בקשות לאישור וביטול פסק בוררות של בית דין צדק נתיבות חיים

לפניי בקשה של צבי צוויג ומ.י.ה. השקעות צווייג (2005) בע"מ (להלן: "המבקשים") לביטול פסק בוררות שניתן על ידי בית דין צדק – נתיבות חיים (להלן: "בית הדין") ביום כ"ה בניסן, תשע"ח (10.4.2018) בהליך שהתנהל בין המבקשים ותובעים נוספים, כפי שיובא בהמשך, ובין הרב אברהם אינגבר (להלן: "אינגבר") והרב וולדון טרנר (להלן: "טרנר" ושני הנתבעים יחדיו להלן: "הנתבעים" או "המשיבים").

לפיכך, מאחר ובית הדין לא סרב להתיר את הגשת הראיות וכל שיש למבקשים הן טענות נגד ההכרעה של בית הדין ביחס לאותן ראיות, אין בטענה זו כדי לבסס את אחת מעילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות ודינה להדחות.

...

יוצא אפוא, שבית הדין התייחס בפסק הבוררות בהרחבה לחוות דעתו של ספינדל.

יחד עם זאת, בית הדין סייג את מידת הסתמכותו על חוות הדעת של ספינדל כאשר קבע כי: "ביה"ד סבור שאין צורך בחוות דעת זו בכדי להגיע למסקנה אליה הגיע ביה"ד", בית הדין הוסיף שהתובעים לא הפריכו את העדות של ספינדל: "יוטעם שהתובעים והעד המומחה מטעמם חלקו על חוות דעת זו, אך לא הפריכו אותה, על אף שהיו להם ההזדמנויות לעשות זאת". בנסיבות אלה, איני סבור כי מתקיימת עילת הביטול על פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבוררות החלקי מיום כ"ה ניסן תשע"ח שניתן על ידי בית דין צדק נתיבות חיים (הבוררים יעקב פרבשטיין, אב"ד, ברוך רובנוביץ וברוך שובקס) נדחית.

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) בהפ"ב 57222-05-18 מיום 9.1.2020, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לבטל פסק בוררות שניתן על ידי בית דין צדק – נתיבות חיים (להלן: בית הדין).

בית המשפט דן ודחה גם את טענת המבקשים כי נימנעה מהם האפשרות להביא ראיות לפני בית הדין וקבע, בין היתר, כי המבקשים לא הוכיחו שבקשו להזמין את רוזנצוויג לעדות וכי בהתאם להסכמת הצדדים היה פטור בית הדין מדיני הראיות.

אולם, אף אם המבקשים סבורים כי שגה בית הדין בפסק הבוררות ושגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת הביטול, אין בכך כדי להוות עילה להתערבות "בגילגול שלישי" לפני בית משפט זה. ויוער, כי עיון בפסק הבוררות החלקי ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי מגלה כי שניהם מפורטים ומנומקים היטב עד לפרטי פרטים ונדרשים לטענותיהם של המבקשים בהרחבה.

...

בסופו של דבר, קבע בית הדין בפסק הבוררות החלקי כי המשיבים אינם אחראים להפסדים שנגרמו למבקשים בהשקעות בחברת WC והם אינם חייבים להשיב את דמי התיווך שקיבלו עבור השקעות אלה.

דין הבקשה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

קשה אפוא להלום את טענות המבקשים שבית הדין "ראה לעצמו חירות להתעלם מגבולות הגזרה של הבוררות" והיווה "עיר מקלט להלבנת עבירות מרמה פליליות". או כי "לא ניתנה להם הזדמנות ראויה לטעון את טענותיהם ולהביא ראיותיהם". הבקשה נדחית אפוא.

לפני בקשות לאישור ולביטול פסק בוררות, שניתן על-ידי בית דין צדק נתיבות חיים שע"י כולל חושן משפט אהל יוסף, ביום ג' שבט תש"פ (29.1.20).

הליך זו הוא ההליך השלישי בו מגיעות הכרעות שניתנו בהליך הבוררות לפתחו של בית המשפט: ביום 16.1.14 ניתן פסק בוררות, שקבע בין היתר כי על המשיבים להסדיר את תוספת הבניה בתוך 60 ימים, אחרת עליהם "לספק לתובעת באופן מיידי דירה חלופית באותו גודל ואזור של הדירה בנדון". אם לא יעשו זאת, עליהם "לשלם למשיב את שווי התמורה של הדירה בכסף באופן מיידי". להלן יכונה זה "הפסק הראשון". המשיבים הגישו בקשה לביטול הפסק, וזו נדחתה בידי בית המשפט המחוזי (השופט גרינברגר), בפסק דין מיום 10.12.15 (הפ"ב 11614-02-14, 34268-02-14).

...

הכרעה משלא עלה בידי המשיבים לבסס עילה לביטול פסק הבוררים מיום 29.1.20, הבקשה לביטולו נדחית.

לפי הוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מורה על אישור הפסק.

