ביום 24.8.22 הגישו המשיבים "בקשה לעיכוב ביצוע ההליכים בתיק בשל נסיבות חריגות המצדיקות הגשת בקשת רשות ערעור מצד המשיבים". בבקשתו זו ביקש המשיב לעכב את ההליך על מנת להגיש בקשת רשות ערעור ולחלופין לבטל את ההסכם בין הצדדים, במסגרתו אושרה התובענה הייצוגית.
מובן כי ככל והמשיבים היו חפצים להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המאשרת את הסכמת הצדדים (או לעניין החלטתי ליתן צו), בהתאם לסדרי הדין, היה בידם לעשות כן וככל שהייתה מוגשת בקשת רשות ערעור אם בקשה לעיכוב ההליך בצידה היא הייתה נידונה, אולם בקשת רשות ערעור לא הוגשה.
...
מכל מקום, החלטתי בדבר מתן הצו, שאני סבור שהיא משקפת את האיזון הדרוש על מנת להבין את היקף ההודעות שנשלחו, אל מול מהות ההליך והסכמת הצדדים, כבר ניתנה ואיני סבור שיש נימוקים שבדין כדי לשנותה.
ככל שהדבר נדרש, המבקש יצרף פסיקתא לחתימה בנוסח החלטתי זו וימציא את ההחלטה לחברת ביטאיט.
לסיום החלטתי זו אדרש לעוד שלוש סוגיות: האחת – הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגישו המשיבים – בהמשך להחלטותיי הקודמות בעניין זה (וראו החלטתי מיום 12.2.23), עד ליום 5.3.23 יבהירו המשיבים האם הם עומדים על בקשתם, וככל שיודיעו שכן – אקבע מועד לדיון; השנייה – טענת המבקש כי החלטתי לאפשר למשיבים להגיש הטיעון באיחור: לא סברתי בנסיבות העניין, כי יש למנוע מהמשיבים את זכותם להביא מלוא טיעוניהם בפני בית המשפט, לא סברתי כי מתן ארכה קצרה למשיבים בהגשת הטיעון תפגע בזכויות המבקש, שעה שאת הפגם שבאיחור ניתן לרפא בדרך של פסיקת הוצאות (כפי שעשיתי בהחלטתי זו); ואחרון – התשלום לעדים שנחקרו בתיק – עד ליום 5.3.23 יודיע המבקש האם התשלום בוצע.
