בקשת איסור פרסום בתביעת לשון הרע

בית הדין ראה בכך בקשה חדשה לאיסור פירסום פרטי ההליך, הנסמכת זו הפעם על סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פירסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פירסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפירסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם היתנגד לכך הנפגע; העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות." (הדגשה הוספה - א.א.) לפיכך הורה בית הדין האיזורי על סגירת הדלתיים עד להכרעה בבקשה וקצב מועדים לתשובה ולתגובה.

...

] "ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד-צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות, ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב-טענות שהגיש, משום אמת צרופה." על רקע האמור, גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש הבדל בין פרסום המכתב לנמענים ספורים ובין פרסום ההליך לכולי עלמא, הרי שההבדל הוא כמותי בלבד ולא איכותי.

בשים לב לכל האמור ולאיזון בין מכלול השיקולים, ומשלא מצא בית הדין האזורי כל יסוד לטענות המבקשת לנזק כתוצאה מפרסום פרטי ההליך, ודאי לא "סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת" בשמה של המבקשת, כנדרש בפסיקה לשם מתן צו איסור הפרסום מכוח סעיף 21 לחוק - בדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המבקשת[footnoteRef:14].

סוף דבר הבקשה נדחית.

המדובר בתביעת לשון הרע במסגרתה התובע עותר לחייב את הנתבע בסך 100,000 ₪ בגין פירסום דברי לשון הרע.

בפסק הדין בעיניין ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' עו"ד פלוני ואח' (פורסם בנבו), נקבע כלהלן: "עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפירסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הנה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פירסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עיקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הצבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו". אשר לשאלות, האם פגיעה בשם טוב מהוה פגיעה בפרטיות ומה משמעות ההקשר המקצועי של הטענות, נקבע באותו פסק הדין כך: "במקרה שלפנינו, בכל הנוגע למערכת היחסים המקצועית שבין המבקש לבין המשיב (בנושאים שהם נעדרי זיקה ישירה למערכת היחסים בין המבקש למשיבה), נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פירסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); בירנהק, בעמ' 28).

...

בפסק הדין בעניין ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' עו"ד פלוני ואח' (פורסם בנבו), נקבע כלהלן: "עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו". אשר לשאלות, האם פגיעה בשם טוב מהווה פגיעה בפרטיות ומה משמעות ההקשר המקצועי של הטענות, נקבע באותו פסק הדין כך: "במקרה שלפנינו, בכל הנוגע למערכת היחסים המקצועית שבין המבקש לבין המשיב (בנושאים שהם נעדרי זיקה ישירה למערכת היחסים בין המבקש למשיבה), נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתיגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); בירנהק, בעמ' 28).

לפיכך, לא היה מקום, לטעמנו, להטיל צו איסור פרסום גורף, שיחול גם על הטענות הנוגעות למערכת היחסים המקצועית בין המבקש לבין המשיב".

לא מצאתי בבקשה ובנסיבות מקרה זה מצב המהווה פגיעה חמורה בפרטיות הנתבע בהתאם לאמות המידה שקבעה הפסיקה וממילא אף לא מצאתי עילה המצדיקה את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, אשר המחוקק טרח לעגן בחוק יסוד ואשר פסיקת בית המשפט העליון הבהירה כי הוא "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו", ושומה על בית המשפט להגן על עקרונות אלה ולהשתמש לאורם בשיקול הדעת המוקנה לו. נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.

לחילופין, הנתבעת מבקשת לעשות שימוש בהוראות סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, ולאסור על פירסומה של התביעה, ההחלטות וההליכים שבמסגרתה.

...

חרף האמור ומשיקולים של פומביות הדיון, לא מצאתי להיעתר לנדבך זה בבקשת הנתבעת.

בנוסף, שעה שהתובע, הנפגע לכאורה מפרסומי הנתבעת, מתנגד לאיסור הפרסום, לא מצאתי להיעתר לבקשה ולאסור את פרסום ההליך או של כתבי בית הדין.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל הצדקה לחריגה מעקרון פומביות הדיון בתיק זה והבקשה למתן הוראה על דיון בדלתיים סגורות או איסור פרסום הליך זה, נדחית.

אני יוצא מהנחה כי אין איסור בדין על הפירסום , למעט הצוו הזמני על איסור הפירסום, כאשר לו מצאתי ממש בבקשה בשלב הבדיקה השני, ניתן היה לנסות ולמתן הפגיעה בפרטיות עד כמה שניתן על דרך קביעת הנחיות משלימות, למשל הנחיה שצו איסור הפירסום יחול גם על המבקש ובאת כוחו, וכי בפרוטוקול ייעשה שימוש רק לצורך ההליך הפלילי המתנהל כנגד המבקש.

