בקשות לחתימה על פסיקתא לאחר פסק דין מוסכם

בפסק הדין, ניתן תוקף להסכמת הצדדים, שבגדרה מצאו לנכון לשנות מהחלטות בית משפט השלום בחיפה בת"א 51322-05-16 (השופט א' שדה), מיום 2.6.2021, ומיום 9.2.2022, ובפרט מן הפסיקתא המתוקנת שנחתמה ביום 27.5.2021.

ביום 27.5.2021, הגיש ראובן לבית משפט השלום "בקשה לחתימה על פסיקתא מתוקנת", שעל-פיה גם אישתו של אחמד ושני ילדיו יפונו מהדירה.

ביום 14.4.2022, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשת עיכוב הבצוע, שבגדרה צוין כי אמנם הבקשה נוסחה כמכוונת לעיכוב ביצוע פסק הדין, "אך למעשה הבקשה מתייחסת לפסיקתא שניתנה ביום 27.5.2021". בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וזאת הן מחמת היחס של הפסיקה לפינוי דירת מגורים, הן מכיוון ש"סכויי העירעור אינם נמוכים, בשים לב לכך שבגוף הפסיקתא [המתוקנת] הורה בית המשפט על פינוי שלושה בני מישפחה שלא היו נתבעים בהליך, ובכללם הבת רואן, שבית משפט זה קבע בפסק דינו בעירעור, כי פסק הדין של בית המשפט קמא אינו חל בעיניינה".

אפס, טענה זו אי אפשר שתשמע לפנינו, לאחר שבית משפט השלום בחר שלא לדחות את הבקשה בשל העיכוב בהגשתה, ולדון בה לגופה, ולאחר שראובן לא עמד על טענותיו אלה, ובפרט בכל הנוגע למועד הגשת העירעור הנובע מהן, בבית המשפט המחוזי (ראו: רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פסקה 18 (16.12.2007) (להלן: עניין דקל)), אלא בחר להביא לסיום הליך העירעור בדרך של הסכמה – המותקפת על-ידו כעת.

יש לקוות שהדירה תעבור לידיו של ראובן במועד כמוסכם וכנדרש, ושהצדדים ישכילו לסיים את מערכת היחסים בצורה חיובית.

...

משמצאתי כי הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש כדין, וכי פסק הדין שניתן בו אינו בטל כלל ועיקר, התוצאה היא שיש לדון בהליך הנוכחי כבבקשת רשות ערעור, בהתאם להוראתה של תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור". בהחילי על הבקשה הנוכחית את אמות המידה של רשות ערעור ב'גלגול שלישי', שלפיהן ניתנת רשות לערער רק כשמתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הדבר נדרש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות) – התוצאה היא שהבקשה רחוקה ממילואן.

הזכויות שמנגד שמורות אף הן. סוף דבר: אין מקום להישמע לטענות ראובן, ולסטות מן ההסכם שאליו הגיעו הצדדים, ושקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי.

דין הערעור אפוא להידחות – וכך אציע לחברַי כי נורה.

להדגיש כי לא רק שאני התרשמתי כך אלא שהשופט דרורי קבע כך בעצמו בהמשך שכן לאחר שנתן את פסק הדין פנה התובע לבית המשפט בבקשה לחתום על פסיקתא שהתובע עצמו ניסח לפי הבנתו ושמא אומר, לפי רצונו, ולפי ניסוח זה ביקש כי תיחתם פסיקתא שאומרת כי בית המשפט קבע בפסק הדין בהליך המשמעתי כי הוא לא זייף את הסכם שכר הטירחה.

ואומר כי לא בכל יום נידרש בית משפט להסביר ולפרש את דבריו כדי לשלול כל טענה כי פסק דינו משפיע על ההליכים האזרחים שהוכרעו בין התובע לנתבעים כפי שנאלץ כבוד השופט דרורי לעשות שנים לאחר שנתן את פסק הדין המוסכם, וזאת כאמור לאור השמוש שעשה התובע בדבריו והגם שסבר כי "התיק כבר סגור הרמטית" (סעיף 30 להחלטה) נאלץ לשוב ולהידרש, פעם אחר פעם, לבקשת התובע, והפעם כדי להסיר כל ספק ספקא אמר: "אני נענה לבקשת המשיבים 2-3, ולמניעת כל ספק או פרשנות, אני מבטל לחלוטין את הפסיקתא, כך שנותר על כנו אך ורק פסק הדין מיום 22.5.16, כפי שנוסחו מובא בפיסקה 8 לעיל.

...

גם לא שוכנעתי כי התוצאה אליה הגיעו הבוררים היא בלתי מוצדקת בעליל ויש בה משום קיפוח של המבקש.

מקובלות עלי האמירות הללו של השופט דרורי, וגם אני סבורה כי בהליך הנוכחי עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט.

אני מורה לעו"ד ליאור דגן, הנאמן לנכסי החייב ניסים דני זילברשלג, להעביר לנתבעים באמצעות ב"כ את הערבות הבנקאית המופקדת בידיו לצורך תשלום ההוצאות בהליך זה (כך לפי הודעתו מיום 31.3.2019) וזאת על חשבון ההוצאות שחייבתי את התובע לשלם לנתבעים בתיק זה. ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

הגענו להסכמה כדלקמן: לסילוק סופי ומוחלט של תביעות התובעים מהנתבעים מוסכם כי התביעה לאיזון משאבים תיתקבל ומוסכם כי התובעים 1-6 ונתבע מספר 2 זכאים להרשם כבעלי הזכויות במשותף יחד עם הנתבעת 1 במחצית מזכויות המנוח במיגרש א/ 1 צפוני חלקה .

לאחר מתן פסק הדין הוגשו מספר בקשות וביום 16/08/2020 הוגשה בקשה בעיניין צו המניעה ובקשה בעיניין סיום ההליך שהוגשה על ידי המשיבים.

כן הוגשו על ידיהם מספר בקשות לחתום על פסיקתא כאמור בסעיף 2 להסכמות הצדדים אולם אלו נדחו על ידי.

...

בנסיבות אלו, די באמור בכדי לקבוע כי המבקשים הם צד להליך הגם שנמחקו מכתב התביעה על פי החלטתי בתחילת ההליך.

אשר על כן, אף אם קבעתי בעבר כי בית משפט מוסמך לדון בתובענות שהוגשו לפתחו, הרי שכיום, בנסיבות שנוצרו ושעה שהתרשמתי שההליך בבית משפט לענייני משפחה הוא טפל לסכסוך העיקרי, אני קובעת שאין לבית משפט סמכות לדון בסכסוך העיקרי ועל התובעים להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך.

משכך ועל אף שאני מורה על ביטול פסק הדין, אני מורה על מחיקת ההליך ומורה לתובעים לפנות לערכאה המוסמכת לברר זכויותיהם במסגרת הסכסוך בין המשיבים לבין המבקשים.

שעה שהתרשמתי שהמשיבים עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט לענייני משפחה ופנו לערכאה זו שלא לצורך ונוכח התנהלותם במסגרת ההליך, אני קובעת כי יישאו כולם ביחד ולחוד בהוצאות המבקשים בסך של 15,000 ₪.

הבקשה הוגשה ביחד עם תביעה לפסק דין הצהרתי, להצהיר כי המבקשים, הנם בעלי הזכויות בדירה ברח' אופנהיימר 1 בתל אביב, והידוע כגוש 6630 חלקה 729/28 (להלן: "הדירה") בכפוף לתשלום הסך של 601,555 ₪ למשיבים – המדובר בתשלום אחרון בהתאם להסכם מכר מיום 12.4.21 (להלן: "הסכם המכר"), בקיזוז הפצוי המוסכם והנזקים שנגרמו למבקשים.

עוד נקבע כי "אם תביעת הפינוי הייתה מתבררת לפני ביהמ"ש השלום עד תומה יכול היה ביהמ"ש להעתר לסעד הפינוי או לדחות סעד זה . ברם, משבפועל התביעה לא התבררה עד תומה והצדדים הגיעו להסכמה שקבלה תוקף של פסק-דין, אין כל חובה שההסכמה ביניהם תהא בהתאם לסעד שנתבע. במקרה דנן, אותה הסכמה לא כללה בחובה סעד אופראטיבי לפינוי המשיבה מהדירה, אלא הסכמה של המשיבה לפינוי הדירה בהתקיימם של תנאים מסוימים שנכתבו באותה החלטה. פסיקתא לא נועדה להעניק למבקש סעד שלא ניתן בפסק הדין המקורי, ובודאי שבקשה לחתימה על פסיקתא אינה אכסניה לבירור מחלוקות עובדתיות בשאלה אם היתקיימו תנאים עובדתיים כאלו ואחרים שנקבעו במסגרת פסה"ד המקורי, לאחר שזה ניתן." (הדגשות אינן במקור, שם, עמ' 6-7).

...

כאמור ברישא החלטתי לקבל את הבקשה.

בהחלטה אם להיעתר לבקשה לסעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר: (1) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב.

בנסיבות אלו, לאור המפורט, שיקולי צדק, סיכויי ההליך ומאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובתם של המבקשים, אני מקבלת את הבקשה לצו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה בזכויותיהם של המשיבים בדירה וכן לאיסור מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובתם של המבקשים על הדירה.

במסגרת אותה תביעה (ת"א 22579-11-18) הגיעו הצדדים ביום 18.11.18 להסכם פשרה כדלקמן:      "ב"כ הצדדים:  הגענו להסכמה ונבקש להקריא אותה לפרוטוקול ולקבל תוקף של פסק דין. הואיל והצדדים חתמו על הסכם ביום 26.10.17 והואיל והצדדים הגיעו להסכמה לעידכון מועדי התשלום הוסכם והותנה כדלקמן:

        מוסכם עלינו כי ינתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם המכר מיום 26.10.2017  שנחתם בין הצדדים יהיה בטל ומבוטל, במידה והרוכשת לא תעמוד במועדי התשלום על פי הסכם זה. במקרה כזה תגיש התובעת תביעה כספית אשר ההכרעה בה תהיה על פי המתוה הקבוע בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט וזאת לאחר שבית משפט ישמע את טיעוני הצדדים לעניין זה. להסרת כל ספק, מוסכם על הצדדים כי בתביעה הכספית, ככל שתוגש כאמור, לא יתקיים אף דיון והיא תוכרע על פי המתוה הקבוע במסגרת סעיף  79 א' לחוק בתי המשפט כאמור לעיל.

הטענה כי ההסכם עם קבבצ'י היה מותנה בבטול ההסכם עם פסגות מכח פסק דין כאמור עוד טענו המבקשים (סע' 55-56 לתובענה) כי בסעיף 15 להסכם המכר בין צים לקבבצ'י (נספח 9 לנ/4) צוין כי ההסכם מותנה וכפוף לכך שההסכם הקודם יבוטל "מכוח פסק דין". נטען כי אין די בכך כי פסגות אך תגיש פסיקתא כדי שהתנאי ייכנס לתוקף.

עובר לסעיף הנ"ל צוין בסעיף 3 להסכם עם קבבצ'י כי המוכר הצהיר כי ביום 26.10.17 הוא חתם על הסכם מכר המקרקעין עם פסגות וכי לאחר שהסכם זה הופר ע"י הרוכשת ניתן פסק דין ביום 18.11.18 לפיו סוכם כי "אם הרוכשת לא תעמוד במועדי התשלום הנקובים בפסק הדין, לאחר אכה נוספת בת 3 ימים, ההסכם יבוטל. פסק הדין מצורף כנספח ב' להסכם זה". על כן המילים "יבוטל מכוח פסק הדין" מיוחסות לביטול מכוח פסק הדין (עם ה' הידיעה) קרי פסק הדין מיום 18.11.18 אליו התייחסו הצדדים בסעיף 3 להסכם עם קבב'צי, הוא פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.

...

אין חולק כי בסופו של דבר הועברו הזכויות ע"ש צים (ביום 1.2.18) וכי המבקשים נתבקשו להשלים את התשלומים.

המבקשת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 20,000 ₪ אותם רשאית משיבה 1/צים לקזז גם כן מסכום ההשבה.

התביעה כנגד המשיבים 2-3 נדחית בכללותה.

המבקשת תשלם לכל אחד מן המשיבים הנ"ל בנפרד, הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪ לכל אחד מהנ"ל. למעט סכומי ההוצאות שנפסקו כסכום כולל בפסק דין זה, יתר הסכומים אינם כוללים מע"מ ויש להוסיפו עליהם.