בקשות לאישור וביטול פסק בוררות של בית הדין המיוחד לענייני ממונות

הבקשות והרקע לפניי שתי בקשות אשר הוגשו זו בסמוך לזו שבמרכזן פסק בוררות שניתן בבית הדין המיוחד לעינייני ממונות שע"י קהל מחזיקי הדת (קהילת בעלז) בירושלים (להלן: "פסק הבוררות" ו- "בית הדין").

מדובר בתוספת ארוכה ומפורטת של עניינים אשר בהם מתיר בית הדין למבקש לידון, המפרטת בלשון מרחיבה כי זכותו של התובע לתבוע את הנתבעים "בכל תביעה שירצה לרבות תביעת זכויות בנכס הידוע כמגרש 1101 א בפארק תעשיות גוש עציון הרשום ע"ש חברת טונר פרינט". קביעה זו חורגת מהסכמת הצדדים בשטר הבוררות, אשר כללה מניה וביה את התנאי שלפיו, שטר הבוררות לא יוכל לבטל פסקי בית משפט.

ביום ד' טבת תש"פ (1.1.20) נשלח מבית הדין מכתב למשיב ובו נכתב : "בהמשך לדיון שהתקיים בינך ובין ר' משה מליק עולה כדלהלן: 1. התביעה הראשונה שהוגשה בביהמ"ש היתה בקשה למניעת דיספוזיציה. 2. בתאריך ו' אדר א' תשע"ט ניתן היתר ע"י בי"ד הישר והטוב לפנות לבמ"ש. לאחר מכן הוגשה תביעה נוספת בביהמ"ש נגד הנתבע באופן אישי. נא תגובתך בכתב בנדון תוך שבוע מהיום. לאחר הזמן הנ"ל ביה"ד יתן פס"ד בנדון". מהחומר שהוגש לבית המשפט לא ברור האם המשיב הגיב כפי שנידרש לעשות במכתב האחרון שנשלח לו, אולם המשיבים עצמם מסרו כי בדיון שהתקיים בפני בית הדין, הסבירו לבית הדין את טענתם כי מאחר שהמבקש כבר פנה לערכאות אזרחיות, הסכימו כי בית הדין ידון אך ורק בסוגיה האם מותר למבקש לפנות לערכאה הלכתית והתנו זאת בכך שלא תהיה למבקש זכות לבטל פסק דין של בית משפט אזרחי, ובהתאם לכך בית הדין נתן החלטה.

...

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, שוכנעתי כי לא מדובר באחד המקרים המיוחדים שבהם מתקיימת עילה זו. מאחר שהטענה עליה התבססו המשיבים לעניין זה, בדבר היעדר זכות טיעון נאותה נדחתה, ואילו הטענה בדבר היותו פסק הבורר נוגד את פסיקת בתי המשפט- יושבה עם ביטול מסמך התיקון והובהר שפסק הבורר לא יכול לבטל פסקי בית משפט.

נוכח יריעת המחלוקת המצומצמת אשר הביאו הצדדים לפתחו של בית הדין, פניית המבקש לבתי המשפט האזרחים, עשויה להיות בעניינים שאינם מצויים בגדרה ולכן אינם מלמדים על ויתורו על הליך הבוררות, ועל כן דינה של בקשה זו - להידחות.

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על אישור פסק הבורר מיום כה' טבת תש"פ, 22.1.20.

עניינו של פסק דין זה בבקשות לאישור ולביטול פסקי בוררות שניתנו ע"י מותב תלתא של "בית דין ירושלים לדיני ממונות- שירת דוד". הפסקים מתייחסים ליחסים שבין מלווה (הרמן) לבין לווה (שפירו) וערב להלוואה (ברדוגו).

ביום כד' אלול תשע"ז עידכן בית הדין לעינייני ממונות את הרמן, באמצעות מרשו, כי במידה ולא יעביר את השיק כאמור לברדוגו על מנת שיוכל לגבות את החוב, יקוזז סכום ה- 200,000 ₪ מהחוב בסך 95,000 דולר, אולם שיק זה לא הועבר לידיו.

