בקשת ביטול פסק דין בהעדר הגנה בשל טענות הגנה מהותיות

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 5.6.23 (כב' הרשמת הבכירה דנה בילאר) במסגרתה דחתה את בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה מיום 31.3.22.

המבקשים לא הגישו במועד כתב הגנה ולפיכך ביום 14.2.22 הגישו המשיבים בקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה, אליה צירפו אישורי מסירה כדין וכן תצהירי מוסר, בהם צוין כי המוסר התייצב בבית כל אחד מהמבקשים בכפר קרע ביום 1.12.21 (אצל האחד בשעה 12:00 ואצל השני בשעה 12:30) ומסר להם בפועל את כתב התביעה אך אלו סרבו לחתום ללא כל נימוק מדוע הנם מסרבים לחתום.

כעבור 11 חודשים, ביום 19.2.23 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהעדר הגנה בטענה כי מעולם לא קיבלו את המסירה הנטענת בתצהירי המוסר ואף נפלו פגמים באישורי המסירה ובתצהירי המוסר: כמו כן טענו המבקשים כי הבקשה מוגשת במועד שהוגשה (לאחר 11 חודשים) שכן גם פסה"ד לא הומצא להם ולפיכך לא ידעו עליו עד סמוך להגשת הבקשה.

(ב) המצאת כתב התביעה: בימ"ש דחה את טענות המבקשים ל"פגמים" באישורי המסירה ובתצהירי המוסר וקבע כי לא מדובר בפגמים מהותיים כלל, ובודאי לא כאלו שיש בהם כדי לקעקע ו/או להחליש את המוצהר בהם: עוד הוסיף ביהמ"ש וקבע: (ג) סכויי ההגנה: בימ"ש קמא קבע כאמור, כי טענות המבקשים מופנות כנגד עצם הוצאת הצוו, אלא שכאמור תקיפת הצוו מוצתה כבר ע"י המבקשים בהליך משפטי וזו לא צלחה, כשהתביעה מבוססת למעשה על צו חוקי שאושרר בהליך שפוטי, ולפיכך אין למעשה כל טענת הגנה בפי המבקשים המצדיקה את ביטול פסה"ד על אף ההמצאות כדין של כתב התביעה ופסה"ד. בקשת רשות העירעור – העלאת טענה עובדתית-מהותית חדשה! ביום 14.9.23 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור זו ובפיהם טענה עובדתית-מהותית חדשה אותה לא העלו בפני בימ"ש קמא: טענת זיוף אישורי המסירה! הן של מוסר כתבי התביעה והן של מוסר פסה"ד, כאשר הטענה הנה כי המוסר/ים זייפו את חתימת המבקשים וביצעו מעשה מרמה באישורי המסירה ובתצהירי מוסר והמבקשים אף פנו בתלונה למשטרת ישראל ביום 30.8.23 בגין הזיוף הנטען (אגב, התלונה הוגשה כ-3 חודשים לאחר מתן החלטתו של בימ"ש קמא מושא העירעור.

...

"בעל דין אינו רשאי להעלות טענות חדשות בערעורו. כלל זה מופנה בעיקרו כלפי טענות עובדתיות...הסיבה לכך היא כי אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית שאותה ניתן להניח בפני הערכאה המבררת בלבד, ואף יש פגיעה ביכולת הצד השני להתמודד עם טענות שלא הועלו בשלב הראוי. (ע"א 499/85 עיזבון שפייר נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה; ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית]." (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13 [2020] עמ' 971] לאור האמור, אין בידי להידרש לטענת הזיוף, אשר כאמור הועלתה לראשונה בערעור זה. כאמור, המבקשים ממקדים את ערעורם בטענת הזיוף ובאותה הזדמנות חוזרים על יתר טענותיהם אותה דחה בימ"ש קמא; ברם לאחר שעיינתי בהחלטת בימ"ש קמא המפורטת והמנומקת, אינני רואה כי נפלה טעות בנימוקיו של בימ"ש קמא: אכן צדק בימ"ש קמא משקבע כי הפגמים באישורי המסירה (לכשעצמם וללא כל קשר לטענת הזיוף אותה העלו המבקשים לראשונה בערעור זה) אינם מהותיים כלל כפי שפירט בימ"ש קמא ואין בהם כדי להחליש את המוצהר בהם כלל וכלל.

[ייתכן כי לו פגמים אלו היו מצטרפים לטענת הזיוף, יתכן והמסקנה הייתה אחרת; אלא שכאמור הטענה לפגמים נטענה לכשעצמה וללא כל טענה לזיוף]; גם טענות המבקשים לסיכויי הגנתם אין בהן דבר משמופנות הן בעיקר כנגד חוקיות הצו – שתוקפו כבר אושרר בהליך משפטי קודם ולפיכך מנועים המבקשים לטעון כנגד הצו בתביעה כספית זו שנשענת על הצו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ובפוף להערתי בסעיף 12 לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' סג"נ השופט עמית יריב, כתוארו אז) מיום 13.7.2022 בתפ"מ 51147-05-22 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת – הנתבעת לביטול פסק דין שניתן נגד בהיעדר הגנה ביום 4.7.2022.

