בקשה לתשלום דמי שכירות והארכת מועד להגשת תביעת חוב

בהמשך ביום 02/04/2020 דחיתי את ערעור גרושת החייב על החלטת הנאמנת לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בגין מזונות עבר.

בבקשתה טענה גרושת החייב כי היא משלמת שנים רבות את מלוא תשלומי המשכנתא על הדירה וכיום נידרשת להגיש תביעת חוב ככל נושה רגיל והנושים מפעילים עליה לחץ פסול להציע הצעה לא ריאלית לפדיון חלקו של החייב.

באשר לזכות דיירות מוגנת נטען כי לא קיימת זכות שכזו, נוכח העובדה שלזכות החייב וגרושתו רשומות הערות אזהרה בלבד ובאשר לזכות לדיור חלוף נטען שלכל היותר יש להעמידה על סך של 48,600 ₪ עפ"י תחשיב של דמי שכירות בסכום של 2,700 ₪ לתקופה של 18 חודשים כאמור בסעיף 38 ג(2)(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967.

...

מבלי לקבוע מסמרות, כנגד כל ההנחות המיטיבות עם גרושת החייב, אני סבור כי קיים בסיס משפטי של ממש לטענה לפיה יש להפחית מהסכומים הנתבעים על ידי גרושת החייב את החיסכון שחסכה גרושת החייב בכך שהשתמשה בכל השנים במחצית הדירה השייכת לחייב מבלי לשלם דבר על כך. ההיגיון המשפטי הבסיסי מצביע לכאורה על כך שתשלומי חלקו של החייב במשכנתא היוו למעשה את "דמי השימוש" ששילמה גרושת החייב עבור חלקו ובהתאם אין מקום לאשר לה לקזז את התשלומים ששילמה מחלקו של החייב בתמורת המכירה.

לפיכך, אני דוחה את בקשת גרושת החייב לפדיון חלקו של החייב בדירה בתמורה לסך של 220,000 ₪.

לאור העיכוב הגדול שבמתן החלטתי שאינו באשמת גרושת החייב, אני מאריך את המועד שעד אליו תוכל גרושת החייב למכור במכר עצמי את הדירה עד ליום 01/03/2022, זאת כאמור בתיאום ובאישור הנאמנת ובאישור בית המשפט אשר יהווה תנאי לכל מכירה.

אשר לחוב בגין תשלום קצבת אזרח ותיק ביתר- התובע הגיש בחודש 8/2017 תביעה לגימלת אזרח ותיק מיוחדת וכן בקשה לתוספת השלמת הבטחת הכנסה.

דחיית זכאות התובע להשלמת הכנסה נשענת על העובדה שהיה צריך לשלם דמי שכירות בדירה בה גר יחד עם ביתו, נתונים אותם הביא לידיעת הנתבע לראשונה במסגרת הגשת התביעה בחודש 10/2019.

[footnoteRef:1] [1: יצוין כי בעיניין סמואלוב לא הוגשה בקשה מפורשת להארכת מועד, וכב' בית הדין הארצי דן בשאלה אם להאריך את המועד להגשת התביעה על יסוד טענות המערער בסיכומיו ראו עבל (ארצי) 51805-06-19 יוסף סמואלוב נ' המוסד לביטוח לאומי (30.8.2020)] במקרה דנן הגענו לכלל מסקנה כי מתקיימים טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת התביעה נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

...

לאור כלל האמור שוכנענו שיש להאריך את המועד להגשת התביעה וכי יש לקבל את התביעה לגופה, מהנימוקים המפורטים לעיל, ומשלא הצביע הנתבע על טעמים אמתיים לקיומה של הבחנה בין התקופה בה אושרה תביעת התובע לנתבע ובין התקופה שבמחלוקת.

[3: ראו לעניין זה עבל (ארצי) 65145-05-16 שירה אילנה אבידר נ' המוסד לביטוח לאומי (7.7.2019) ] סוף דבר ממכלול הטעמים המפורטים לעיל – התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע השתתפות בהוצאות משפט ושכ"ט בסך 3,000 ₪.

בהחלטה התיר בית משפט קמא את המשך ההליכים בבית הדין האיזורי לעבודה של חלק מעובדי חברה שהיתה בניהול המבקש כנגדו וכן התיר לאותם עובדים להגיש תביעות חוב מותנות נגדו, יחד עם בקשה להארכת המועד להגשתן.

עוד טוען הנאמן, כי המבקש מתגורר בבית שלטענתו שייך לאחיו אך לא הציג אישור על תשלום דמי שכירות בפועל ומעיון בחוזה השכירות שצורף עולה כי החוזה הסתיים ביום 1.5.21.

דיון והכרעה תקנה 14 (א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז – 2007 מורה: "בעל דין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה בצרוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו, ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה" תקנה 135 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות") קובעת כי: "(א) עם הגשת העירעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית וימציא הודעה על כך למשיב.

...

לעניין האגרה אותה שילם המבקש לצורך הגשת הבר"ע, טוען המבקש כי עסקינן בסך 509 ₪ אך אין להגיע למסקנה מוטעית כי הדבר מעיד על אפשרות שלמבקש יש גם להפקיד את הערבון.

