בית-משפט קמא קבע כי "אמנם בהתאם לתקנות אליהן הפניתה המשיבה יש להגיש את הבקשה טרם מועד כניסת הצוו לתוקף. עם זאת, כעניין שבשיגרה מוגשות בקשות (בד"כ דוקא בקשותיהם של מי שניתן כנגדם הצוו והם מעוניינים בעיכוב ביצועו) לאחר מועד כניסת הצוו לתוקף, לעיתים בעיכוב של מספר שבועות או חודשים וככל שנימצא לכך מקום - על אף פגם זה, מוארך המועד לבצוע הצוו באופן עינייני. מכאן יש ללמוד כי עיכוב במועד הגשת הבקשה כשלעצמו אינו בהכרח מוביל לדחייתה בקשה על הסף. לפיכך, דינה של טענה זו להדחות...
לטענת ב"כ המערערת, בהתאם לתקנות יש להגיש בקשה להארכת מועד לבצוע הצוו לפני פקיעת הצוו, ומשפקע הצוו "לא ניתן להחיותו מחדש". לטענתו, אין להשוות את בקשת המשיב, המוגשת לאחר שפקע תוקף הצוו, לבקשת נאשמים לדחיית ביצוע צו הריסה שממשיך להתקיים ללא קשר למועד הגשת הבקשה.
רביעית, בית-משפט קמא היתייחס בהחלטותיו ל- 12.5.2022 כאל כמועד האחרון לבצוע צו ההריסה, ממילא המשיב היה רשאי להסתמך על כך כמועד הקובע.
...
בהחלטה נוספת מיום 11.5.2022 התייחס בית-משפט קמא לכך שהמערערת עצמה אישרה כי המועד לביצוע הצו הוא עד 12.5.2022, אף כי מאוחר יותר טענה לטעות; נקבע כי בינתיים ביצועו של הצו עוכב, ובית המשפט קבע כי "ככל שבנסיבות אלו מעוניין המשיב להגיש בקשה מחודשת ולהארכת המועד לביצוע הצו הוא רשאי לעשות כן עד ליום 12.5.2022".
עמדת המשיב היתה כי לא נדרשת הגשת בקשה להארכת מועד; וכי יש לדחות את בקשת המערערת לעיכוב ביצוע הצו, אותה התנה בית המשפט בהפקדה כספית, ולאפשר למשיב לבצע את ההריסה.
אך בסופו של דבר, משחזר בו המשיב מבקשתו לקבלת ארכה, היה הצו מבוצע במועד, אלמלא טענות שגויות שהעלתה המערערת.
אשר על כן – הערעור נדחה.
המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 7,500 ₪.