה, אשר הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף, טענה כי התובענה ראויה להתברר בהליך פשיטת הרגל של נתן, מכיוון שהמשיבים הם נושיו, אשר תבעו את מלוא חוב ההלוואה כחוב בן תביעה באותו הליך.

...

סוף דבר עילות התביעה של התובעים מכוח טענות הכוונה הקונקרטית לשיתוף בחובות ו/או בנכסים ספציפיים דינן להידחות מטעמי התיישנות.

דינן של עילות אלה להידחות אף לגופן, בהעדר הוכחת כוונה קונקרטית מפורשת או משתמעת לשיתוף בחובות כאמור, מצידה של מדינה לחובותיו של נתן כלפי התובעים.

עילות התביעה האחרות של התובעים, שהן עשיית עושר ועוולת התרמית, דינן להידחות לגופן, כמפורט בהרחבה לעיל.