בקשת אישור תובענה ייצוגית נגד חברת ליסינג בגין אי החזר תשלום ראשון

לפני בקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור") שעניינה בטענות ליאון פישמן וציון דמרי (להלן: "המבקשים") בנוגע לתשלום אגרת רישיון רכב בגין הרכב שחכרו לקוחות שהתקשרו עם פסיפיק רכב בע"מ (להלן: "המשיבה") בעסקת חכירה (ליסינג) לתקופה של 30 חודשים (להלן: "תקופת החכירה"), ושלא קבלו עם החזרת הרכב למשיבה במועד סיום הסכם החכירה עמה, החזר יחסי של אגרת רישיון הרכב השנתי (להלן: "האגרה") לתקופה של 6 חודשים או יותר מיום החזרת הרכב לחצרי משיבה ועד ליום סיום תוקפו של רישיון הרכב ששולם על ידם (להלן: "התקופה השנייה").

סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגית, תשס"ו-2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות") קובע כך: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה...". הפרט הראשון לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות עניינו ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעיסקה ובין אם לאו".

בעניינינו, בקשת האישור הוגשה על ידי המבקשים בהתאם לפרט הראשון בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיכך מיתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות.

המבקשים טוענים בסיכומיהם כי ההסכם נשוא ענייננו שותק בעיניין קבלת החזר יחסי של סכום האגרה מיום החזרת הרכב ועד למועד בו תוקף רישיון הרכב פג. אך בעוד חברות מתחרות כמו שלמה סיקסט מציינות החל משנת 2017 לערך בהסכמים החדשים את עניין אי החזרת תשלומי האגרה ששולמו על ידי הלקוחות בגין התקופה החורגת מתקופת החכירה, ובהסכמים ישנים בהם לא צוין עניין זה, הלקוחות מקבלים החזר כספי של האגרה ששולמה ביתר, המשיבה נמנעת במכוון מלעשות כן, וגם לא מציינת זאת במפורש בהסכמיה.

איני מקבל גם את טענות המבקשים בהקשר ההשוואה לביטוחי הרכב, כי ידוע שחברות הביטוח מפיקות ביטוח לפי נתוני בעל/נהג הרכב ובעניין זה אין המשכיות של הביטוח הקיים במקרים של החלפת בעלות או בסיום תקופת חכירה כאמור בעניינינו, ולכן אין מקום להשוואה לתשלום השנתי של אגרת הרשוי.

...

איני מקבל גם את טענות המבקשים בהקשר ההשוואה לביטוחי הרכב, כי ידוע שחברות הביטוח מפיקות ביטוח לפי נתוני בעל/נהג הרכב ובעניין זה אין המשכיות של הביטוח הקיים במקרים של החלפת בעלות או בסיום תקופת חכירה כאמור בענייננו, ולכן אין מקום להשוואה לתשלום השנתי של אגרת הרישוי.

לסיכום חלק זה, משקבעתי שחיוב המבקשים בתשלום אגרת הרישוי בכל מועד חיוב שחל במהלך תקופת ההתקשרות עם המשיבה, מעוגן בהסכם, הרי שהוא אינו סותר את ההסכם ואין בו כדי להוות הפרת חובת תום הלב או הפרת חוזה ואני קובע, כי המשיבה לא הפרה את ההסכמים מול הלקוחות בעניין זה. נוכח האמור לעיל, איני מקבל גם את הטענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד וגם היועמ"ש בחר שלא למסור עמדה לגבי טענת המבקשים בסוגייה זו בהודעתו מיום 20.7.22, בהמשך להודעה שנשלחה אליו בהחלטה מיום 12.5.22.

בקשת האישור נדחית ויחד עמה גם תביעתם האישית של המבקשים.

לפניי ארבע תובענות ייצוגיות, שהדיון בהן אוחד, נגד חברות מאותה קבוצה המספקות מימון לרכישת כלי רכב.

בסעיף 3 לחוק נקבעה חובתו של המלווה ליתן ללווה, עובר לחתימה, עותק של הסכם ההלוואה והזדמנות סבירה לעיין בו. על המלווה – כך מוסיף הסעיף וקובע – לגלות ללווה, במסגרת הסכם ההלוואה, פרטים שונים, ובכלל זה סכום ההלוואה, הסכום שקבל הלווה בפועל, פרטים בדבר הריבית וההצמדה, שיעור העלות הממשית של האשראי, הצעדים שרשאי המלווה לנקוט בשל אי-תשלום במועד, שיעור ריבית הפיגורים ועוד.

