בקשות רשות לערער על פסקי דין בעניין לשון הרע ופרטיות

בבית המשפט העליון רע"א 9647/17 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקש: עופר בהט נ ג ד המשיבים: 1. גדי דגן 2. טלי דגן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' הנשיא א' אברהם ושופטים ע' טאהא ור' גלפז מוקדי) מיום 16.11.2017 בתיק ע"א 5829-06-17 בשם המבקש: עו"ד נועה וייס מור; עו"ד יגאל וייס החלטה

המשיבים טענו כי הדברים שנאמרו על-ידם, במידה ואכן נאמרו, נאמרו בתום לב ולא מתוך כוונה לפגוע, להעליב או להשפיל את המבקש, וכי עומדות להם הגנות מכוח החוק, ובנוסף קיים אינטרס צבורי או פרטי בפירסום.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי.

לטענתו, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ייחוס עבירה פלילית למאן דהוא יכול להחשב להבעת דיעה שאינה עולה כדי לשון הרע היא הלכה חדשה אשר יוצרת עוות דין בעיניינו המצדיק היתערבות ערכאה זו "בגילגול שלישי". לגופו של עניין, טוען המבקש כי הטחת אשמה פלילית במהותה בפני מי שלא הורשע בדין אינה הבעת דיעה, אלא פירסום עובדתי שגוי אשר מהוה לשון הרע.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה שוכנעתי כי דינה להידחות.

על כן, משלא מתקיימות במקרה זה אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", דין הבקשה כאמור להידחות.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) בגדריו היתקבל עירעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל) ונקבע כי יש לקבל את תביעת המבקש נגד המשיב בעילה של פירסום לשון הרע.

לטענת המבקש בקשתו מעוררת שאלה ציבורית מאחר שזה המקרה הראשון שבו יושם תיקון 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק) שבגדרו נוספה להגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק החלופה שעניינה פירסום שעלול לבזות אדם בשל מוגבלותו (סעיף 1(4)) לחוק.

המבקש תולה את האופי העקרוני של בקשתו בכך שבגדרי פסקי הדין של הערכאות הקודמות נדון ויושם חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8), התשס"ח-2007 שעיקריו פורטו לעיל.

עם זאת, עיון בבקשה מלמד כי בפי המבקש אין ביקורת על האופן בו יושם התיקון על פרטי המקרה, אלא אך על סכום הפצוי שנפסק לטובתו לאחר שנקבע כי דבריו של המשיב עולים כדי פירסום לשון הרע (בין היתר בשל הוראות התיקון).

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) בגדרו התקבל ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל) ונקבע כי יש לקבל את תביעת המבקש נגד המשיב בעילה של פרסום לשון הרע.

משכך, נקבע כי אף שאין מחלוקת שהמשיב אכן הטיח במבקש את האמירה הנזכרת, האמירה באה על רקע התנהגותו של המבקש ועל כן יש לדחות את תביעתו.

דיון והכרעה לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בלי שתתבקש תשובה.

בנסיבות אלה, ובלי להקל ראש בתוכן דבריו של המשיב, הראויים לכל גינוי, הבקשה נדחית.

ואולם, כוחם של שיקולים אלו יפה, גם בהקשר של עובד הנחשף לעוולות או למעשים פסולים הנעשים ע"י עובדים אחרים בחברה, ומבקש להאיר את עיני הגורמים הנוגעים בדבר, והחשיבות של קיומו של שיח פתוח, שקוף וללא מורא ביחסי העבודה, קיימת ורלוונטית אף בהקשר זה. עוד יש לציין, כי הפסיקה הנוהגת בלשון הרע קובעת, כי יש חשיבות לבחינת הפירסום כמכלול, ולא לדקדק בכל פרט ופרט ממנו (ראו ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 854 (1995); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006), בפיסקה 12; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012), פסקה 93 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) ריבלין; דנ"א דיין, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל; ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי, פ"ד יח(4) 378, 382 (1964); תא (י-ם) 15912-08 משה כהן נ' ד"ר זוהר דבורקין (5.12.2011) - ערעור על פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי (ע"א 3560-01-12), בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה בבית המשפט העליון (רע"א 6307/12)).