לטענתו, פסקי הבוררות של בית הדין הוגשו לאישור ואושרו בבית המשפט המחוזי במסגרת הפ"ב 46045-09-17 ובמסגרת הפ"ב 34600-10-17 ולאחר אישור פסקי בוררות אלו הוגשו על ידי ברדוגו מספר הליכים נוספים לאישור פסקי ביניים שניתנו בבוררות.

האופן שבו נדרשו הבוררים לשוב ולדון במחלוקת דומה לפניית צד לבית המשפט שנתן פסק דין בבקשה לביזיון, במיוחד לאור ההוראה בשטר הבוררות ("לרבות החלטות על דרכי אכיפתן וביצוען בעין").

...

על כן, ניתן בזאת אישור לפסק הבוררות מיום 22.11.18 במסגרת הפ"ב 54221-11-18 ונדחית בקשת הרמן לביטול הפסק מיום 21.11.18 במסגרת הפ"ב 14883-12-18.

יחד עם זאת, פסקי הבוררות בהם דנתי כאמור - הפסק מיום 20.8.18, ההבהרה מיום 27.8.18 וכן הפסק מיום 22.11.18, אשר אושרו, באים במקום פסק דין ביניים זה מיום 3.9.15 ומכאן שלא ניתן לאשרו ובקשת שפירו לאישורו- נדחית.

סוף דבר אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, הבקשות לביטול פסקי הבוררות נדחות (הפ"ב 51268-10-18, הפ"ב 50123-11-18, הפ"ב 14883-12-18) ופסקי הבוררות (הפסק מיום 10.7.18, הפסק מיום 20.8.18, הפסק מיום 27.8.18 והפסק מיום 22.11.18) מאושרים בזאת.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 2.3.2023, בעמ"ש 14738-06-22 (השופטת ו' פלאוט – סג"נ, צ' ויצמן ו-צ' גרדשטיין פפקין), שבגדרו ניתנה אמנם למבקש רשות לערער על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון, מיום 14.4.2022, בתלה"מ 21817-03-17 (השופט נ' פישר – סג"נ); אך עירעורו – נדחה.

עוד נקבע, כי הבורר לא ערך הסכם ממון, וכי הצדדים פעלו בהתאם לפסק הבוררות; משכך, הם מנועים מלטעון בדיעבד כי פסק הבוררות חסר תוקף, מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט.

בסיום החלטתו, הקדיש בית המשפט לעינייני מישפחה מקום נכבד להתנהלותו של המבקש, שתוארה כחסרת תום לב באופן קצוני: "במשך למעלה מ-3 שנים [המבקש] מהתל [במשיבה], מהתל בבית המשפט, ומהתל בכל בעל מיקצוע אשר בהסכמת הצדדים, יש להדגיש, נידרש לעובי הקורה על מנת לנסות ולסיים את המחלוקת [...] אין ספק בליבי כפי שכבר אמרתי במהלך הדיון, כי בתיק זה ראוי היה לחייב כבר היום את [המבקש] בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת הצד שכנגד בשל בחירתו להאריך את ההליכים בתיק זה בטענות סרק כאלה ואחרות". אשר על כן, בקשת המבקש לביטול פסק הבורר – נדחתה.

עוד נקבע, כי היתנהלות המבקש ביישום פסק הבוררות "לוקה בחוסר תום לב קצוני אשר יש בו ליצור מניעות מחזרתו מהסכמותיו בהליך הבוררות"; כמו כן: "התרשמנו מחוסר תום הלב הזועק העולה מהתנהלותו של [המבקש] אשר השתקף לאורך כל ההליך מעת הגשת התביעה לבית המשפט [...] כעת, כאמור, הוסיף [המבקש] חטא על פשע, ונהג בחוסר תום לב עת הפיק לעצמו את טובות ההנאה שזימנו לו פסק הבורר וההסכמות שאושרו במסגרתו, אך נימנע מלתת את אשר הוא נידרש לתת על פי הסכמות אלו. מעת שכך קמה ועולה עילת המניעות המונעת ממנו להיתכחש להסכמותיו אף שלא אושרו כדין". מכאן הבקשה שלפנַי.

