בקשות לעיקול זמני ומניעה זמנית בתביעת חשבונות בגין הפרת הסכם שכר טרחה

צו העיקול הרלוואנטי הופנה לנאמן, עו"ד אוהד זליגמן וגם אל חברת אחד-תם ובו נרשם כי העיקול מתייחס אל: "על כספים וזכויות מכל מין וסוג לרבות כספים שיגיעו למשיב [קרי, אבי גבע – א.ב] בגין הסכם פשרה שנחתם בין חב' אחד תם לבין קבוץ גורדוניה חולדה ו/או כספים האמורים להיות משולמים לחברה ו/או למשיב מהקיבוץ לרבות כספים בגין הסכם הפשרה למעט משכורות" צו העיקול אכן הומצא לעו"ד זליגמן, כבר ביום 17/8/2010.

בתחילת חודש ספטמבר 2012 נודע לתובע לדבריו כי הנתבעת הגיעה להסכם עם אחד-תם ובמסגרתו הועבר לו הסך של 1,548,800 ₪ בצרוף מע"מ. עוד נודע לתובע כי ההסכם נחתם כבר ביום 22/3/2011 וכי הסכום הועבר לידי אחד-תם בשיק סחיר, דבר שלטענת התובע מעיד "על הצורך להעלים את הכספים אף מבלי להפקידם בחשבונה של אחד תם". 4.14.

לטענת התובע הקבוץ הפר את חובת תום הלב "בגין התרמית בה היה שותף"; עוד לטענת התובע הנתבעת הציגה כלפיו מצגי שוא וכן עשתה עושר ולא במשפט; התובע טוען כי הנתבעת "עוולה... בין היתר לפי חוק החוזים (חלק כללי), חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דיני עשיית עושר והוראת כל דין". 4.18.

בקשת העיקול התייחסה לחוב אישי של מר אבי גבע ורק לו. בקשה למתן צו עיקול על נכסי אחד-תם משמעה "הרמת מסך" כבר בהליך מקדמי, במעמד צד אחד וכנגד חברה שכלל אינה צד לתביעה וממילא לא נשמעה בו. (3) סעיף 274(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 מאפשר הטלת "עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק". התקנות אינן מאפשרות הרמת מסך של תאגידים שכלל אינם צד להליך.

נימוק שלישי מדוע אין לקבל התביעה – התובע אשר טוען ל"צו עיקול" כביכול, מנע מהנתבעת אפשרות להיתמודד עמו (1) העובדה שהתובע לא ביקש עיקול על נכסים שבידי הנתבעת ואכן לא ניתן צו עיקול המופנה לנתבעת כמחזיקה – אינה בגדר כשל טכני זניח.

התובע נתלה בפיסקה אחת בה הנתבעת משיבה לטענות עו"ד סמיון סחרוב בדבר שכר טירחה לו הוא זכאי מאחד-תם ורושמת: "כמו כן בהתאם לצוו העיקול אשר צורף למכתבך שבסימוכין אין הקבוץ רשאי לשלם למשרדכם ישירות את שכר הטירחה". אין מקום לטענה זו ולעניין זה ייאמרו שלושה: - ראשית - המכתב נשלח כארבעה חודשים לאחר צו העיקול.

אין די בהפניה לטענה כללית בכתב התביעה לפיה הנתבעת הפרה "הוראות כל דין" או "הוראות התקנות החלות לעניין עיקולים"; · שנית – הוראות חוק ההוצאה לפועל מיובאות לסדר הדין האזרחי מכח סעיף 382 לתקנות סדר הדין האזרחי במקרה של "ביצוע עיקול זמני... ואם זכה התובע בתביעתו". אך כאן שוב יודגש כי לא היה שום עיקול זמני.

...

חלק שלישי – שתי הערות לפני סיום וסוף דבר התייחסות לרע"א 1016/08, ע.א.מ קונדוס בע"מ נגד אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ עליו הסתמך התובע 7.1.

סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

כן נטען, כי שיק הביטחון הופקד שלא כדין וללא התראה, תוך הפרת הסכם השכירות בין הצדדים.

כן הצהיר, כי יש בידיו המחאת זכות לכספי הנתבע בכפוף להסכמי שכר טירחת עורך דין - לקוח, ובקש לבטל את צו העיקול נגדו.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, הקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה של הנתבע להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם לנתבע אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין ואינו פוגע במידה העולה על הנידרש.

"החלטת הערכאה הדיונית בשאלת הסעד הזמני אינה חורצת את גורל התובענה העיקרית. על בית המשפט להקפיד על כך שהכרעתו בבקשה לסעד זמני - לחיוב או לשלילה - לא תאיין את הצורך בהמשך ניהול ההליכים. ההכרעה בבקשה לסעד זמני מתחשבת בסכויי התובענה, כפי שאלו נראים לבית המשפט בנקודת הזמן הנוכחית ובהם בלבד" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתיים עשרה, עמ' 859).

