מבוא
לפניי בקשתו של הנאמן לחברת עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע"מ (להלן בהתאמה: "הנאמן" ו"החברה") לאשר את מכירת פעילותה העסקית של החברה לטובול קרמיקה בע"מ ו/או טובול חומרי בנין (1990) בע"מ (להלן: "קבוצת טובול"), תמורת סך של 2,500,000 ₪, וכן לאשר את המחאת זכויות השכירות של החברה בחנויות בצומת ביל"ו ובבני ברק, תוך ויתור על חוזה השכירות של הגלריה הנמצאת מעל החנות בבני ברק.
...
המלצתו המנומקת היטב של הנאמן לאשר את המכירה לקבוצת טובול, מקובלת עלי איפוא (מבלי שאחווה דעתי בשאלה האם מכירה כזו טעונה אישור מאת הממונה על הגבלים עסקיים, ומבלי שיהיה בהחלטה זו משום מתן פטור מהצורך בהשגת אישור כזה, ככל שהוא קיים).
יחד עם זאת, המחוקק ביקש לאזן בין האינטרס של נושי התאגיד לבין האינטרס של בעל החוזה שמנגד, ונקודת האיזון נמצאה באמצעות קביעת הנוסחה לפיה אין לאפשר פגיעה בצד השני לחוזה.
בסופו של דבר השאלה היא מי צריך לשאת בנזק זה, או במילים אחרות, האם ראוי שמערכות נוחות תישא לבדה בנזק, או שראוי לפזרו בין כלל נושיה של החברה (ומערכות נוחות עצמה בכלל זה, שכן גם היא נמנית על נושי החברה, וזאת בגין חוב עבר של דמי שכירות).
