בקשות רשות ערעור על הרשעה בהפעלת גן אירועים ללא היתר

בא כוח הנאשמים טען, בעקרי הדברים, הנאשם לא נחקר כלל לגבי קיומו של היתר למבנה; הרשעתם של הנאשמים בעבירה של שימוש במבנה ללא היתר בניה כדין, הנה בבחינת זוטי דברים; הנאשמים רכשו את המבנה מחברת "אשיל" בתום לב, ובידיעה כי המבנה קיבל את האישור וההיתרים; הערייה נתנה אישורים להעברת הזכויות על שם הרוכשים; מקרה דומה ארע לגבי מבנה סמוך למבנה הנידון ושם לא הוגש כתב אישום; יש מקום לביטול ההרשעה בשים לב לנסיבות העניין; המאשימה לא הוכיחה בראיות של ממש שנבנתה קומה שנייה ללא היתר; יש לזכור כי מדובר במבנה שניבנה בשנות השבעים לפני קרוב לחמישים שנה ותיק הבנייה בערייה לא מכיל את כל המסמכים; הנאשם, בגיל 44 שנים, הגיע מרקע קשה בצעירותו ושיקם את חייו, נישא, הקים מישפחה והוא אב לארבעה ילדים, סיים את לימודי המשפטים, והחל היתמחות בעריכת דין; בתו"ב 63697-11-14 בית המשפט קבע בנסיבות דומות ובעבירה דומה של שימוש ללא היתר, שאותה ביצע סטודנט למשפטים, ושם בוטלה הרשעתו בשים לב לטיב העבירה ומכיוון שהרשעה יכולה לפגוע משמעותית בשיקומו של הנאשם; הנאשם מסייע לנזקקים בעיר; הותרת ההרשעה על כנה בשים לב שהמדובר בזוטי דברים תיפגע בעתידו של הנאשם; הבקשה לביטול הרשעה הנו בעיניין הנאשם בלבד.

מסקירת גזרי דין שניתנו לגבי עבירות של בנייה ושימוש אסור במקרקעין עולה מדיניות הענישה הנהוגה, כפי שיפורט להלן- בעיניין שנידון ב-רע"פ (עליון) 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה- חבל מודיעין (9.6.2009), נדחתה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ע"י כבוד השופט ג'ובראן.

בעיניין שנידון ב-עפ"א (מחוזי-מרכז) 55730-12-13 אן. בי. אף. ביבי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (עפ"א 56542-12-13 מדינת ישראל נ' אן. בי. אף בע"מ ואברהם ביבי; 24.4.2014), בית משפט השלום הרשיע את החברה ומנהלה, אברהם ביבי, בגין שימוש במקרקעין לצורך הפעלת "גן אירועים", ללא היתר, ובכלל זה בחלק מבונה בשטח של 1,550 מ"ר, ותוספת בנייה של 500 מ"ר. בית משפט השלום קבע כי מיתחם הענישה ההולם ביחס לחברה הנו בגבולות שבין 150,000 ₪ לבין 350,000 ₪, ולגבי מנהלה, בין 75,000 ₪ לבין 125,000 ₪, והתחייבות להמנע מעבירה לפי כפל הקנס שיוטל עליהם.

בעיניין שנידון ב-ע"פ (מחוזי י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתיכנון ובנייה הראל (24.4.2014), המערערת הורשעה, על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון בעבירות של אי קיום צו שפוטי, שימוש במקרקעין ללא היתר ובצוע עבודות ללא היתר.

...

לגבי ההתחייבות סבורני שיש להעמידה על כפל סכום הקנס לגבי כל אחד מהנאשמים לצורך הרתעה ובשים לב לכך שלא נטען שהנאשמים נקטו בפעולות לצורך הכשרת הבנייה החריגה.

באת כוח המאשימה הוסיפה וטענה למתן צו איסור שימוש דחוי למשך 24 חודשים כנגד הצגת אישור של קונסטרוקטור לגבי חוזק המבנה וראיתי לנכון להיעתר לכך, בשים לב לנסיבות המקרה.