ראה בעיניין זה גם את דבריו של כב' השופט עמית בע"א 36/11 חברת דואר ישראל בע"מ ואח' נ' חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ ואח' [3.9.2015]: "ככלל, גם אם בזכות אובליגאטורית עסקינן, איני רואה מניעה כי תיעשה המחאה לאלתר, עסקה ריאלית שמשמעה המחאה מושלמת של זכות עתידית ומותנית. על המחאת זכות כאמור יחולו הוראות חוק המכר, התשכ"ח-1968, וחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, וכידוע, עם המחאת הזכות, חדלה הזכות להיות נכס מנכסי הממחה, היא אינה עומדת עוד לרשות נושיו של הממחה ומונעת בעדם לרדת אל הזכות שכבר אינה נכס שלו". במקרה דנא נעשתה המחאת הזכות במסגרת הסכם שכר הטירחה בין הנתבע ובין בא כוחו שנחתם ביום 28.1.19 (ההסכם צורף לבקשת הביטול).

...

בפניי בקשה לביטול עיקולים זמניים שהוטלו במעמד צד אחד לפי החלטתי מיום 19.8.19.

לסיכום נטען, כי הבקשה לצו העיקול הוגשה בחוסר תום לב, תוך הטעית בית המשפט, ניצול הליכי המשפט ונסיון להתיש את הנתבע נפשית וכלכלית.

סוף דבר: אני מורה על ביטול העיקול אצל התובעת על ההוצאות בסך 3,000 ₪ שנפסקו לטובת הנתבע בערעור.

משהבקשה התקבלה חלקית בלבד, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

אמנם, כפי שטוען איטח, בית המשפט כתב בסיפא לסעיף 76 לפסק דינו כי אין בפסק הדין כדי למנוע תביעה בגין הפסד שכר טירחה למועד מאוחר יותר מזה שקבע, "ככל שאכן נגרמו הפסדים" אך אין להסיק מכך שמוטל על ש.פ. נטל מוגבר כלשהוא להוכיח הפסדים.

אילמלא היה איטח מפר את ההסכם עם ש.פ., ומעכב את מסירת החזקה בקומה השלישית, לא היה קם כלל הצורך במינוי כונסי נכסים – ובסופו של דבר קבע בית המשפט שלא היתה הצדקה לעכב את מסירת החזקה, ובכך קיבל את עמדת ש.פ., בנקודה זו בפרט, וברובו המכריע של הסיכסוך בין הצדדים בכלל.

אני מקבלת את טענת ש.פ. בנושא, אולם גם אם בית המשפט קבע את תאריך תחילת הפצוי ביום 28.10.09 משום שזה היה היום בו נימסרה החזקה בקומות 1 ו- 2, לאחר השלמת התשלומים כפי שקבע, ולא משום שהביא בחשבון תקופת התאמה, עדיין אין מקום לקבוע כי כיום יש להפחית מהתקופה בגין התאמות נידרשות, משום שההתאמות בוצעו בתחילת תקופת ההשכרה, ואין להביא בחשבון תקופת התאמה נוספת.

סעיף 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, מורה כי לא ייתן בית המשפט צו מניעה זמני, אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית של המבקש, וכן ערבות מספקת, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו הופנה הצוו כתוצאה ממתן הצוו, אם תיפסק התביעה או אם יפקע הצוו מסיבה אחרת.

ראוי להפנות בעיניין זה גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 524/02 לבנשטיין נ' גוברין יהודאין (2.11.15) שם קבע בית המשפט (כב' השופטת אטיאס), בהתייחס לפסק דינו של בית המשפט העליון, כי: "מדבריו אלו של כב' השופט מצא עולה כי מקום בו התביעה התקבלה (גם אם בחלקה), ולא נדחתה במלואה, תרופתו של מי שניתן נגדו צו עיקול, היא הגשת תביעה בגין רשלנות ו/או חוסר תום לב, ולא פיצוי בגין הנזק שניגרם לו מכח העירבון שהופקד." ראו גם: רע"א 9308/08 אורן אלול נ' רינה רביב (21.4.09) שם נפסק: "...ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי אינו שולל את האפשרות להגיש תביעה בעילה של רשלנות. חשיבותה של אפשרות זו היא בעיקר למקרים בהם אין הנתבע זכאי לפצוי מכוח ההיתחייבות העצמית, כגון כאשר התביעה נגדו התקבלה (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000))". אני דוחה, אם כן, את טענת איטח לפיה הוא זכאי לפצוי כלשהוא מש.פ. מכח ההיתחייבות שנתנה במסגרת הבקשה לסעד זמני.