בחנתי הבקשה ולא ראיתי להעתר לה. התביעה שבפני הינה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב 1 כנגד המשיבים 2-3.

...

ביחס לאיזון שבין הזכות לפרטיות (שאף היא זכתה למעמד חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) לבין עקרון פומביות הדיון שאף על מרכזיותו בשיטתנו אין חולק נאמר כך בסע' 8 של ההחלטה בענין סבוב הנ"ל: " פירוש ראוי של שיקול הדעת שבתקנות מוליך לדעתי למסקנה לפיה אין לקבוע מראש כי הפומביות גוברת בכל מקרה על הפרטיות כשם שאין לקבוע כי הפרטיות גוברת בכל מקרה על הפומביות. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. מהן הנסיבות הרלבנטיות בהקשר זה? תשובה לכך נמצא בתקנה 4 עצמה. כך, למשל, כקבוע בתקנה 4 עצמה, אין די בעצם הרצון של אדם לעיין בתיק בית המשפט אלא שנדרש הוא להצביע על טעם הבקשה. שומה על בית המשפט לבחון על כן, את "ענינו בתיק של המבקש". מכאן, למשל, שככל שהמדובר בעניין של המבקש שהוא בעל חשיבות ועוצמה רבים יותר, כך יגבר משקלה של זכות העיון בנסיבות המקרה (רע"א 3614/97, בעמ' 56).

מכאן ברי, כי בנסיבות בהן אין כל פגיעה בזכותו של בעל דין בשל עצם העיון, או שלא הוכחה פגיעה כזו, יש להיעתר לבקשת העיון" במלים אחרונות, האיזון הוא פרטני, לפי נסיבות כל מקרה לגופו.

בחנתי הבקשה ולא ראיתי להיעתר לה. התביעה שבפני הנה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב 1 כנגד המשיבים 2-3.

לו גרסתי כי יש ממש בנימוק זה, הרי הייתי נוטה להיעתר לבקשה, חרף הפגיעה הממשית בזכות לפרטיות, זאת תוך מתן הנחיה משלימה בדבר איסור הפרסום שיוסיף לחול למעט לצורך שימוש במשפטו הפלילי של המבקש.

בנסיבות אלה , תוצאת האיזון הנדרש הנה שלא ראיתי לנכון להיעתר לבקשת העיון.

קדמה להגשת הבקשה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המערערת לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 ביום 25/1/22 במסגרת ת"א 55289-01-22 שרון אלרועי - פרייס נ' יוספה טמיר (תביעת לשון הרע).

נקבע כי "סיקור עתונאי, גם בלתי מחמיא, ביקורתי ואף נוקב, כמו גם דברי ביקורת קשים ומכפישים הבאים בגדר לשון הרע, לא ייאסרו לפי צו מכוח חוק הטרדה מאיימת. החוק יפגע בחופש הביטוי במקרים של פרסומים פוגעניים, חוזרים ונשנים, אינטנסיביים ואובססיביים שמטרתם הברורה היא לערער את שלוות נפשו ושגרת חייו של מי שהפרסומים עוסקים בו והם משמשים כלי לניגוח". לטענתה יש להחיל על עניינה כאן את אותו הדין.

...

סבורני כי בית משפט קמא יישם את הדין כדבעי משקבע כי על פי העובדות והנסיבות שבאו לפניו, פרסומי המערערת "חצו את הגבול", שכן "היקף הפרסומים, תדירותם, תכנם, ומידת האינטנסיביות שלהם עולים כדי הטרדה מאיימת כהגדרתה בחוק"; וכי חופש הביטוי אינו יכול להצדיק "כזו אינטנסיביות שתכליתה לשבש את שגרת חייה של המשיבה על רקע הביקורת המופנית כלפיה בנושא מדיניות החיסונים (או בכל נושא אחר)". מקובלת עלי גם קביעת בית משפט קמא, כי על יסוד התנהלות המערערת בעבר ופרסומיה ומכלול נסיבות העניין, "עולה חשש ממשי" שהמערערת "תשוב ותפרסם את הפרסומים המטרידים נגד בני משפחתה של המשיבה נוכח החזרתיות שבהם ועמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בדיון"; ובדין מצא ליתן צו הצופה פני עתיד ולא להסתפק רק בצו המורה על הסרת פרסומי העבר.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 5,000 ₪, שנפסקו לאור התוצאה ונסיבות העניין; בשים לב לדחיית הערעור לאחר תשובה ומבלי שהתקיים דיון ובשים לב להוצאות שכבר נפסקו לטובת אוצר המדינה בהחלטת בית משפט קמא.