הבקשה מסתכמת, אם כן, בחזרת המבקש על טענות שנבחנו היטב, ונדחו בצדק, בבית המשפט לעינייני מישפחה, כמו גם בבית המשפט המחוזי; היא אינה מעוררת שאלה כללית, אף לא ברמז; נהפוך הוא: מכל פסקה בבקשה ניבטות הנסיבות המיוחדות לעניין דנן, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

...

אשר על כן, בהחילי אמות מידה אלה על הבקשה הנוכחית, ברי כי דינה – להידחות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בנוסף ציינה כי "המשיב חוזר שוב ושוב על הטענה בדבר "נוהל" כביכול מיום 10.12.2018" אולם לפי פסיקתו של בית הדין האיזורי אין מדובר בנוהל מחייב כי אם בהנחיה (סעיף 110 לפסק הדין); כמו כן, עדותו של מר חמדני מלמדת "לכאורה בלבד" שהמכרז נעשה ללא אישור; קבלת טענות המשיב תנהיג מדיניות ""איפה ואיפה" בין המשיב לבין יתר הרבנים המכהנים במשרת רב שכונה ללא שכר מכוח אותו מיכרז, כמו גם, "איפה ואיפה" בין המשיב לבין רבנים פוטנציאלים שלא הגישו מועמדות לאותו מיכרז".

בשנת 2006 הוגשה תביעה לבית הדין הרבני לממונות בירושלים, ולאחר שהצדדים חתמו על שטר הבוררות ומסרו את תגובותיהם, ניתן פסק הדין בו נקבע כי על הנהלת המועצה לאשר את מינוי הרב נשר כרב שכונה וליתן לו את השכר המגיע לו. לבית הדין האיזורי הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות, אשר מלכתחילה אושרה נוכח העידר תגובה מצד המועצה.

       יתרה מזו, מינוי זה צריך להעשות על פי חוזר מנכ"ל המשרד לעינייני דתות (להלן-חוזר המנכ"ל) הכולל בין השאר את הפעולות הבאות: החלטת המועצה הדתית על הצורך במשרה; החלטת הרבנות המקומית על הצורך במשרה; החלטות אלה צריכות להיות מובאות לאישור לועדת תקנים של המשרד לעינייני דתות בכפוף לאישור תקציבי של כל הגורמים; הקמת ועדת מכרזים;  פירסום מיכרז.

וכך נאמר (פסקה 18, ההדגשה שלנו): "אין בידינו לקבל גם את הטענה לפיה כל שנידרש בהליך הבוררות היה לקבוע את הזכויות המגיעות לרב נשר. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם הנטען בכתב התביעה לפיו הסעד הראשון הוא צו המורה למועצה למנות את הרב נשר כרב שכונה משמעות הקביעה כי על המועצה למנות את הרב נשר היא כי הבוררים הכריעו בנושא שרק לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית להכריע בו. מעבר לכך מדובר בהליכי קבלה לעבודה אשר כפי שציין בצדק בית הדין האיזורי, הם אבני היסוד של פעילות גוף צבורי: הצורך במשרה, הצורך בתקן למישרה, קיום מיכרז, בחירה, כל אלו הם תנאים יסודיים שלא היתקיימו במקרה של הרב נשר ועל כן, תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור." מטעמים אלה נדחה העירעור לביטול האישור שניתן לפסק הבוררות תוך שהודגש כי "השאלה אם היתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, על כל המאפיינים והתנאים שחלקם בא מתחום המשפט המינהלי, היא שאלה שעל פי אופייה יכולה להתברר רק בבית הדין לעבודה, שלו יש את המומחיות והכלים לפסוק ולהכריע בה" (ענין המועצה הדתית ירושלים, פסקה 18).

