בקשה לצוו מניעה זמני נוסף, שהוגשה בסמוך לאחר מתן פסק הדין, בשל עבודות הריסה שהחלו התובעים לבצע ואשר גרמו לפי הטענה לנזק לדירת הנתבעת 9, הסתיימה בהסכמה לעיכוב ביצוע של 7 ימים לצרכי הגשת העירעור על פסק הדין.
בשני כתבי הגנה נפרדים שהגישו הנתבעים 2 – 9 מחד והנתבע 1 מאידך, הגם שהראשונים מיוצגים אף הם על ידי הנתבע 1 אשר מיוצג על ידי עו"ד אהרוני ממשרדו, הכחישו הנתבעים את טענות התובעים וטענו בין היתר את הטענות הבאות: כי כל ההליכים הוגשו על ידם כדין, כי לא ניתן לתבוע אותם על עצם הגשת הליכים משפטיים, כי התביעה מוקדמת במובן זה שטרם הסתיימו ההליכים בפני המפקחת, כי התובעים השתהו וגררו רגליים בכל הקשור בהוצאת היתר הבנייה ואשמתם התורמת עולה כדי 100%, כי רק בחודש פברואר 2019 השלימו התובעים את התנאים לקבלת הכרה בבניית הבניין והשכרת הדירות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, כך שממילא לא נגרם כל נזק מצו המניעה שניתן, כי התובעים התרשלו במילוי תנאי ההיתר וחרף זאת קיבלו הארכת מועד לצורך כך, כי הנתבעים לא ביקשו צו מניעה תקופה ארוכה ועל כן לא נימנע מהתובעים לקבל ההיתר ולבנות על פיו, כי מאחר ושטח החלקה בפועל קטן ממה שרשום בלישכת הרישום (בפועל השטח של התובעים הוא 246.98 מ"ר ולא 259 מ"ר), הרי שהתובעים קיבלו זכויות בנייה על חשבון הנתבעים, כי הנתבע 1 מעולם לא ביקש להיות יזם ולא הציע עצמו ככזה, אלא רק פעל כבא כוח הנתבעים, כי לא היה כל ניגוד אינטרסים או פגם אחר בייצוג הנתבעים, כי בפגישות בחודש דצמבר 2018 בין התובע 1 לנתבע 1 ושאר הנתבעים, הגיעו הצדדים להסכמה לבצוע פרויקט משותף, אולם לאחר מכן חזרו בהם התובעים מכך ונודע לנתבעים שהתובעים פועלים למכור את זכויותיהם בחלקה, כי צו המניעה פקע ביום 6.3.19 ולא בחודש מאי כטענת התובעים, כי בחודש מאי 2019 פלשו התובעים גם לחלקה של רח' המעורר 1 וזאת במסגרת עבודות ההריסה ובנייה, כי התובעים ביקשו עיכוב שיחרור הערבון שניתן להבטחת מצו המניעה משהודיעו כי בכוונת להגיש תביעה כספית עד יום 14.7.19, אולם משלא עשו כן מושתקים הם מלתבוע, כי עבודות ההריסה סיכנו את מבנה הנתבעים וגמרו לו נזקים רבים ועוד טענות שאין צורך ומקום לפרטם כאן וכעת.
ביום 3.1.22 נתן המפקח פסק דין משלים, בו קבע כי לא הוגש כתב תביעה מתוקן ועל כן דין תביעתם של הנתבעים בקשר לטענות הנוספות שבקשו להוסיף להמחק.
בעירעור שהוגש על פסק הדין החלקי נקבע כי דין העירעור להדחות וזאת שעה שהצדדים הסכימו שמומחה בית המשפט יקבע האם מיקום הגדר תואם את המיקום הנידרש לפי תשריט בית המשותף והמומחה קבע שכן ואילו המומחה חרג מהסמכות שניתנה לו כאשר היתייחס לשטחי המגרשים, שכן הצדדים עצמם לא הסכימו במסגרת ההסדר למינוי המומחה כי תהיה היתייחסות או הכרעה שלו בעיניין זה וכך גם בהחלטת המינוי של בית המשפט לא הייתה הוראה למומחה לידון בעיניין זה.
כך, נוצר מצב שבו תביעת הנתבעים אצל המפקחת, על שלל טענותיהם כנגד הבנייה של התובעים, נדחתה סופית.
בהנתן שלא מצאתי כי נימסר לנתבע 1 מידע סודי מסחרי שנתן יתרון כלשהוא לנתבעים 2 – 9 בניהול ההליכים נגד התובעים, גם אין עילה לחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים פיצוי עבור עגמת נפש בגין טענה מסוג זה.
עם זאת, יש מקום לחיוב הנתבע 1 לפצות את התובעים, על עצם זה שלקח על עצמו את ייצוגם של הנתבעים, לאחר שייצג את התובעים בתביעת הפינוי וזאת בהנתן כי הוא נמצא אשם בעבירה של היתנהגות בלתי הולמת את מיקצוע עריכת הדין עקב כך, גם אם בגזר הדין הוחלט בשל נסיבות מקילות ומיוחדות לא להטיל עליו עונש (כפי שכבר צוין, תלויה ועומדת עתירה מנהלית של התובעים בעיניין זה נגד לישכת עורכי הדין במסגרתה עותרים הם לבטל את הסדר הטיעון שהושג על הנתבע 1).
...
משמע - העיכוב של פרויקט הבנייה לא היה מוצדק בסופו של דבר ונעשה שלא כדין, גם אם ניתנו צווי מניעה זמניים.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה נדחית ברובה ומתקבלת בשוליה.
אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים 25,000 ₪ ואת הנתבעים 2 – 9 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 25,000 ₪, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
