שלישית, אף שהבקשה שבגינה ניתנה ההחלטה נושא הערר דנן הוכתרה כ-"בקשה לקיום דיון בראיות לכאורה", הלכה למעשה, טענותיו העיקרית של העורר היו והנן כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה כאמור בסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), וכי עומדות לו הגנה מן הצדק כאמור בסעיף 149(10) לחסד"פ.
כאמור לעיל, ביחס לטענה זו טענה המשיבה בדיון בפניי כי טענות מעין אלו מתבררות כטענות מקדמיות בגדר ההליך העקרי ולא במסגרת דיון בשאלת קיומן או העדרן של ראיות לכאורה.
בנתון למתח המתואר לעיל, נקבע כי אין מקום לכלל נוקשה לפיו לעולם לא יתאפשר לטעון טענות מקדמיות בגדר הליכי המעצר עד לתום ההליכים, אלא שיש ליתן את הדעת למאפייני הטענה ולמידה שבה ההכרעה בה תצריך הידרשות לבירור עובדתי מורכב שאין מקומו בשלב זה – ככל שמדובר בטענה פשוטה אשר אינה מצריכה בירור עובדתי מורכב, הנטייה תהיה לשמוע אותה גם בשלב המעצר עד לתום ההליכים; ולהיפך (שם, בפיסקה 18).
...
זאת, כמובן, מבלי שאביע דעתי בעניין דין טענותיו של העורר לגופו של עניין.
הנה כי כן, על רקע משקלן המצטבר של הנסיבות המתוארות לעיל, ובפרט נוכח מהות הטענות שהעורר מבקש להשמיע בדיון שהוא עותר לקיימו, דעתי היא כי יש מקום להיעתר לערר דנן.
בהתאם לכך, דין בקשתו של העורר מיום 18.8.2023 להתקבל, ובית המשפט המחוזי יאפשר לעורר לטעון טענותיו כאמור שם, בדיון הקרוב (ככל הניתן).