לאור מסקנתי זו, מתייתר הדיון בשאלת הנזק שתובע איטח בהתבסס על ההיתחייבות לשיפוי - הנזק בגין אובדן דמי שכירות, עיכוב ביצוע הסכם האופציה עם אשד את מלמד, ניזקי הארנונה, והנזקים עקב מכירת הדירה הפרטית, בעקבות הצוו הזמני.

עם זאת, לאור העובדה שש.פ. מודה בחובתה לשלם דמי איזון בגין הפרש שטח של 26 מ"ר כבר עתה, ומאחר שאין כל סיבה נראית לעין ששיטחה הסופי של יחידה 7 יפחת מ- 364 מ"ר, מצאתי לחייב את ש.פ. לשלם לאיטח דמי איזון בגין הפרש של 26 מ"ר. הסכום לחיוב למ"ר, כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, כפי שמציין איטח בסיכומיו, הוא 2,429 ₪ בצרוף מע"מ – כלומר, הסכום הכולל הוא 73,890 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

...

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת ש.פ. כי מדובר בחוסר תום לב היוצר השתק שיפוטי כלפי איטח, המונע ממנו להעלות טענות סותרות, באותו הליך ממש (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ).

[footnoteRef:35] [34: בה"ש 6 בעמ' 32 לסיכומיו] [35: בסעיף 55 להחלטתה] לסיכום הנקודה, לא הוכח כי ש.פ. השכירה חניות מסוימות ברכוש המשותף לשוכריה, ומעדויות נציגי השוכרים עולה כי השכירה חניות צמודות שלה, וחניות ספורות, בלתי מסוימות, ברכוש המשותף, דבר המהווה שימוש סביר ברכוש המשותף.

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 1,157,936 ₪ כולל מע"מ נכון למועד הגשת התביעה.

את התביעה שכנגד, אני דוחה ברובה הגדול, למעט בנושא תשלום דמי האיזון, ועל כן אני קובעת כי על הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 73,890 ₪ כולל מע"מ, נכון למועד הגשת התביעה.

בקצירת האומר אומר כי השאלה שבמחלוקת היא האם יש להעתר לתביעת האשה ולהורות על ביטול העיקול מכוח הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הואיל ולטענתה היא רכשה את חלקו של הבעל בבית המגורים לאחר משא ומתן ממושך וגלוי עם הבנק, בתמורה מלאה, בהתאם לשמאות הבנק ולדיווח לרשם ההוצל"פ, או שיש לדחות את התביעה ולקבל את עמדת הנתבעת, הטוענת כי עסקת המכר הנה פיקטיבית והתבצעה בחוסר תום לב ובתמורה חסרה, וכל זאת על מנת למנוע ממנה להפרע מחובה.

ביום 11.09.2016 הגישה הנתבעת תביעה נגד הבעל/השותף לפצוי ולמתן חשבונות בטענה להפרת הסכם לקידום מיזם עסקי משותף וכי יש לחייב את הבעל/השותף לשאת במלוא תשלום יתרת חוב ההלוואה לבנק, התביעה התבררה לפני כב' השופט רונן אילן (להלן: "ת"א 23402-09-16").

בפסק דין שניתן בהליך זה נפסק: "האחריות לחוב זה [לבנק - א.א.], בנסיבות אלו, הינה של הנתבע [השותף - א.א] לבדו [...] זכאית התובעת [השותפה - א.א] להצהרה על זכותה להפרע מהנתבע על כל תשלום שתשלם (אפשר כבר שילמה) לאחר הגשת התביעה [...] הנתבע [השותף - א.א] חייב לפצות את התובעת [השותפה - א.א] ולשלם לה כל סכום שתשלם לבנק בגין החשבון, לאחר מועד הגשת תביעה זו - 11.9.16. [...] העיקול הזמני שהוטל על נכסי הנתבע ימשיך לעמוד בתוקפו עד להוראה אחרת של בית המשפט". עוד יצוין כי בהליך זה הוטל ביום 18.07.2019 לבקשת הנתבעת צו עיקול זמני על חלקו של הבעל/השותף בנכס, אשר נרשם בספרי לישכת רישום המקרקעין ביום 24.07.2019.

חזוק לטענה זו ניתן ללמוד מכך שעל גבי השיקים עבור "הרכישה", נרשם "הסכם פשרה עם בנק מזרחי" וכן "שכר טירחה מוסכם". בעניינינו בוצעו שתי עיסקאות נפרשות, האחת עסקה שביצע הבעל/השותף מול הבנק ועניינה הסרת העיקול כנגד התשלום שבוצע ישירות לחשבון הבנק של החברה המשותפת והשנייה, עסקת רכישת הנכס על ידי התובעת מאת בעלה.

...

בקצירת האומר אומר כי השאלה שבמחלוקת היא האם יש להיעתר לתביעת האישה ולהורות על ביטול העיקול מכוח הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הואיל ולטענתה היא רכשה את חלקו של הבעל בבית המגורים לאחר משא ומתן ממושך וגלוי עם הבנק, בתמורה מלאה, בהתאם לשמאות הבנק ולדיווח לרשם ההוצל"פ, או שיש לדחות את התביעה ולקבל את עמדת הנתבעת, הטוענת כי עסקת המכר הינה פיקטיבית והתבצעה בחוסר תום לב ובתמורה חסרה, וכל זאת על מנת למנוע ממנה להיפרע מחובה.

טענת היעדר התמורה נדחית על ידי, ולו אך בשל אי הרמת נטל הראיה.

קובץ טענות נוספות באשר לטענת ב"כ הנתבעת שלכאורה הנכס כלל לא היה אמור להימכר לפי "שווי כתפוס", הרי שלמעשה מדובר בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ מיום 15.06.2017 ואין ההליך שבפניי, העוסק בתחרות בין זכויות, האכסניה המתאימה לדון בטענה זו. באשר לטענת הנתבעת כי התובעת התעשרה על חשבונה שלא כדין, ומשכך הינה חבה בחובת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"), הרי שלא מצאתי כי יש בטענה זו ממש, ודין טענה זו להידחות.

הכרעה לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

נספחים 3-5: עותק של כתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת – 61233-07-17, בקשה לצוו מניעה ובקשה להטלה עיקולים זמניים.

בתו של התובע קיבלה לידיה מהחברה מאות אלפי שקלים כשכר טירחה ובכל זאת פעלה באופן חד צדדי והגישה בשם אביה את התביעות לבית המשפט כאשר באותה תקופה היא ייצגה גם את התובע בעסקיו האישיים וגם בחברות האחרות שהיו לו. במהלך כל תקופת השותפות ישב הנתבע במשרדי החברה בצמוד למשרדו של התובע, בסמיכות למשרדה של עו"ד טוני עזרא ולמשרדי הנהלת החשבונות והעובדים הנוספים של החברה ושל חברות ושותפויות נוספות שהיו לתובע עם אחרים.

התובעת טוענת שיש לחייב את הנתבע על הפרת הסכם השותפות בכך שסירב לבצע היתחשבנות , נימנע מלהחזיר הלוואת שניתנו לו ולאישתו הנתבעת, נימנע מלשפות את החברה על כספים שהוצאו על ידה לצורך "הסכם מעיינות", ונמנע מלשלם לחברה את שווי ההשקעות שבוצעו בחמלול ובלול, גנב את הרכב ללא אישור תוך זיוף מיסמכי החברה, הקים חברה בעלת שם מטעה מתוך כוונה להונות ולהנות מהמוניטין של החברה.

באשר להתנהלות לגבי ביצוע העבודה שב העד והסביר כי הוא מונה על פי בקשת יעקב בהסכמת מוטי, להיות רואה החשבון שיבדוק את מצב החשבון לצורך פירוק השותפות בניהם.

בסעיף 40 לכתב התביעה מצוין כי "הוסכם בין מוטי ליעקבף כי באופן זמני ועד להשלמת ההיתחשבנות בין הצדדים ולפירוקה הסופי של השותפות, יעקב יפעיל את הלולים בטפחות בלבד. עם זאת, בעקבות פנייתו הנוספת של יעקב, הוסכם כי יפעיל אף על הלולים שהופעלו עד לסוף שנת 2019 על ידי החברה במושב עלמה ובמושב רמות-נפתלי כאשר מוטי וחברה אחרת שבשליטתו יפעילו, באופן זמני, את כל הלולים במושב כלנית (לרבות החמלול) והכל כדי לא ליצור חובות חדשים בחברה עד להשלמת ההיתחשבנות". הסכמה שכזאת, לא הייתה מושגת אלולא העובדה שעד לשלב פירוק השותפות, כל הלולים נוהלו במשותף על ידי שני השותפים בחלקים שוים, בהתאם להסכם השותפות.

...

משהגעתי לכלל מסקנה כי אין מדובר בהלוואות דין התביעות להידחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית שתי התביעות.

לאור התוצאה שאליה הגעתי ומאחר והיוזמה להמשך ניהול התביעות הייתה של היורשים, אני סבור, שהיורשים צריכים לשאת שכר טרחת ב"כ התובעים.