הטעם לכך שנדרשה היתייחסות עובדתית נוספת ומפורטת לרבות לגבי הקשר בינו לבין המועצה שנטען כי הייתה מעסיקתו, האם קיבל ממנה או מרב העיר הנחיות או בקשות לאורך השנים, הקף עבודתו והיכן בוצעה, האם הגיע למשרדי המועצה וככל שכן האם נידרש לעשות כן בתדירות קבועה, האם הייתה מסגרת מחייבת של ימי ושעות עבודה, האם הייתה מסגרת מחייבת של מטלות (או שמא המשיב יכול היה לבחור מה לבצע אם בכלל), האם היה למשיב משרד במשרדי המועצה (או במקום אחר), האם נידרש לתת דיווחים על תכני עבודתו ושעות עבודתו והאם נערך פקוח על עבודתו, האם נידרש לדיווח על העדרות או לבקש אישור לחופשה (כשלכל השאלות שפורטו עד כה התשובה העולה מחומר הראיות היא שלילית), הקף עבודתו כרב שכונה לעומת עבודתו כיהלומן, האם יכול היה להחליט לחלק את זמנו כרצונו בין שני עיסוקיו (ולכך התשובה העולה מחומר הראיות היא חיובית), ועוד – כל זאת תוך לקיחה בחשבון גם של הייחודיות הכרוכה בתפקיד של רב קהילה והעצמאות שעשויה להיות כרוכה בו. בנוסף, משלא ניתן ככלל לשלול את האפשרות כי תפקיד קהילתי או רוחני יבוצע בהיתנדבות – כפי שנרחיב להלן - הרי שהדמיון בסוג המטלות שביצע לבין סוג המטלות שמבצע רב שכונה אינו מלמד בהכרח על קיומם של יחסי עבודה וכל שכן על היותו "רב שכונה" במשמעותו המלאה של תפקיד זה על מאפייניו המיוחדים.

...

גם אם בסופו של יום שוכנענו שלא ניתן לתת לסוגיה מענה בדרך של קביעת יחסי עובד-מעסיק בדיעבד, הרי ששאלה זו ראויה למענה מוסכם ומכובד.

(ז) סוף דבר שני הערעורים מתקבלים, ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.

משהערעור העלה שאלות ראויות לדיון, ובשים לב לתקופה הארוכה בה מילא המשיב תפקיד תורני-רוחני בקהילתו כמתנדב ללא תמורה בצידו– לא מצאנו מקום לחייבו בתשלום הוצאות משפט.

המשיבות טענו בין היתר כי החוזה נשוא התביעות הנו חוזה אחיד הכולל תנאים מקפחים, שדינם להתבטל.

המבקשת הגישה בקשה להעברת הדיון מבית משפט זה לבית הדין הישר והטוב בחיפה, זאת לאור האמור בסעיף 4 בפרק "ביטול ההרשמה או הפסקת לימודים" שבחוזה שנחתם בין הצדדים, ולפיו– "ידוע לי כי בכל מקרה בירור יעשה אך ורק בבית הדין לעינייני ממונות בית הדין הישר והטוב שבחיפה ולא ניתן לפנות לערכאות משפטיות. חתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות ושתקיפות החוזה הוא על פי דיני סיטומתא המועיל הן בדיני אסמכתא והן בדבר שאין בו ממש (העברת ידע) על פי דברי ערוך השולחן חושן משפט ס"י ר"א." (להלן: "הסעיף") במעמד הדיון שהתקיים בפניי עמדה המבקשת על דרישתה שהתובענות יועבר לבית הדין הישר והטוב בחיפה, ובתשובתה לשאלת בית המשפט מה הייתה הכוונה בסעיף המצוטט לעיל, השיבה כי כוונתה שבכל מצב של תביעה, "הבירור" ייעשה בבית הדין על פי דיני הסיטומתא.

בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג – 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), הוגדר חוזה אחיד כך – "חוזה אחיד – נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי ששמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם;" בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים נקבעה רשימה של תנאים שחזקה עליהם שהם מקפחים, ובניהם– ס"ק (8) - "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות, או הקובע כי כל סיכסוך בין הספק והלקוח יידון בבוררות". ס"ק (10) - "תנאי הקובע מסירת סיכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על תנאי הבוררות, לרבות קביעת הבורר, מקום הבוררות, תנאים שעל פיהם תתנהל הבוררות, אופן ניהול הבוררות וסדרי הדין בבוררות, והכול אף אם הספק הוכיח כי מסירת הסיכסוך לבוררות כשלעצמה כאמור בפיסקה (8) אינה מקפחת". יתרה מכך, בסעיף 5 לחוק החוזים האחידים נקבע כי – "תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות הנו בטל". ובסעיף 19 לחוק החוזים האחידים נקבע- " מצא בית המשפט בהליך שבין ספק ללקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקפוח. בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנידון לפניו." בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ. facebook irland limited (נבו, 26.7.22) קבע לגבי תניות בררת דין כי על בית המשפט ליתן דעתו בדונו בשאלת קפוח למיהות הצדדים לחוזה ולטיב היחסים ביניהם.