התוצאה מהמקובץ לעיל מצאתי לנכון לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים- הנאשם 1 יישא בקנס בסך של 25,000 ₪.

מסקירת גזרי דין שניתנו לגבי עבירות של בנייה ושימוש אסור במקרקעין עולה מדיניות הענישה הנהוגה, כפי שיפורט להלן- בעיניין שנידון ב-רע"פ (עליון) 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה- חבל מודיעין (9.6.2009), נדחתה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ע"י כבוד השופט ג'ובראן.

בעיניין שנידון ב-עפ"א (מחוזי-מרכז) 55730-12-13 אן. בי. אף. ביבי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (עפ"א 56542-12-13 מדינת ישראל נ' אן. בי. אף בע"מ ואברהם ביבי; 24.4.2014), בית משפט השלום הרשיע את החברה ומנהלה, אברהם ביבי, בגין שימוש במקרקעין לצורך הפעלת "גן אירועים", ללא היתר, ובכלל זה בחלק מבונה בשטח של 1,550 מ"ר, ותוספת בנייה של 500 מ"ר. בית משפט השלום קבע כי מיתחם הענישה ההולם ביחס לחברה הנו בגבולות שבין 150,000 ₪ לבין 350,000 ₪, ולגבי מנהלה, בין 75,000 ₪ לבין 125,000 ₪, והתחייבות להמנע מעבירה לפי כפל הקנס שיוטל עליהם.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים על חומרת העונש מזה, ועל קולת העונש מזה, ואישר את גזר דינו של בית משפט השלום.

בעיניין שנידון ב-רע"פ (עליון) 8701/08 מלכה וונש ואח' נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לודים (3.6.2009), המבקשים 1 ו-2 הורשעו בבית המשפט קמא בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר בקרקע חקלאית (שבה הם בעל זכויות), וכן בעבירה של אי קיום צו שפוטי לאחר שלא מילאו גזר דין ולא הרסו מבנים בשטח 2,730 מ"ר והשמוש במבנים בשטח 1,767 מ"ר לא הופסק.

בעיניין שנידון ב-ע"פ (מחוזי י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתיכנון ובנייה הראל (24.4.2014), המערערת הורשעה, על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון בעבירות של אי קיום צו שפוטי, שימוש במקרקעין ללא היתר ובצוע עבודות ללא היתר.

...

סבורני שאין מקום לערוך אבחנה בין הנאשמים.

מהמקובץ לעיל, בהינתן גודל השטח שבו נעברו העבירות ויתר הנסיבות הנוגעות לביצוע העבירות, סבורני שמתחם העונש ההולם בענייננו, בנוגע לקנס הכספי, נע בין 30,000 ₪ לבין 70,000 ₪.

מהמקובץ לעיל, ובהינתן האיזון הראוי בין מתחם העונש ההולם לבין הנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה, מצאתי לנכון לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים- תשלום קנס בסך של 40,000 ₪ על ידי כל אחד מהנאשמים, או ריצוי של 200 ימי מאסר כנגד תשלומו, לגבי כל אחד מהם.

אשר למיקום העונש בתוך המיתחם, הדגיש ב"כ המאשימה את אי נטילת האחריות של הנאשם לאורך השנים, אי שתוף פעולה עם רשויות האכיפה, השמוש האסור החוזר שנעשה ביודעין ובמכוון, העבר הפלילי של הנאשם, על כן ביקש בנסיבות הכוללות להעמיד את הקנס שיושת על הנאשם, ברף העליון, לצד מאסר על תנאי, התחייבות כספית משמעותית, צו הריסה וצו איסור שימוש ביחס לכל המקרקעין ללא היתר.

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של בניה ושימוש חורג ללא היתר ובית משפט השלום גזר עליו קנס בסך של 300,000 ₪ וחתימה על התחייבות בסך של 150,000 ש"ח. הן ערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט המחוזי והן בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון נדחו שניהם, תוך שנקבע כי הקנס שהטיל בית המשפט קמא אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה, שכן מטרתו לאיין את הרווח המופק מבצוע עבירות שכאלה, כדי להלחם בתופעה פסולה זו. ע"פ (י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שווק השקמה בע"מ נגד ועדה מקומית לתיכנון ובנייה הראל (24.4.2014) - המערערת הורשעה, על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון בעבירות של אי קיום צו שפוטי, שימוש במקרקעין ללא היתר ובצוע עבודות ללא היתר.

עפ"א (מרכז) 55730-12-13 אן. בי. אף. ביבי בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל (עפ"א 56542-12-13 מדינת ישראל נגד אן. בי. אף בע"מ ואברהם ביבי; 24.4.2014) - בית משפט השלום הרשיע את החברה ומנהלה, אברהם ביבי, בגין שימוש במקרקעין לצורך הפעלת "גן אירועים", ללא היתר, ובכלל זה בחלק מבונה בשטח של 1,550 מ"ר, ותוספת בנייה של 500 מ"ר. בית משפט השלום קבע כי מיתחם הענישה ההולם ביחס לחברה הנו בגבולות שבין 150,000 ₪ לבין 350,000 ₪, ולגבי מנהלה, בין 75,000  ₪ לבין 125,000 ₪, והתחייבות להמנע מעבירה לפי כפל הקנס שיוטל עליהם.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים על חומרת העונש מזה, ועל קולת העונש מזה, ואישר את גזר דינו של בית משפט השלום.

...

לעניין זה קובעת הוראת סעיף 14 (1) לחוק העבירות המנהליות, כי משביקש אדם להישפט על העבירה נשוא הקנס המנהלי "...לא יפחת הקנס אם הוא העונש היחידי...לעניין קנס מנהלי קצוב – מסכום הקנס או משיעורו...ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". בנוסף, משהורשע הנאשם בבית המשפט, בעשיית שימוש אסור במקרקעין, הנוגד את ייעודם החקלאי, חלות הוראות העונשין הקבועות בסעיף 243 (ד) + 245 (3) לחוק התו"ב. לפי סעיף 243 (ד) לחוק התו"ב חל במקרה זה כפל הקנס האמור בסעיף 61 (א) (4) לחוק העונשין, שהינו - 452,000 ₪ "...וכן קנס נוסף על עבירה נמשכת לכל יום בו נמשכת העבירה מיום שהומצאה לנאשם התראה בכתב על ביצוע אותה עבירה...או מיום הגשת כתב האישום, לפי המוקדם, וקנס לפי סעיף 245". סעיף 245 (3) לחוק התו"ב, מוסיף וקובע, כי אדם המורשע בעבירות לפי סעיף 243 (ד) כבנדוננו, רשאי בית המשפט, נוסף לכל עונש או תשלום אחר להטיל עליו גם "...קנס בגובה כפל ההפרש שבין השווי שהיה למקרקעין שבהם נעשה השימוש האסור אילו היה אותו שימוש מותר, לבין שווי אותם מקרקעין לפי התוכניות או ההיתרים החלים עליהם". לפי ת/1 - חוו"ד הראיה השמאית, שהגישה התביעה לעונש, כפל ההפרש האמור, בו דנה הוראת סעיף 245 (3) לחוק התו"ב, עומד ע"ס מיליון שלוש מאות ושבעים ₪ (פסקה 11 לשומה).

לסיכום, לפי הוראות החוק, כאשר עסקינן בכתב אישום שהוגש במסגרת בקשה להישפט בעבירה על הוראות סעיף 243(ד) לחוק התכנון והבנייה, הקנס הקצוב המינימלי עומד על סך של 300,000 ₪, במידה ומדובר בעונש היחיד שהוטל על הנאשם.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה ו/או עבירה של בניה שלא כחוק ו/או הפרת צו איסור שימוש ו/או צו הריסה – לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965.

