בקשות להפטר בהליכי פשיטת רגל

אין כמובן כל שינוי נסיבות רלבאנטי שיצדיק בחינה מחודשת של בקשתו: מה שהשתנה הוא שקודם לכן, כאשר היה נתון להליכי פשיטת רגל, העברת ההליך לבית המשפט שעל פשיטת הרגל לא הייתה מחלצת אותו מן התביעה, אלא רק מסכנת את הליך פשיטת הרגל שיזם; ואילו עתה זכה המבקש בהפטר, הליכי פשיטת רגל אין, והעתרות לבקשה תביא לביטול מעשי של ההליך נגדו.

...

וכיוון שאין מדובר כאמור בבטלות ההחלטות מעיקרן, רק משום שמתברר שאי אז בימים עמד בתוקפו צו כינוס בהליכי פשיטת רגל, הרי שדין הבקשה להדחות.

האמור עד הנה סותם את הגולל על הבקשה: שאלת עיכוב ההליכים מחמת צו הכינוס, ביחס לחוב שאינו בר תביעה, היא בשיקול דעת; כאשר השאלה מועלית עתה, יש לדחות את בקשת הביטול.

סוף דבר הבקשה נדחית.

וכפי שציינתי בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 15772-02-16 יגאל ומרים בן-אור נ' כונס הנכסים הרישמי (פורסם בנבו, 09.05.2018): "יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו, קרי, שהליך פשיטת רגל איננו הליך עונשי. אין באים חשבון עם החייב על כך שיצר חובות ואין מענישים אותו על כך." בנסיבות אלה אני סבור כי התנייתו של ההפטר בתוספת תשלום של 150,000 ₪, כמוצע על ידי הנאמן, משולה למעשה לדחיית הבקשה, משום שספק רב אם החייב יהיה מסוגל לגייס סכום זה. והרי אין חולק כי לחייב עצמו לא נותרו נכסים כלשהם וכל סכום שישלם לצורך קבלת ההפטר, מקורו בכספים שיגייס מצדדים שלישיים.

...

בסופו של דבר דומה כי החקירות בעניינו של החייב מיצו את עצמן עד תום, ולכל הפחות, הגיעו למבוי סתום.

לו הייתי מגיע לכלל מסקנה כי החייב יצר את חובותיו בחוסר תום לב, פשיטא שדינו של הליך פשיטת הרגל היה להתבטל, אלא שחרף החשדות והתהיות שמעלים נושיו, לא עלה בידם להראות כי החייב פעל בדרכי מירמה.

בסופו של דבר, כעולה מתסקיר מפורט שהגיש הנאמן, לא העלתה החקירה בענין דירה זו דבר, והעובדה שאשת החייב מכרה אותה לאחותה, בתמורה מלאה, אינה משנה מסקנה זו. לגבי שתי הדירות הנוספות ניתן עוד בתחילת ההליך, ביום 13.1.2015, צו איסור דיספוזיציה, אלא שצו זה בוטל ביום 1.6.2015 לבקשת הנושים יוזמי הליך פשיטת הרגל, לאחר שהתברר כי ממילא הדירות משועבדות לטובת נושים מובטחים- בנק שהעמיד אשראי לשם רכישתן, וכן נושה חוץ בנקאי שהעמיד אשראי לחברה שבפירוק.

וכפי שציינתי בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 15772-02-16 יגאל ומרים בן-אור נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 09.05.2018): "יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו, קרי, שהליך פשיטת רגל איננו הליך עונשי. אין באים חשבון עם החייב על כך שיצר חובות ואין מענישים אותו על כך." בנסיבות אלה אני סבור כי התנייתו של ההפטר בתוספת תשלום של 150,000 ₪, כמוצע על ידי הנאמן, משולה למעשה לדחיית הבקשה, משום שספק רב אם החייב יהיה מסוגל לגייס סכום זה. והרי אין חולק כי לחייב עצמו לא נותרו נכסים כלשהם וכל סכום שישלם לצורך קבלת ההפטר, מקורו בכספים שיגייס מצדדים שלישיים.

‏‏ וכפי שציינתי בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 15772-02-16 יגאל ומרים בן-אור נ' כונס הנכסים הרישמי (פורסם בנבו, 09.05.2018): "יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו, קרי, שהליך פשיטת רגל איננו הליך עונשי. אין באים חשבון עם החייב על כך שיצר חובות ואין מענישים אותו על כך." בנסיבות אלה אני סבור כי התנייתו של ההפטר בתוספת תשלום סך של 463,000 ₪ כמוצע על ידי הנאמן והכנ"ר, משולה למעשה לדחיית הבקשה, משום שברור כשמש כי החייב לא יהיה מסוגל לגייס סכום זה, ואם יושת עליו סכום כזה, והוא לא יוכל לעמוד בו, בסופו של דבר לא יהיה מנוס מביטול ההליך.

...

לו הייתי מגיע לכלל מסקנה כי חוסר תום ליבו של החייב ביצירת החובות כלפי אמבר הינו בדרגה גבוהה, פשיטא שדינו של הליך פשיטת הרגל היה להתבטל, אלא שאפילו הנאמן, שהוא אשר קבע מלכתחילה כי מדובר בחוסר תום לב, סבור כי ניתן לכפר עליו באמצעות תשלום כספי ואין הכרח לבטל את ההליך.

‏‏ וכפי שציינתי בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 15772-02-16 יגאל ומרים בן-אור נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 09.05.2018): "יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו, קרי, שהליך פשיטת רגל איננו הליך עונשי. אין באים חשבון עם החייב על כך שיצר חובות ואין מענישים אותו על כך." בנסיבות אלה אני סבור כי התנייתו של ההפטר בתוספת תשלום סך של 463,000 ₪ כמוצע על ידי הנאמן והכנ"ר, משולה למעשה לדחיית הבקשה, משום שברור כשמש כי החייב לא יהיה מסוגל לגייס סכום זה, ואם יושת עליו סכום כזה, והוא לא יוכל לעמוד בו, בסופו של דבר לא יהיה מנוס מביטול ההליך.

בסופו של דבר, נוכח מצבת החובות הכללית של החייב, לא מדובר בסכום גבוה במיוחד עד אשר יש בכוחו לעורר חשד שמא החייב מסתיר אותו מנושיו עד עצם היום הזה.

לא נעלמה מעיני העובדה שמדובר בפריסת תשלומים מעבר לברירת המחדל על פי דין, שהינה 4 שנים בלבד, אלא שבמקרה דנן, נוכח הסכום הגבוה בו מדובר, אין מנוס אלא מפריסה של התשלומים על פני תקופה ארוכה יותר (57 חודשים).

בבית-המשפט העליון כתב על כך, במקובץ להלן, כבוד הנשיא אשר גרוניס בפרשה דומה מאד לזו שלפנַי: "עריית טבריה ביקשה לגבות קנסות חניה של המשיב, שהפכו חלוטים לפני שהחל הליך פשיטת הרגל. המחוקק קבע כי חובות מסוימים, המנויים בסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, יעמדו בתוקף חרף צו ההפטר. מדובר [בין היתר] בחוב המגיע למדינה בשל קנס. חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. חובו של המשיב לעירייה בגין קנסות החנייה מהוה 'חוב המגיע למדינה בשל קנס' במשמעות סעיף 69(א)(1) לפקודה. יש לאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכנוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו" (ע"א 5735/09 עריית טבריה נ' סינואני, בפסקות 1, 3, 4 ו-6 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 17.4.2012)).

...

השוו, מכל מקום, להוראתו של סעיף 175 לחוק זה. בכל הנוגע למבקש שלפנַי יש לקבוע, אפוא, כי עיריית רמת-גן מנועה מלצרף לסכום-הקנסות רבית-פיגורים לפי הדין ואף לא הוצאות גבייה, לתקופה שמיום צו-הכינוס – 8.3.2017 ועד שניתן צו-ההפטר בתאריך 13.9.2018.

אינני יודע את הסכומים אך אין הדבר מעלה או מוריד לא רק משום טיבו של ההליך – בקשה לסעד הצהרתי; אלא גם משום שבידיה של המשיבה, קודם שתגבה את הקנסות, מלוא-הנתונים הנדרשים ביישום פסיקתי זו. התוצאה הבקשה נדחית, בכפוף לקביעה דלעיל לענינן של רבית-הפיגורים והוצאות-הגבייה.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם המבקש למשיבה שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 3,500 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בסכומם העדכני של הקנסות; בעובדה שהמבקש לא יוצג בידיהם של יודעי-משפט ובשני מרכיביה, כאמור לעיל, של התוצאה.

במאמר מוסגר יצוין כי הנאמן מבקש שתכנית הפרעון המוצעת על ידו תתפרס על פני 5 שנים, זאת בנגוד לאמור בסעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל, לפיו "בית המשפט רשאי (...) להתלות הפטר או להתנותו בתנאים שיש לקיימם לפני מתן ההפטר או לאחריו, לרבות תנאים לענין תשלומים שעל פושט הרגל לשלמם במשך תקופה שלא תעלה על ארבע שנים מיום מתן צו ההפטר, או, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף למשך תקופה ארוכה יותר (...)". אף שלבית המשפט סמכות להתנות את מתן הפטר בתשלומים למשך תקופה ארוכה יותר, דומה כי בנסיבות העניין אין כל הצדקה ותכלית להאריך את ההליך מעבר לתקופה האמורה בסעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

...

אני סבור כי החייב ורעייתו אינם ממצים את כושר השתכרותם, גם אם נביא בחשבון את גילו של החייב והמשבר הכלכלי שהתרחש בעקבות מגיפת הקורונה.

בהתאם לאמות המידה שפורטו לעיל, סבורני כי הצעתם של הנאמן והכנ"ר להתנות את מתן ההפטר בתוספת תשלום של 216,000 ₪ איננה הצעה ריאלית.

בהקשר זה, ראוי להזכיר כי החייב בן 52 ואיננו נעשה צעיר מיום ליום, ולא הוצגה לפניי כל ראיה לפיה כושר השתכרותו של החייב צפוי להשתפר ככל שהוא נעשה מבוגר יותר (מבלי לגרוע ממסקנתי לפיה החייב ורעייתו אינם ממצים את כושר ההשתכרות, וייתכן שאף אינם מדווחים על מלוא הכנסותיהם).