הדברים נכונים מכוח קל וחומר במקרה דנן, בו למנהלת המבקשת יתרון ידע באשר לדין שביקשה להחיל על כל סיכסוך שיכול לפרוץ בין הצדדים ויתרון ידע באשר לטיבו של בית הדין הישר והטוב, ומשכך חלה על המבקשת חובת גילוי של מידע זה למשיבות.

...

בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג – 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), הוגדר חוזה אחיד כך – "חוזה אחיד – נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם;" בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים נקבעה רשימה של תנאים שחזקה עליהם שהם מקפחים, ובניהם– ס"ק (8) - "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות, או הקובע כי כל סכסוך בין הספק והלקוח יידון בבוררות". ס"ק (10) - "תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על תנאי הבוררות, לרבות קביעת הבורר, מקום הבוררות, תנאים שעל פיהם תתנהל הבוררות, אופן ניהול הבוררות וסדרי הדין בבוררות, והכול אף אם הספק הוכיח כי מסירת הסכסוך לבוררות כשלעצמה כאמור בפסקה (8) אינה מקפחת". יתרה מכך, בסעיף 5 לחוק החוזים האחידים נקבע כי – "תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות הינו בטל". ובסעיף 19 לחוק החוזים האחידים נקבע- " מצא בית המשפט בהליך שבין ספק ללקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו." בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ. facebook irland limited (נבו, 26.7.22) קבע לגבי תניות ברירת דין כי על בית המשפט ליתן דעתו בדונו בשאלת קיפוח למיהות הצדדים לחוזה ולטיב היחסים ביניהם.

זאת ועוד, במקרה דנן אין מחלוקת כי ההסכם שנחתם בין הצדדים הינו חוזה אחיד, בו נקבעו, כעולה מנוסח הסעיף המצוטט בפתח ההחלטה, הן תנייה המגבילה את הדין החל על כל סכסוך שיפרוץ בין הצדדים – דיני סיטומתא המועיל, הן תניה שקובעת כי ההליך יתקיים בבוררות, ולא בבית המשפט, והן תניה לפיה למבקשת השפעה גדולה יותר על תנאי הבוררות, אופן ניהולה וסדרי הדין בה. נוכח קביעותיי העובדתיות דלעיל נהיר כי משנקבעה בהסכם שערכה המבקשת תנייה לפיה כל סכסוך יידון בבית הדין הישר והטוב בחיפה, זאת מבלי שניתן לפנות לכל ערכאה משפטית אחרת המוכרת לכלל הצדדים, והן תניה לפיה הדין המהותי והפרוצדורלי שיחול על ההליך יהא דין סיטומתא (ולא הדין האזרחי), הרי שקמות חזקות הקיפוח הקבועות בסעיפים 4(8) ו-4(10) לחוק החוזים האחידים, והמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שלא כך הדבר (ראו והשוו רע"א 8160/20 Google LLC נ. אשל (נבו, 20.2.22) לפיכך, אני קובעת כי בנסיבות העניין כל אחת מהמשיבות לא גיבשה גמירת דעת חוזית באשר לתניית הבוררות והדין שיחול על בוררות זו, לחלופין כי התניה בסעיף דנן בין הצדדים הינה תניה מקפחת.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני מורה כי סעיף 4 לפרק ביטול ההרשמה או הפסקת לימודים שהסכם בין הצדדים מבוטל / בטל , בין מכוח דיני החוזים ובין מכוח סעיף 19 לחוק החוזים האחידים, וקובעת כי התביעות דנן ישמעו בפני בית משפט זה. המבקשת תגיש כתב הגנה בתיק 47530-02-23 עד ליום 31.12.23.