במכלול השיקולים אני קובע, כי המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עורכת דינה כולל מע"מ, בסכום כולל של 28,000 ₪.

עניינו של פסק דין זה בבקשות הדדיות הנוגעות לפסק הבורר שניתן ביום כ"ח אייר תשפ"ב וכותרתו "פסק דין ביניים (5)". מר טרייטל מבקש את אישור פסק הבורר שקבע כי המשיב ישלם את כל הסכום שנובע ממס הרכישה לרבות קנסות בסך כולל של 180,000 ₪, ואילו מר קוגלסקי מבקש את ביטול פסק הבורר שכן הוא ניתן לדבריו בחוסר סמכות ובנגוד למעשה בי-דין ועיקרון סופיות הדיון וזאת לאחר שבית משפט השלום אישר את פסק הבוררות המקורי שקבע כי הסכום שיש לשלם בגין מס הרכישה הוא 80,000 ₪ בלבד.

בעקבות המחלוקות שנפלה בין הצדדים הם חתמו על שטר בוררות והתקיים הליך בוררות בפני בית דין צדק נתיבות חיים.

...

עניינו של פסק דין זה בבקשות הדדיות הנוגעות לפסק הבורר שניתן ביום כ"ח אייר תשפ"ב וכותרתו "פסק דין ביניים (5)". מר טרייטל מבקש את אישור פסק הבורר שקבע כי המשיב ישלם את כל הסכום שנובע ממס הרכישה לרבות קנסות בסך כולל של 180,000 ₪, ואילו מר קוגלסקי מבקש את ביטול פסק הבורר שכן הוא ניתן לדבריו בחוסר סמכות ובניגוד למעשה בי-דין ועקרון סופיות הדיון וזאת לאחר שבית משפט השלום אישר את פסק הבוררות המקורי שקבע כי הסכום שיש לשלם בגין מס הרכישה הוא 80,000 ₪ בלבד.

כב' השופטת בנמלך קבעה כי הבקשה לביטול נדחית ומובהר (בהסכמת המשיב) כי הסכומים בשני פסקי הבוררות אינם מצטברים אלא "ככל שפסקי הדין יוגשו לביצוע יש להפחית מהסכום שנפסק ביום ז' תשרי תש"פ את הסכום שנפסק ביום ג' אייר תשפ"א". המשיב טוען כי לא הגיש את פסק הדין הראשון לביצוע מעולם, ואילו המבקש טוען כי המשיב סחר בהמחאות שקיבל לידו בעקבות פסק הדין הראשון וצדדים שלישיים נקטו הליכים בגינם, ועל כן יש סכומים לקיזוז.

לפיכך אני קובעת כי הבוררים פעלו כדין שעה שהתייחסו לטענות של המשיב בנוגע לסכום שנדרש לשלם בפועל בגין מס הרכישה.

ברור גם כי שאלות אלו לא יכולות להתברר על ידי במסגרת הליך לביטול פסק בורר, ומכאן שטענות המבקש גם בעניין זה נדחות.

סיכומו של דבר, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית ואני מאשרת את פסק הבורר.

סיכסוך כספי בינו לבין המשיב נדון לאחרונה בהליך בוררות לפני בית-דין צדק 'נתיבות חיים' בבית שמש ובהתאם לפסק הבוררות מיום 21.1.2023 חויב המבקש לשלם למשיב סך 259,000$ ועוד 181,800 ₪ (על-פי הנטען, סך השווה לכ-1,140,000 ₪).

המבקש לא הגיש כל בקשה לביטול פסק הבוררות ואף נראה לכאורה, כי בכל מקרה, המועד להגשתה חלף זה מכבר (סעיף 27(א) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ותקנה 10 בתקנות סדרי הדין בעינייני בוררות, תשכ"ט-1968), כך שלא ברור מדוע פסק הבוררות טרם אושר (במאמר מוסגר יוער, כי נראה לכאורה, שאף מחלוקות הצדדים בעיניין תירגום פסק הבוררות, אשר משום מה, נכתב באנגלית, יכולות היו להיפתר זה מכבר.

כך לטענתו, בעיניין קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא פרנסת המבקש בחו"ל וכך לגבי הטענה כי המבקש נתון להליך חידלות פרעון בארצות הברית, אשר נטען כי היא עומדת בנגוד למסמכים שהציג המשיב, שעניינם חברת SRS, חברה בע"מ, שהיא אישיות משפטית נפרדת.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה, בתיק בית המשפט קמא, לרבות ההחלטה שבעניינה הוגשה הבקשה, משנמצא כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיב.

לנוכח כל האמור נקבע, כי עולות שתי מסקנות.

למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא לאחר שמיעת עדות המבקש, לרבות חקירתו וכן על יסוד ראיות שהונחו לפניו ובין השאר, גם לנוכח סכום החוב הגבוה אשר לא נפרע, אף לא באופן חלקי.

מכל הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית.