בקשת דחייה מאוחרת של דיון משפטי

(צירף הוא לתשובתו נספחים מהחלטות מבתי משפט מקבילים) דיון והכרעה: ראשית, יש להבחין בין טענה לחיסיון המסמך - שאז לא תותר הגשתו לבית המשפט כלל ועיקר ובין שאלת עתוי הגשתה של הראיה, שאז מבקש האוחז בראיה להסתמך עליה, אולם מבקש לאפשר דחיית הגשתה לשלבים מאוחרים יותר של הדיון.

ברעא 9288/07‏ ‏ גאזי איוב נ' שפיגל צבי, (מיום 7.11.07, פורסם במאגרים המשפטיים) סיכם בית המשפט העליון את הסוגיה בעיניין דחיית חשיפת ראיות מטעם צד, וזאת בהתאם להילכת סויסה וציין את הדברים הבאים : "בידוע כי כיום הכלל הוא פעולת בעלי הדין "בקלפים גלויים" ואילו שמירת פרטים וראיות למועד מאוחר יותר היא היוצאת מן הכלל (ראו בעיניין סויסה, בעמ' 527-520; בעיניין אליהו, בפסקאות ז, ט(3); כן ראו בהקשר דומה רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 62-61 (1995) – הנשיא ברק, בפסקאות 11-9; רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בר (טרם פורסם, ניתן ביום 27.6.07) – להלן עניין מקורות).

...

לאור האמור בפסיקה, לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשת: האבחנה שעורכת המבקשת בין הדו"ח ובין "תוצריו", או נכון יותר לומר חומרי הגלם אשר עמדו בבסיס הכנתו, היא אבחנה מלאכותית, באשר ככל שייחשפו בפני המבקשת פרטים אלו, גם אם לא מדובר בדו"ח עצמו, הרי יכול ויינטל העוקץ מחקירתם.

לפיכך אני מורה על דחיית הבקשה.

מאוחר יותר נאלץ לפנות את הרפת עקב דרישת בעליה, ו "הפרות, שנולדו וגדלו בשטח המרעה בחד נס ואינן מכירות שטח אחר, חזרו לשם". לטענתו, אם לא יינתן צו הביניים המשמעות היא סיכול מראש של העתירה שכן הדבר יביא לחיסול העידר ושבירת מטה לחמו.

התשובה לתגובה בתשובה לתגובה זו טען המבקש כי נציג המשיב הודה בדיון משפטי שהמבקש פינה את השטח ביוזמתו.

אשר לטענה לחוסר נקיון כפיים טען כי בהחלטות רבות נקבע שדוקא המשיבה היא שפעלה שלא כדין שעה שהבטיחה להקצות למבקש שטח מרעה והפרה הבטחתה זו. כן טען שבמסגרת צו הביניים לא מבוקשת הקצאה אלא צו מניעה, ועל כן לא ברורה כלל טענת המשיבה בענין זה. דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, אני דוחה את הבקשה.

...

סוף דבר, המבקש אינו מקיים את התנאים הנדרשים למתן הסעד הזמני.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך כולל של 5000 ₪.

המשיבה טענה עוד, כי יש להבחין בין טענה לחסיון של המסמך לבין בקשה לדחיית הגשת ראיה לשלבים מאוחרים של הדיון ואין המבקש יכול לאחוז בחבל משני קצוותיו: גם לטעון לחיסיון וגם לחשוף את המסמך במהלך המשפט בהתאם לנוחותו, זאת כפי שנקבע ברע"א 3670/19 פלוני נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (28.07.2019) (להלן: עניין קרנית).

בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום לדחות את העיון בראיה לשלב מאוחר יותר של המשפט או לאו, עליו לאזן באופן ראוי בין הצורך "לשחק בקלפים גלויים" ולנהל הליך משפטי בשקיפות ובין הצורך להגן על צד להליך מפני שבוש ראיותיו (ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 506 (2021) (להלן: עמית)).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובתמלילי השיחות, ולאחר שנתתי דעתי למחלוקת שבין הצדדים, לנסיבות המקרה כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם לגרסה העובדתית שהובאה על ידי המשיבה בכתב ההגנה, אני סבורה שאין להיעתר לבקשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להקים מצב חריג.

סיכום ומסקנות נוכח המפורט לעיל, הבקשה נדחית.

אין לאפשר ניהול שני הליכים נפרדים בגין אותה עילה תביעה אשר במסגרתם נתבעים שני חלקים של אותו סעד משפטי.

תקנה 49(ז) לתקנות קובעת כי: "בקשה שלא נכללה ברשימת הבקשות, לא ניתן יהיה להגישה במועד מאוחר יותר אלא ברשות בית המשפט, למעט בקשות המנויות בפסקות (1), (2) ו-(8) עד (10) בתקנת משנה (א) ובקשות המוגשות לאחר מתן פסק דין; רשות כאמור לא תנתן, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי לא היה ניתן לציין את הבקשה ברשימת הבקשות או כי לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; אישר בית המשפט הגשת בקשה במועד מאוחר יותר, רשאי הוא להורות על דרך הדיון בה" על מנת שבית המשפט ידון  בבקשה לפיצול סעדים, עליה להיכלל במסגרת "רשימת הבקשות" המוגשת מטעם בעלי הדין בהתאם לתקנה 49(ג) לתקנות.

כפי שעולה מפסיקת בתי המשפט, די בכך שהבקשה לא נכללה ברשימת הבקשות ולא ניתן היתר להגשתה בשלב מאוחר כדי להורות על דחיית הבקשה (ר': ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2660-03-21 קבין בית השקעות בע"מ נ' אקסלנס קרנות נאמנות בע"מ (פורסם בנבו 14.12.2021) (להלן – עניין קבין).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לטעמי, וזה העיקר, יש לדחות את הבקשה מאחר שנסיבותיה אינן עומדות בתנאים הנדרשים על פי דין לצורך מתן היתר לפיצול סעדים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בהחלטה המאוחרת בזמן דחה בית המשפט בקשה "לעיון מחדש" בהחלטתו הקודמת.

עוד טענו שבשנת 2013 הגישו תלונה כנגד הנתבעים והעבירו למישטרה את כל המסמכים הקשורים להליך ולכן לא ייתכן שהמשיב לא ידע על קיום ההליך, כי הבקשה היתיישנה בחלוף 30 הימים הקבועים בדין להגשתה, הוגשה בשיהוי לא סביר שכן לפי חתימת ייפוי הכוח נודע למשיב על פסק הדין כשבעה חודשים טרם הגשתה, כי המבקשים הסתמכו על פסק הדין בפתיחת הליכי רישום של הקרקע, בפירסום הודעה בעתון ובהגשת בקשה להיתר בניה, וכי השביחו את הקרקע ונהגו לבקר בה. הוכחשו זכויות המשיב בקרקע ונטען שהיה עליו לצרף נסח טאבו, נטען שהמבקשים רכשו את הקרקע כדין מאחי המבקש מוסא ג'ואריש, וכי בדיון בלישכה המשפטית בבית לחם הוחלט שהם בעלי הקרקע.

...

כך גם ההפניה לרע"א 1049/19 פלינטנשטיין נ' רבינוביץ (13.8.20), שעסק בהחלטה שלא להתנות רשות להתגונן בתנאים, דן בקשר בינה לבין האיסור שבצו להשיג על החלטה ליתן רשות להתגונן, וקבע שאין לאפשר עקיפה של האיסור האמור באמצעות טענה לקביעת תנאים, שמשמעותם המעשית היא שלילת הרשות להתגונן.

הכרעה בקשת רשות הערעור נדחית.