טענת ההגנה היחידה שהועלתה בבקשה לביטול פסק דין היא: לחברה צד ג' – אטיקט (ולא לחברת גלנור) יש זכויות במקרקעין עליהם נמצא המושכר.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולדחות העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) כיוון שכבר ניתן פסק דין ואין מועד עתידי להגשת ערעור בזכות על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין ויש בהחלטה כדי להשפיע מהותית על זכויות הצדדים מצאתי לנכון לתת רשות ערעור.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) כיוון שכבר ניתן פסק דין ואין מועד עתידי להגשת ערעור בזכות על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין ויש בהחלטה כדי להשפיע מהותית על זכויות הצדדים מצאתי לנכון לתת רשות ערעור.

דין הערעור להידחות לגופו.

על כן סיכויי ההגנה אכן לא הצדיקו ביטולו של פסק הדין לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

עוד טענה המבקשת כי מגמת הפסיקה הינה להעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, בשל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, תוך ריפוי הנזק שניגרם לבעל הדין שכנגד על ידי פסיקת הוצאות.

בחינה מהותית של אישור המסירה ונסיבות ההמצאה, כמתחייב מהפסיקה בה נקבע כי יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", המתבסס על עקרון תום הלב הדיוני, ובחינת היתנהלות בעלי הדין לגופה (בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (13.11.2007); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010)), מביאה אותי למסקנה כי ההמצאה למזכיר המועצה מהוה המצאה כדין למבקשת.

...

עוד טענה המבקשת כי מגמת הפסיקה הנה להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, בשל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד על ידי פסיקת הוצאות.

בחינה מהותית של אישור המסירה ונסיבות ההמצאה, כמתחייב מהפסיקה בה נקבע כי יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", המתבסס על עיקרון תום הלב הדיוני, ובחינת התנהלות בעלי הדין לגופה (בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (13.11.2007); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010)), מביאה אותי למסקנה כי ההמצאה למזכיר המועצה מהווה המצאה כדין למבקשת.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

אני מורה על ביטול פסק-הדין, בכפוף לחיוב המבקשת בהוצאות המשיב בסך 1,500 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מיום שתתקבל בידיה החלטה זו. אסמכתא לתשלום ההוצאות תוגש לתיק בתוך המועד האמור, שאם לא כן, ההחלטה תבוטל ללא התראה נוספת, ופסק-הדין יוותר על כנו.

התובע טוען כי ביום 24.5.21, קרי, זמן רב לאחר הגשת התביעה, לא הגיש הנתבע כתב הגנה ועל כן ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

ביום 13.7.21 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, וביום 17.8.21 בית המשפט אישר את הבקשה ובתנאי שהנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 1,000 ₪.

מדובר בסתירה מהותית ביותר, ולפיה הנתבע אישר שחתם על כתב ההיתחייבות בפרוטוקול ובבחלוף 4 שנים טוען כי מעולם לא חתם על ההיתחייבות.

...

בעניין ע"א  765/18 חיון נ' חיון ואח', נאמר על ידי כבוד השופט שטיין כי בדבר שקר יש להפעיל את ההלכה הבאה: "סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים.

" יצוין כי בעניין רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן נאמר, כי "השיקול המנחה השני בבחינת בקשה לביטול פסק דין, נוגע לסיכויי ההגנה. על מבקש ביטול פסק הדין להראות, ברמה הלכאורית, שיש לו אינטרס בביטולו ושטיעוניו אינם עולים בגדר הגנת בדים, שכן אין תועלת בביטול פסק-דין אם אין כל סיכוי שתוצאתו תשתנה לאחר בירור ההליך". אני סבור שסיכוייו של הנתבע לזכות במשפט הם קלושים ביותר ואף ניכר כי הגנתו הינה הגנת בדים.

לסיכום, אני סבור, כי הנתבע נהג בזלזול חמור כלפי בית המשפט מקום שלא התייצב לדיון, וכן, כאשר הגיש בקשות חוזרות לדחיית הדיון בסמוך למועד הדיון.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " טענה בדבר שלילת רישיון 3 חודשים של משרד הרשוי, אינה עולה כדי עוות דין ואינה מהוה נימוק להארכת המועד להשפט.

המבקש לא שטח את טענות ההגנה שלו, אף שמן הראוי היה לעשות כן בבקשתו.

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להמנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

...

בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל מקום להיעתר לבקשה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.