עם זאת, מאחר שד"ר ילנה עמדה על טענתה כי הצגתה כאדם מושחת ולא ישר שעושה במשען שימוש לצורך הפקת רווחים פרטיים מהוה לשון הרע, אני סבורה כי יש בדברים כדי להמחיש כי בהחלט היה בסיס עובדתי לדברים שכתבה הנתבעת במכתב בהקשר זה. על כך יש להוסיף, כי כעולה בבירור מעדותם של מר זיסין ומר אבגי ומן הדברים שנכתבו בעיניין בדו"ח – עצם העובדה שהנהלת משען בחרה שלא לטפל בעיניין כראוי, אכן הובילה לכך שההתנהלות נמשכה, עד אשר הובהר לד"ר ילנה באופן ברור כי ככל שלא תחדל מן המעשים תאלץ לעזוב את משען.

...

לפיכך, חוסה המכתב השני תחת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, ודין התביעה בגינו להידחות.

לפיכך, אין צורך להידרש, בנוגע למכתב זה, לניתוח תחולת הגנות תום הלב, שגם לגביהן מסקנתי היא כי אף מכתב זה חוסה תחת כנפיהן.

סוף דבר העולה מן המקובץ, כי דין התביעה להידחות במלואה, וכך אני מורה.

בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על פסק הדין נדחתה.

אף לאחר שבאת כוחו מסרה לו את התצלום המשיך להיתעלם ואמר: "זה באמצע החצר? אני אראה לך תמונה של החצר." בהמשך הרים קולו ואמר: "אני בתוך שטח פרטי שלי חדירה לפרטיות היא 5 שנות מאסר. אני מדבר על התמונה הזו שאני מראה לבית המשפט – יש ערימות דשא, זה היה בתחילת האביב, והוא מציג את זה כאילו אני עומד כמו ג'ימס בונד ומשקה את החצר." (פרוט' עמ' 31 ש' 21, 23-25).

הנתבע נישאל בחקירתו הנגדית אם הורשע בהליך זה ואם נכון שהערעור שהגיש על פסק הדין שניתן בעיניינו נדחה.

באשר לפצוי, כפי שנאמר ברע"א 4740/00 אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 524-525: "הפצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים, לעודד את רוחו (consolation) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע. לתקן (repair), את הנזק לשמו הטוב, למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה , אין להסתפק בפצוי סמלי. אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שניגרם. הפצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שניגרם – לא פחות ולא יותר...". התובע תבע את מלוא סכום הפצוי על פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, בסך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.

...

סוף דבר התביעה בת"א 32331-11-13 מתקבלת.

התביעה בת"א 40516-02-15 נדחית.

בת"א 32331-11-13 הנתבע ישלם לתובע סך של 30,000 ש"ח. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

דברי מאבטח 1 – "עברת עבירות בעבר" בשורה של פסקי דין נקבע כי ייחוס עבירות לאדם יכול ליגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם ולפיכך פירסום כזה ללא ספק מהוה לשון הרע (ראה למשל ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי ואח', פורסם בנבו).

העובדה שניפגע בחר לפרסם פרטי ארוע מטעמיו שלו, אין בה כדי לפטור מוציא לשון הרע מאחריות וכדי לדחות על הסף טענות בנוגע להוצאת לשון הרע בעת הארוע עצמו.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום מהיום.

...

בסופו של דבר, לאחר כרבע שעה, הוכנסה התובעת למזכירות בית המשפט והגישה את הבקשה.

בסופו של דבר לאחר בדיקה עם הנציג המסייע לבלתי מיוצגים במזכירות בית המשפט העליון, אפשרו הנתבעים לתובעת להכנס ולהגיש הבקשה במזכירות.

עם זאת, אני סבורה כי התובעת כשלה בהוכחת התנאי בדבר פרסום הדברים.

לא ניתן ללמוד מן הסרטון האם וכמה נוכחים שמעו את הדברים מלבד התובעת, ובמהלך הדיון לא הובאו ראיות בענין זה. מכל מקום, לא הוכח כי הדברים, שנאמרו בעל פה, היו מיועדים לאדם זולת התובעת, ומשכך לא התקיים תנאי הפרסום ודין הטענה להידחות (ראה גם א. שנער דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז 1997, עמ' 89 פסקה 7.3.5).

סוף דבר, התביעה נדחית.