בפי התובע שתי טענות מרכזיות שלשיטתו מצדיקות מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. הטענה הראשונה – כי הועדה האחרונה אימצה קביעה של ועדה רפואית קודמת לגבי ניכוי מצב קודם רק בשל היות ההחלטה חלוטה, ואף מבלי לנמק זאת; במילים אחרות – טענת התובע כי הועדה האחרונה לא הפעילה שיקול דעת עצמאי.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה וכן בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה, שכן לא מצאתי כי עניינו של המבקש מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
התובע טען שתי טענות עיקריות: הראשונה – כי הועדה האחרונה, אשר כזכור הייתה במסגרת הליכי החמרת מצב, אימצה קביעת ועדה רפואית קודמת ואף זאת מבלי לנמק את החלטתה; השנייה – כי חלה החמרה במצבו של התובע.
בבדיקת הועדה צוין כי בעמוד שדרה לומברי (מותני) – ציר מרכזי ללא ספאזם שרירי, כי בכפיפת הגב קדימה התובע הגיע עם כפות הידיים עד שליש עליון של הירכיים, כי הטיות הגב לצדדים – כ-20 לכל צד, כי בעת ביצוע מבחן לסג בצד שמאל הורגשה היתנגדות כנראה על רקע כאבים.
למהותו של הליך החמרת המצב היתייחס בית הדין הארצי במספר הזדמנויות וקבע כי –
"החמרה על-פי תקנה 36 לתקנות משמעה מצב חמור יותר של הנכה בעקבות התאונה בעבודה בהשוואה למצבו עקב התאונה בעבודה, כמשתקף מדו"ח הועדה הרפואית בהליך הקודם .החמרה כאמור יכולה למצוא ביטויה, או בהחמרת מצב של פגימה קיימת או בפגימה חדשה שהרופא המאשר סובר שאפשר שהיא קשורה סיבתית לתאונה בעבודה" (ע"ע (ארצי) 563/06 גוסב נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם בנבו, 24.9.2007)).
בשל החשיבות שהתובע ייחס לניסוח קביעת הועדה, אביא את הדברים כלשונם (השגיאות במקור – מ"ע):
"לדעת הפוסק בהיות ולתובע קיימת הגבלה קלה בכיפוף לפנים. הפוסק קובע כי לא חלה החמרה במצבו. מפני שאין שינויים לרעה לעומת הקביעה של וועדת ערר מ30.12.18. הפוסק עיין בחוות דעתו של ד"ר מיכאל טנצמן מ24.4.20 שהגיע למסקנה שבגין מצב קודם יש לנכות 5% ולא 10% אך היות ומדובר בהחלטה חלוטה לא ניתן לשנותה".
על רקע הפרוט שהובא לעיל, אני סבור כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה האחרונה שהתקיימה בעיניינו של התובע וככלל לא נפלה כל פגם בקביעת הנכות על ידי ועדת המל"ל שמצדיקה להתיר לתובע הבאת ראיות לסתור.
מצב דברים זה, מביא אותי למסקנה כי בקשתו של התובע איננה אלא מעין "ערעור נוסף" על קביעת הועדה הרפואית לעררים שכאמור היתכנסה בשנית ביום 30.12.2018, לאחר שבית הדין לעבודה הורה לה לנמק את החלטתה בדבר מצב רפואי קודם ולהצביע על מסמכים רפואיים המעידים על קיומה של נכות עובר לתאונה מושא התביעה.
...
הנתבעת טענה בתגובתה שיש לדחות את הבקשה.
לבסוף, הממצאים שצוינו בתעודת חדר מיון של בית חולים נצרת, אליו פנה התובע למחרת התאונה, שלא הצביעו על פגיעה חריפה, מחזקים מסקנה זו.
לבסוף, יצוין כי העובדה כי קיים פער בין קביעת הוועדות הרפואיות של המל"ל לבין מומחי התובע, שביניהם כאמור אין אחידות, אין בה כדי לשנות ממסקנתי.
משהגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, לא אידרש לטענה הנכבדה שהעלתה הנתבעת, לגבי המשמעות שיש לייחס לכך שהתובע לא הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית בעניין החמרת המצב.
קצרו של דבר, שאני מחליט לדחות את התבקשה.
