בקשה שנייה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור

הטענה שביסוד בקשת הארכה הייתה כי האיחור בהגשת ההליך הערעורי נבע מסברה שגויה של בא-כוחה הקודם כי ניתן להגיש את בקשת רשות העירעור בתוך 60 ימים, כאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ולא בתוך 30 ימים, כאמור בתקנות בית משפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות לעינייני מישפחה).

השנייה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת.

נקודת המוצא לבחינת השאלה המתעוררת בהליכים שבכותרת היא לשון התקנות לעינייני מישפחה, המסדירות את המועדים להגשת ערעור ובקשת רשות ערעור בהליכים שמקורם בעינייני מישפחה (ראו, למשל, ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012); בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 30 לחוות דעתה של כב' השופטת א' חיות (8.10.2017)).

...

בנסיבות אלה, הואיל והמבקשת הגישה את הערעור בחלוף 27 ימים מהמועד שבו הומצאה לה החלטת הרשמת, בדין נדחה הערעור מן המרשם.

על כן, דין ההשגה להידחות.

המבקשת הוסיפה עוד כי המשיבים לא הסתמכו על סופיות ההליכים כיוון שממילא מתנהל בין הצדדים הליך נוסף בבית המשפט לענייני משפחה הקשור לזכויות העיזבון, והם ידעו על כוונתה להגיש ערעור על ההחלטה האמורה בעקבות הודעה שמסרה המבקשת לבית המשפט שם. דין הבקשה להתקבל.

הבקשה השנייה (בקשה מס' 2)- הנה בקשה לפטור את המבקש מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה.

בעל דין המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור נידרש להראות "טעם מיוחד" לכך.

...

יוסף לאמור שהמבקש בהליך קמא היה מיוצג ע"י הלשכה לסיוע משפטי וקיבל פטור מתשלום אגרה עקב כך. עם זאת, אף אם אניח כי המבקש אינו מסוגל לשלם את האגרה ולהפקיד את הערבון בשל מצבו הכלכלי, אין מקום להיעתר לבקשה, משום שהתנאי השני הנדרש, בדבר סיכויי ההליך, אינו מתקיים, אף לא במידה הנדרשת לשם קבלת פטור מאגרה.

לפיכך, משלא הוכח התנאי בדבר סיכויי הערעור, הנדרש לשם קבלת פטור מתשלום האגרה או מהפקדת הערובה, דין הבקשה להידחות, ואלמלא הייתי דוחה גם את הבקשה להארכת המועד, היה על המבקש לשלם את האגרה ולהפקיד ערובה בהתאם לתקנות.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד, ואת הבקשה לפטור מאגרה וערובה.

הבקשה השנייה (בקשה מס' 2)- הנה בקשה לפטור את המבקשת מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: אני מאריכה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין עד יום 20.9.22.

...

זאת, בין השאר, משום שיש בבקשות מסוג זה כדי לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית בהסתמכות בעלי הדין על סופיות הדיון ואת הנזקים שעלולים להיגרם מהסתמכות זו. בבקשה אין התייחסות לסיכויי הערעור ומעיון בפסק הדין, אני סבורה כי לא ניתן לומר שסיכויי הערעור טובים.

לאור כל המפורט לעיל, אני מקבלת את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ומאריכה את המועד עד 20.9.22.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: אני מאריכה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין עד יום 20.9.22.

לפניי בקשה להארכת מועד של חודשיים נוספים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' שטרית, ס' דבור, א' אבו-אסעד) ב[ע"פ](http://www.nevo.co.il/case/26125868) 42897-02-22 מיום 4.9.2022 (להלן: פסק הדין), בגדריו נדחה בעקרו ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין בעיניינו.

זוהי בקשה שניה של המבקש להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי על פסק הדין, כאשר בקשתו הראשונה להארכת מועד של חודשיים מיום 27.10.2022 התקבלה בהחלטתי מיום 6.11.2022, וזאת בהעדר היתנגדות מצד המדינה.

...

הבקשה דנן הוגשה ביום 25.12.2022, ב"דקה ה-90" ממש, וזאת ללא כל הסבר להגשת הבקשה יום לפני המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור (בשים לב לארכה שניתנה), אשר מעמידה הן את בית המשפט והן את המדינה בסד זמנים דחוק ביותר. יתר על כן, הבקשה אף אינה מעלה טעם ממשי המניח את הדעת באשר לארכה הנדרשת. המבקש אמנם אינו מיוצג בהליך דנא (ולא הובהר בבקשה אם פנה לסנגוריה הציבורית לשם ייצוגו בהליך בבית משפט זה, חרף העובדה שבערכאות קמא הוא יוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית לפחות באופן חלקי), ואולם מאז מתן פסק הדין חלפו יותר משלושה וחצי חודשים, שהם תקופה ממושכת ביחס לתקופות הקבועות בדין (ודאי בדין הפלילי) להגשת הליכים ערעוריים. על רקע האמור, איני סבורה כי העובדה שהמבקש אינו מיוצג מהווה טעם המצדיק לכשעצמו ארכה נוספת ממושכת כל כך כמבוקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו למבקש, ולוודא הגעתה גם באמצעות הטלפון.

אם זה לא נקרא 'איחור ניכר' – מהו 'איחור ניכר'?? ולעניין זה נדגיש כי למעשה האיחור צריך להספר ממועד סיום התשלומים המקורי 7/21 [=איחור של כשנה ושמונה חודשים!] ולכל הפחות ממועד דחיית הבקשה הראשונה [=איחור של כ-8 חודשים]; צדק בימ"ש קמא שהבקשה השנייה איננה עומדת בפני עצמה אלא הנה למעשה בקשה 'לעיון מחדש' בהחלטה שניתנה בבקשה הראשונה, ו"כידוע וכפי שנקבע פעמים רבות, לא ניתן לייצר באופן מלאכותי ארכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור באמצעות הגשת בקשה לעיון מחדש (גם אם כותרת הבקשה לא הייתה בהכרח "בקשה לעיון מחדש").

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כל פגם בהחלטותיו המצטברות של בימ"ש קמא ועל כן אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.