נגד התובעת עווד נטען כי תביעתה נגועה בחוסר תום לב. בעיני הנתבעות היא פסולה כתובעת מייצגת ויש לקצץ עד מאוד בגמול שהיא עשויה לקבל, אם בכלל הוא מגיע לה. הטעם לזה, כך סוברות הנתבעות, נעוץ בעובדות שלטענתן לא נזכרו כלל בכתב התביעה המתוקן והמאוחד, ושבתצהיר העדות הראשית העידה עליהן התובעת בקיצור נמרץ ובהשמטת פרטים חיוניים: התובעת החלה לפגר בהחזרי ההלוואה החודשיים זמן מה לאחר שנטלה את הסכום, ואחר-כך חדלה לשלם.

אין בעובדות שתוארו כאן כדי למנוע ממנה העלאת טענות נגד נוסחו של חוזה ההלוואה, על כל המשתמע ממנו, ולא התרשמתי שבהקשר הזה היא לקתה בהיעדר תום לב. לא זו אף זו: המקום הראוי להעלאת הטענה היה בתשובה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

התובענות של עזיז, של כהן ושל עווד הוגשו לאחר החלטתי הראשונה בבקשה לאשר את תביעת רון, והבקשה לאישור תביעתו של כהן הוגשה לאחר שנתן בית המשפט העליון את החלטתו.

מתוך שכר הטירחה תשלם פמה סוכנויות לבא-כוח המייצג בתוך עשרה ימים מהיום 180,000 ₪, בצרוף מע"מ; פמה מימון תשלם לו באותו פרק זמן 1,250,000 ₪, בתוספת מע"מ; פמה ליסינג תשלם לו 75,000 ₪, בצרוף מע"מ; פמה אשראי לרכב תשלם לו 1,900,000 ₪, בתוספת מע"מ. יתרת שכר הטירחה תשולם עם אישורו של דוח הממונה.

...

(פרשת צוניאשוילי, פסקה 19; וראו פסק-הדין בבר"ע על החלטתי הראשונה, פסקה 5) כאמור, בקשת התובעים היא לבטל את הסעיפים בחוזה ההלוואה שמכוחם גבו הנתבעות את העמלות ולא את החוזה המלא (אזכיר כי בתביעת רון נתבע אך ביטולו של הסעיף שעניינו דמי הגבייה), והם עותרים להשבה מלאה של העמלות שלא גולו בנתון של שיעור העלות הממשית של האשראי.

בהתחשב בכל האמור לעיל יקבל רון גמול בשיעור 15 אחוזים מהסכום שתשיב פמה סוכנויות לקבוצה.

ס ו ף ד ב ר התוצאה היא שהתובענות מתקבלות בהתאם לקבוע לעיל.

לשם בדיקת הוצאתו של פסק-הדין מן הכוח אל הפועל אני ממנה בזאת את רו"ח אהוד רצאבי.

המשיבה 1 היא בעלת מניות בשרשור במשיבה 2 (שהיא חברת הליסינג ובעלת ריבו של המבקש) ואין למבקש עילת תביעה נגדה; המשיבה 3 היא חברה הפועלת כמבטח ומבטחת את רכבי המשיבה 2.

" בהקשר זה אף מקובלת עלי עמדת המשיבות לפיה הסכמת הלקוח להיתקשר עם חברת הליסינג מבוססת בין היתר על ההוראה היסודית בהסכם השכירות שלפיה התשלום החודשי הוא קבוע וכי זהו אחד מהיתרונות המובנים בעסקת הליסינג.

די בכך כדי לדחות את טענות המבקש לפיהן הוא זכאי להחזר מכוחו של חוזר הממונה.

כפי שנפסק על-ידי כבוד השופטת וילנר ברע"א 9778/16 זליגמן נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ, פסקה 40 (31.05.2018): "לנוכח האמור, הצעתי היא כי מקום בו התבקשה והתקבלה עמדתו של המאסדר בהליך אזרחי בנוגע לפרשנות שיש ליתן להנחיותיו, בשלב ראשון על בית המשפט לבחון האם עמדה זו מתיישבת עם לשון ההנחיות והאם הפרשנות שהציע המאסדר היא סבירה. זאת, בשים לב לכך שמיתחם הסבירות ביחס לפעולותיו של המאסדר בתחום מומחיותו הוא, כאמור, רחב ביותר. אם מצא בית המשפט כי עמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון הנחיותיו, בררת המחדל תהיה לאמץ עמדה זו. סטייה מברירת המחדל האמורה, תתאפשר מקום בו ימצא בית המשפט כי קיימים טעמים כבדי משקל לדחיית עמדת המאסדר ואימוץ פרשנות חלופית תחתיה. כך למשל, מקום בו ישתכנע בית המשפט כי עמדת המאסדר נובעת משיקולים שאינם עינייניים או נגועה בנגוד עניינים, יהווה הדבר טעם כבד משקל לדחיית עמדת המאסדר". אף על-פי שבמועד זה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף ביחס לפסק הדין בעיניין זליגמן (דנ"א 4960/18), נראה כי על-פי ההלכה הפסוקה יש לייחס משקל לעמדת המאסדר המגבש את ההנחיות המינהליות ואמון על אכיפתן, והמחלוקת היא אך ביחס לגבי כובד המשקל שיש לייחס לעמדה זו: "...משרד התיקשורת הוא הגורם בעל המומחיות הדרושה על מנת להשקיף על הרישיון כמכלול, ובהתאם נודע גם משקל לפרשנותו את ההוראות הרלוואנטיות בהקשרן. בע"א 9778/16 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.2018) (להלן: עניין זליגמן), נקבע כי "אם מצא בית המשפט כי עמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון הנחיותיו, בררת המחדל תהיה לאמץ עמדה זו. סטייה מברירת המחדל האמורה, תתאפשר מקום בו ימצא בית המשפט כי קיימים טעמים כבדי משקל לדחיית עמדת המאסדר ואימוץ פרשנות חלופית תחתיה" (שם, בפיסקה 40).

בימים אלה, שאינם כתיקונם, לא ראיתי לנכון לפסוק הוצאות כנגד המבקש בגין דחיית הבקשה לאישור התביעה כייצוגית.

...

בנסיבות העניין מסקנתי היא כי המבקש לא הוכיח את טענותיו וממילא לא הציג טעמים כבדי משקל לדחיית עמדת המאסדר ואימוץ פרשנותו החלופית תחתיה.

התוצאה מהטעמים המפורטים לעיל הגעתי למסקנה כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 8(א) (1)ו-(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 שכן לא מצאתי שיש אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת בקשת האישור יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה ולא כי זו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

בקשת האישור נדחית.

תמצית בקשת האישור ביום 5.3.2017 הגישו המבקשים, עו"ד משה קורמן ו-מ. קורמן חברה עורכי דין בע"מ, בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד המשיבות, אלבר א.פ. בע"מ ו-אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (להלן: "אלבר").

המבקשים שילמו במסגרת חוזי הליסינג את כל התשלומים שנדרשו לשלם לרבות תשלום "בגין החזר אגרת רשוי". כשבעה חודשים לאחר שנימסר למבקשים הרכב הראשון ב-15.2.17 קיבלו את רשיון הרכב החדש של כלי הרכב הראשון ונדרשו לשלם שוב אגרת רשוי עבור התקופה שמיום 26.3.16- 26.3.18.

הסעדים שנתבעו בבקשת האישור: צו המצהיר כי המשיבות הפרו את חוזה ההיתקשרות בינן לבין ציבור לקוחותיהן; ביטול סעיף 8.1 לחוזה הליסינג מחמת היותו תנאי מקפח בחוזה אחיד, כאמור בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; להורות למשיבות להמציא לבימ"ש ולמבקשים רשימה מלאה של כל לקוחות המשיבות שהתקשרו עמן בחוזה ליסינג תפעולי בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ושילמו אגרת רשוי בגין תקופה נוספת מעבר לתקופת החכירה החוזית.

...

בנסיבות אלה, לאחר שהמגשר בדק ומצא כי דרך החישוב היא סבירה והוגנת, ולאחר שקובצי הנתונים שעל פיהם הגיעו הצדדים להערכת הסכום המוסכם בהסדר הפשרה הומצאו לעיונו של בית המשפט ביום 25.2.2020 (במעטפה סגורה), אני סבורה כי בחינת סבירותו של ההסכם והיותו הוגן, בהתחשב בעניינים של חברי הקבוצה, אינה מצריכה חוות דעת או בדיקה של מומחה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המשיבות תשלמנה את הגמול ושכר הטרחה, למבקשים ולבאי כוחם, בהתאם למפורט בסעיף 50 לעיל.

אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות.