משכך, התצהיר הופך לכתב ההגנה מקום בו לא הורה בית המשפט אחרת מבחינת הסבת כתבי טענות לאחר קבלת רשות להיתגונן והעברת ההליך להידון בבית המשפט בסדר דין רגיל או מהיר, והבקשה לבצוע שטר היא כתב התביעה ומשכך זהו כתב הטענות האחרון ולכן לאחר מועד זה ועד למועד קדם המשפט לא ניתן היה להגיש בקשות זולת אם הבקשה היא אחת מהמנויות בתקנה.
מעבר לצורך אעיר, כי גם לגופה של הבקשה, לא השתכנעתי כי נסיבות העניין בהכרח היו מצדיקות את חיוב החברה התובעת בערובה ואף מבלי להכנס לסכויי ההליך עת בררת המחדל היא מצבה הפינאנסי של החברה כאשר סכויי ההליך במסגרת הפקדת ערובה לפי חוק החברות יכולים להשקל במסגרת בחינת הנסיבות כפי שהפנה הנתבע לפסיקה באופן שאם סכויי ההליך גבוהים יש בדבר להצדיק שלא לחייב את התובעת בהפקדת ערובה גם מקום בו מגלה אותות לחיובה בשל מצבה הפינאנסי.
בעניינינו אין מדובר בסכויי הליך "קלושים במיוחד" גם בשים לב לטענת הנתבע לזיוף מסמכים המטילים ספק בערבות המבקש, ואלה דורשים בירור עובדתי במסגרת הליך הוכחות.
...
אומנם בית המשפט העיר בדיון כי היה מקום לתקן את כתב התביעה כדי לקבל את גרסתה הסדורה של התובעת והעיר בנוגע לסוגיית גילוי המסמכים אולם בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יוגשו ראיותיהם לרבות תצהירי עדות ראשית בכתב (עת התקנות החדשות אינן מורות על הגשת תצהירי עדות בכתב אלא בהתאם להחלטת בית המשפט ולמעשה דרך הגשה של תצהיר עדות ראשית בכתב מגוללים את הגרסאות).
משלא הוגשה בקשה לקבלת היתר להגיש בקשה שלא נכללה ברשימת בקשות במועד מאוחר יותר וגם לו הייתה מוגשת בקשה להיתר, לא שוכנע בית המשפט כי לא היה ניתן לציין את הבקשה ברשימת הבקשות או כי לנתבע הצדק סביר למחדלו – הרי שכבר מטעם זה יש לדחות את הבקשה.
שכן, ניהול ההליך אינו מורכב באופן שהתקיים דיון מקדמי אחד לאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני שייתר דיון בבקשת רשות להתגונן שאז ממילא והיה מתקיים דיון בו הנתבע גם היה נחקר, והגיעו להסדר לייתור דיון נוסף וקביעת התיק ישירות להוכחות (ואל מול זאת משמעות תיק ההוצאה לפועל שעודנו פתוח אולם תחת עיכוב הליכים); הנתבע כאמור אינו מיוצג לעניין גודל ההוצאות הריאליות וכן תשלום האגרה מוטל על התובעת ובשים לב לסכום התביעה; התובעת שילמה אגרה מלאה בתיק ואין מדובר בסכום של מאות שקלים בודדים; לגופן של טענותיו בנוגע לחשש שלא תוכל לעמוד בסכום של מספר אלפי שקלים לו ייפסקו הוצאות לטובתו או לא יוכל לממש פסיקה של הוצאות לטובתו, אני מקבלת את טענת התובעת ששעבודים לשם קבלת אשראי אינם מלמדים דווקא על קושי פיננסי אלא כחלק מפעילותה השוטף של החברה הזקוקה לתזרימים.
בכל הנוגע לטענת הנתבע כי הפרה הגשת דו"חות לרשם החברות עת לא הגישה במשך שנתיים דו"חות, מקובלת עליי טענת התובעת כי עליה להגיש אחת לשנה כחברה פרטית ומקום בו הדו"ח האחרון הוגש בשנת 2021, כי אז עליה להגיש את הדו"ח השנתי של שנת 2022 בשנת 2023 עת הבקשה הוגשה באמצע שנת 2023 וטרם הגיע המועד להגשת דו"ח שנת 2023.
מכל מקום, כפי שקבעתי בעניין כלל נ' צאיג (שם דובר היה בחברת ביטוח ובית המשפט הטיל עליה ערובה של 800 ₪ בשים לבל נסיבות התיק שנידונו לפניו משזו לא התמודדה כלל עם המצב הפיננסי – אלא רק לאחר קבלת ההחלטה טענה מאוחר יותר למצבה האיתן פיננסית - משבתגובתה התמקדה בטענות לפיהן המבקש לא יכול היה להגיש את הבקשה נוכח היותה בסדר דין מקוצר ובית המשפט דחה את טיעונה זה) –"סיכומו של דבר, הגם שבמבט ראשוני דומה היה כי אין מקום להטיל ערובה להבטח הוצאותיו של הנתבע, התובעת בחרה שלא להתמודד עם החרגתה מתחולת סעיף 353א לחוק החברות בשים לב לכך שניתן להטיל הפקדת ערובה טרם ניתנה רשות להתגונן. במצב דברים זה, הרי שכולם שווים בפני הדין ואין בית המשפט יכול להתסמך על אינטאוציות בדבר מצבה הפיננסי של התובעת ולחילופין ידיעות תקשרותיות, ועל כן אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל".
על כן, הגם שהבקשה נדחית בשל המועד בה הוגשה והתובעת נדרשה להגיש תגובה, איני מוצאת מקום לפסוק הוצאות משלו לא היה מוגש במועד, הרי שגם אם אכן מצבה הפיננסי היה איתן מבחינה עובדתית בשוק, היה עליה להוכיח מבחינה משפטית וזאת דרך צירוף ראיות תומכות למצבה הפיננסי – דבר שבנקל הייתה יכולה לעשות ולא כי בית המשפט או הנתבע יבדקו בעצמם.
