בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין הודעת תשלום קנס, מיום 11.08.2022 שמספרה 11153281875, המייחסת למבקש עבירה של אחיזה או שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בשעה שהרכב מצוי בתנועה, בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
לטענת ב"כ המבקש הדוח לא טופל במועד הקבוע בחוק עקב מעבר בין משרדים ופיצול שותפות בינו לבין עו"ד אחר, וכתוצאה מהעומס וחוסר הסדר ששררו במשרד אותה תקופה הדו"ח נפל בין הכסאות ועבר זמנו.
הטענה לפיה הבקשה הוגשה באיחור עקב טעות אנוש משרדית של בא כוחו נדונה בעפ"ת 42642-12-17 שאול שלום נ' מדינת ישראל מיום 1.4.2018 שם נקבע כי:
"גזירה שווה בעיניין זה, ניתן לגזור מן ההלכות שנקבעו בסוגיית ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, לפיהן - שכחה, טעות, חוסר תשומת לב, או בלבול במועד, אף אם ארעו בתום לב, אינם מהוים טעם מוצדק כאמור (רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 793; ר"ע 418/85 פרץ נ' רוקינשטיין (13.8.85); רע"פ 5146/09 יהונתן שרעבי נ' מדינת ישראל, 28.7.2009).
בנוסף, ישנו חוסר התאמה בין כפירתו של המבקש בעבירה המיוחסת לו לבין אמירתו בהודעת תשלום הקנס: "הסתכלתי בויז".
יתרה מכך, גם אם היה המבקש מעלה טענות של ממש להגנתו מוטלת על בית המשפט חובה לבחון אותן בזהירות של ממש.
...
לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות לנוכח הגשתה לבית המשפט באיחור וללא כל טעם ראוי ומוצדק לאיחור זה.
דיון והכרעה
סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מעניק לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להישפט בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ בשינויים המחויבים או מטעמים שיירשמו.
לפיכך, אני קובעת כי הבקשה לא הוגשה באיחור בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד.
בנסיבות אלה, אני סבורה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה.
לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.