לאור כל האמור, משלא הוכחו שני התנאים הנדרשים למתן פטור מתשלום האגרה או מהפקדת הערובה, דין הבקשה, על שני ראשיה, להידחות, וכך אני מורה.

המבקש ישלם את האגרה ויפקיד את הערובה לא יאוחר מיום 27.8.23, שאם לא כן יובא התיק בפני המותב, שידון בתיק, על מנת לשקול מחיקת ההליך.

לפניי בקשה מטעם הנתבע (להלן: "המבקש") להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין בהיעדר הגנה אשר ניתן נגדו ביום 21.5.23 (להלן: "פסה"ד"), ובד בבד בקשה לביטול פסה"ד. במסגרת הבקשה, הקדים ב"כ המבקש וטען כי התובעת (להלן: "המשיבה") ניצלה לרעה את הליכי בית המשפט, והתנהגה כמתדיין בנגוד לעקרונות היסוד שנקבעו בהקדמה לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

המבקש גם היתייחס לגופו של עניין, הכחיש את הטענות שהועלו נגדו בכתב התביעה, ובין היתר, טען שעד לכניסת המשיבה לניהול בית האבות בחודש 2/23 הוא התגורר בכבוד ושילם את דמי השכירות כסדרם.

כמו כן, המבקש לא שילם דמי שכירות, והותיר אחריו חובות בגין שירותים שניתנו לו כגון חשמל, מים וכו'.

...

המשיבה טענה שדין הבקשה להידחות משמדובר בבקשת סרק, משוללת כל יסוד, והוגשה באיחור ניכר בחלוף כחצי שנה ממועד מתן פסה"ד. המשיבה טענה כי לא התקיימו התנאים לקיומה של עילת ביטול מחובת הצדק, ולא נפל פגם בהמצאת כתב התביעה.

על כך אמר גם בית המשפט העליון את דברו בעניין ע"א 146/85 ציון גמליאל נ' מנורה ואחרים, פד"י מא(3)746, 749: "בעניין זה נהגו בתי המשפט מאז ומעולם בגמישות מסוימת ונטו לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין על מנת שיתאפשר לו להשמיע דברו. אפילו נגרמה התקלה באשמתו, עשויה בקשתו של אותו בעל דין להיענות ובלבד שיש בידו להראות סיכויו להצלחת הגנתו ושאין במחדלו משום זלזול מכוון בבית המשפט." מכאן שראוי שהנתבע אשר מבקש לבטל פסק דין שניתן נגדו במעמד צד אחד, להתייחס במסגרת בקשתו בפירוט רב לשאלת סיכוי הגנתו אם יבוטל פסק הדין ואם שמיעת עמדתו תוביל לשינוי החלטת בית המשפט – ובמקרה דנן, שוכנעתי כי המבקש עשה זאת.

לפיכך, שוכנעתי כי עלה בידי המבקש להראות, ולו לכאורה, שתצמח לו תועלת מביטול פסה"ד, ושיש לו סיכוי לזכות במשפט, אם יבוטל ויורשה הוא להתגונן.

אשר על כן, אני מקבלת את בקשות המבקש (הנתבע) להארכת מועד ולביטול פסה"ד, ומורה על ביטול פסק הדין שניתן ביום 21.5.23.

נוסף על כך, לנתבעים ניתנה זכות ברירה (אופציה) להאריך את תקופת השכירות למשך שתי תקופות שכירות נוספות, כל אחת בת 24 חודשים.

לטענת התובע, עד ליום 30.11.2023 דמי השכירות שולמו על ידי הנתבעים כסדרם ובמלואם, אולם החל מחודש דצמבר 2023 ועד למועד הגשת התביעה, הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות כמתחייב מהוראות הסכם השכירות, וזאת לאחר שההמחאות שמסרו עבור דמי השכירות חוללו, משניתנה הוראה לביטולן.

עוד נטען על ידי התובע, כי נכון למועד הגשת התביעה לנתבעים חוב דמי שכירות בסך של 88,000 ₪, דבר המהוה הפרה יסודית של הסכם השכירות ומקנה זכות לפינוי המושכר.

דומני כי הנתבעים מודעים היטב לחרב הפיפיות שמקופלת בטענה כי התובע אינו בעל הזכות, ולכן ביקשו לבסס מקור חוזי אחר (ולא מכוח הסכם השכירות) לזכות החזקה במושכר.

...

בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, נפסק: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" אשר על כן, משנחה דעתי כי התובע זכאי לדרוש מהנתבעים את פינויים מהמקרקעין, לכל הפחות מכוח הסכם השכירות עליו חתמו הצדדים ואשר מכוחו מחזיקים הנתבעים במושכר, ומשמצאתי כי לנתבעים אין כל זכות חוקית אחרת מכוחה הם זכאים להחזיק במושכר מקום שבו לא הוכחה זכות אחרת שהוענקה להם להחזיק במושכר – דין התביעה להתקבל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

  הנני מורה לנתבעים לפנות את המושכר ברחוב המפעל 3, אזור התעשייה אור יהודה הידוע כגוש 6226, חלקה 33.