בבית המשפט העליון רע"א 8518/21 לפני: כבוד השופט ש' שוחט המבקשת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ג'וסלין אבישר 2. סטיב שגיא בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.10.2021 ומיום 20.10.2021 בת"א 66115-10-18 שניתנה על ידי כבוד השופט רמי אמיר בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד טלי מרקוס בשם המשיבה 1: עו"ד ירון ממן בשם המשיב 2: עו"ד גיא יפרח ][]פסק-דין

בעקבות פעילות זו, הורשעו המשיבים ונאשמים נוספים בעבירות תיכנון ובנייה, ובתוך כך ניפתחו גם הליכים אזרחיים הנוגעים להפסקת השמוש והפינוי של המקרקעין.

מטעמי היתיישנות, הסעד התבקש עבור התקופה שבין חודש אוקטובר 2011 לחודש מרץ 2017 – המועד בו חדל גן האירועים מלפעול.

במסגרת כתב התביעה, דרשה המבקשת, בין היתר, לקבל את כלל ההסכמים הרלוואנטיים שנחתמו עם מפעילת אולם האירועים, לרבות פירוט החשבונות בנוגע לדמי השכירות.

בתוך כך צוין, כי "מתן היתר לתיקון כעת ביחס לתקופה המקורית שנתבעה בכתב התביעה – משמעה שלילת זכותם הדיונית של הנתבעים להעלות טענת היתיישנות". עוד נקבע כי "עניין ההצמדה והריבית אמנם קשור יותר במישרין לתביעה המקורית – ואולם ראיתי לשלול תיקון בשלב זה מעבר לתקופת היתיישנות מהיום, וזאת כמידת ביניים וכשיקול מאזן לכך שהתיקון התבקש בשלב מאד מאוחר שאף אינו מצדיק תיקון כלל ועיקר". על החלטות אלו – זו מיום 7.10.2021, וזו מיום 20.10.2021, הוגשה בקשת רשות העירעור שלפני.

...

עם זאת, סבורני, כי בקשה לתיקון נועדה, בין היתר, גם למצבים שבהם מחמת טעות בתום לב נשמט סעד מכתב התביעה או משום שהתברר תוך כדי ניהול ההליך שסעד מסוים לא התבקש, בשל טעות אסטרטגית או טעות משפטית.

שנית, מקובלת עלי הנחת היסוד של המשיבים, כי הליך הגישור צריך להתנהל בצורה גלויה, כנה, פתוחה וללא מורא וכי אין לתת יד למצב שבו אחד הצדדים ישתמש במידע שגילה בהליך הגישור לטובת ההליך האדברסרי.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור מתקבלת.

בהחלטתה קבעה כבוד השופטת נתנאל שרון: "כאמור אין חולק כי קויימה הוועצות. אולם ממסמכי ההיוועצות ומתצהירו של המפקח מר ארנון שמולביץ כמו גם מעדותו בפני בית המשפט קמא עולה שבמסגרת הוועצות לא צויינה התכנית ולא הובאו בפני הגורם המייעץ כל פרטים לגביה, לגבי השלב בו היא מצויה ולגבי התאמת הבנייה האסורה לתכנית ..." הוסיפה וקבעה כבוד השופטת נתנאל שרון: "...על מנת למנוע טעות אבהיר כי אינני מביעה כל עמדה בשאלה מה היתה המלצת הגורם המייעץ אילו נתונים אלה היו מובאים בפניו אלא רק שאי הבאת הנתונים בפניו לא אפשרה לו להפעיל את שיקול דעתו כראוי..." והוסיפה:" על מנת למנוע אי הבנה אציין ואף אדגיש כי אין לשמוע מדברי אלה כי יש להביא בפני הגורם מייעץ כל תכנית שהוגשה לגבי המקרקעין עליהם ניבנתה בניה אסורה. בהחלט לא! (ההדגשה במקור ס.פ.ק) יש לשקול כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו". עוד קובעת כבוד השופטת נתנאל שרון: " חשוב להדגיש כי אינני מיתעלמת מחומרת מעשיו של המערער אשר בעזות מצח מקוממת הוסיף בניה למבנה שהוקם ללא היתר ואשר לגביו קיים צו הריסה שפוטי אשר איננו מבוצע כבר מספר שנים. אף אינני קובעת כי בנסיבות המקרה דנן לא היה מקום להוציא צו מינהלי. כל שנקבע על ידי הוא כי לא ניתן היה להוציא את הצוו ללא קיום חובת הוועצות ראויה ומלאה". בסעיף 40 לפסק הדין כותבת כבוד השופטת נתנאל שרון: "בשולי הדברים ולמען הסר ספק אבהיר כי ביטול הצוו המינהלי אינו מונע הגשת כתב אישום בגין הבניה האסורה. בידי רשויות האכיפה מספר אמצעים לשם אכיפת דיני התיכנון והבניה – בין הגשת כתבי אישום בגין בניה אסורה על מנת שלא יצא חוטא נשכר ועל מנת להרתיע הן את מבצע הבניה והן אחרים ובין בהוצאת צוים מינהליים". טוענת המשיבה, כי הפגמים תוקנו ולפיכך לאור האנטרס הצבורי שבהוצאת הצוים ובהתווסף העובדה כי המבקש אף המשיך ובנה את משטח הבטון הנכלל בצו זה הרי שהיה טעם והצדקה בהוצאת הצוים מושא הבקשה.

לעניין זה אפנה לע"פ (י-ם) 44101-05-11 עג'מי נ' מדינת ישראל, – ניתן ביום 2.5.12 "באשר ליישום הדוקטרינה בעבירות לפי דיני התיכנון והבנייה, כבר נפסק, כי על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו, את תכליות ההרשעה והענישה בתחום התיכנון והבנייה; קרי – ההקפדה על המרקם התיכנוני, השלטת הדין בתחום התיכנון והבנייה, מיגור עבריינות הבנייה ושמירת אמון הציבור בשלטון החוק. כן נידרש בית-המשפט להביא בחשבון, כאשר הפרת החוק גלויה לעיני הכל – וזו טיבה של ההפרה בתחום התיכנון והבנייה ובפרט כאשר מדובר בהפרת צו שפוטי – כי החלת הדוקטרינה עלולה להוות "היתר דה-פאקטו" להמשך עבריינות בנייה, לתמרץ אחרים לבצוע עבירות דומות ולפגוע באמון הציבור באכיפת הדין (ראו: ע"פ (י-ם) 9847/05, בעיניין מדינת ישראל נ' אורה – מושב עובדים להתיישבות, [פורסם בנבו], לעיל).

העובדה שהועדה המקומית הגישה כתב אישום וניתן גזר דין כנגד הנאשמים שם אין בה כדי לשנות מעמדת המשיבה וזאת מכיוון שניתנו צוים שפוטיים במסגרת גזר הדין אך המבקש ממשיך ומפעיל את גן האירועים בנגוד לצוו והוסיף ובנה את המבנה העקרי ואת משטח הבטון ככל הנראה תוך הנחה שהועדה המקומית לא תפעל כנגדו.

...

כאמור, אני סבורה כי המשיבה רשאית היתה להוציא צו הריסה גם בהינתן העובדה שהצו הקודם בוטל בשל פגמים שנפלו בו וזאת לאחר שתוקנו הפגמים ולפיכך, אני סבורה כי יש לדחות את טענת המבקש.

בענייננו, המדובר בצו הריסה, אשר חלות עליו הוראות סעיף 229 לחוק, שזו לשונן: "לא יבטל בית-המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו". במקרה זה נוכח כל האמור אף לא שוכנעתי שיש מקום לעכב ביצוע הצו.

סיכום אשר על כן לאחר ששוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהוצאת הצו ומהנימוקים המפורטים לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול צו הריסה .