בקשה לתיקון שגיאה בפסק דין בעניין הוצאות משפט

האם ניתן לתקן את סוגיית ההצמדה והריבית במסגרת בקשה לתיקון טעות בפסק דין? בית המשפט העליון קבע בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה (פ"ד לט(2) 589) כי במציאות כלכלית בה האינפלציה היא ניכרת ומתמשכת, שאלת ההצמדה היא נושא שכל שופט ער לו ואם הוא נימנע מלציין במפורש כי סכום ההוצאות שהוא פוסק יהיה צמוד, הרי שיש לפרש שתיקה זו כהשמטה גרידא.

מכאן, על פי הפסיקה ניתן לידון בשאלה זו במסגרת בקשה לתיקון פסק דין ואין צורך לפנות לערעור שכל עניינו בסוגיה זו. מה הדין באשר לפסיקת ריבית והצמדה? על פי סעיף 5 (א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961: " תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום הווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפירעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפירעון; בשכר טירחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפירעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר". ברע"א 1324/12 ד"ר י.שגב ושות', עורכי דין נ' רוני מאנה (נבו 08.04.2012) נקבע כי "העמדה בפסיקה ביחס לפסיקת ריבית והצמדה היא "שפסיקתם היא הכלל, ואי פסיקתם היא החריג, המצריך הנמקה" (ע"א 23/83 יוחימק  נ' קדם, פ"ד לט(2) 222, 224 (1985)) ועל כן נוטים לראות בהשמטת הוראה על תשלום (או אי תשלום) ריבית והצמדה כהשמטה טכנית או מקרית שניתן לתקנה.

...

החלטתי היום ניתנת לאחר שחלפו 23 יום מיום מתן פסק הדין.

אולם, על פי האמור בספרו של אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11 2013) בעמ' 694: "כדי לעמוד במועדים הקבועים בהוראת סעיף 81 לחוק, די בכך שהבקשה הוגשה תוך 21 יום מעת שניתן פסק הדין ואין נפקות לשאלה מתי ניתנה בפועל החלטת בית המשפט". אני מקבלת את בקשת התובעת על שני פניה לתיקון פסק הדין.

בהתאם לאמור בפסקה 42 לפסק הדין, אני מורה כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 107,625 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (3.7.2018) ועד יום מתן פסק הדין, כך שהסכום המעודכן, לאחר הצמדה וריבית (על סך 13,867 ₪ ) עומד על סך 121,492 ₪ .

בעקבות בקשה שהגיש המשיב לשומת ההוצאות, ביום 1.12.2022 נקבע כי המערערים יישאו בתשלום הוצאות בסך של 562,409.5 ש"ח. ביום 13.9.2022 (מעט לאחר שניתן פסק הדין ולפני ההחלטה בעיניין סכום ההוצאות) ניתנה החלטה בבקשה מוסכמת לתיקון טעות סופר בפסק הדין ולחתימה על פסיקתה, כך שיבוא שמו של המערער 2 במקום המשיב 2 בחלקו האופרטיבי של פסק הדין לעניין הליכי ההוצאה לפועל.

בפסיקת בתי המשפט נערכה הבחנה בין "פסיקתה משקפת", שעניינה בבצוע של פסק הדין, ולכן אין בה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההליך הערעורי; לבין "פסיקתה מבהירה" או "פסיקה מתקנת", שיוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית, ולכן עשויה להקים "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי (ראו, למשל, ע"א 2719/19 עיזבון המנוח ח'טיב יורשיו נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (6.1.2020); ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (22.10.2022)).

...

המשיב לא נעתר לבקשה, ולפי הטענה, חרף האמור הערעור הוגש באיחור.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הערעור הוגש באיחור משמעותי.

על כן, דין הערעור להימחק.

סעיף זה קובע, כי אם "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". לטענת המבקש, בפסקה 29 לפסק-הדין, המצוטטת לעיל, נפלו שתי טעויות במובן סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.

ודוקו, לא נעלם מעיניי כמובן, כי גם לגבי רכיב דמי השכירות התבקש תיקון פסק-הדין בקשר עם רכיב המע"מ. ואולם, בעוד שלגבי מרכיב דמי השכירות קמה הצדקה לתיקון פיסקה 29 לפסק-הדין, משום שקביעה זו אינה עומדת בהלימה עם הסעדים שנתבעו בכתב התביעה ועם פיסקה אחרת שבפסק-הדין (פיסקה 25), הרי שביחס למרכיב שכר הטירחה לא מתקיימים הנתונים הנ"ל. לכן אין לראות את הקביעה ביחס להוספתו או אי-הוספתו של רכיב המע"מ למרכיב שכר הטירחה, כטעות במשמעות סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה, שפיסקה 29 לפסק-הדין תתוקן, כך שתחת "סך של 108,509 ₪ בתוספת מע"מ", יבוא – "סך של 108,509 ₪ כולל מע"מ". נוכח קבלתה של הבקשה בחלקה, לא ייעשה צו להוצאות.

...

לגוף הבקשה סבורני כי אכן נפלה טעות סופר בקביעה כי לדמי השכירות, שנפסקו על סך של 108,509 ש"ח, יצורף רכיב המע"מ. טעם הדבר לכך הינו כפול: ראשית, בפיסקה 25 לפסק-הדין ציין בית המשפט כי יש לפסוק את אותו סכום לטובת המשיבה, כשהוא כולל מע"מ, וכלשון פיסקה 25 לפסק-הדין [ההדגשות שלי – ר' ג']: "25. הואיל והוכח לעיל, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, ואין חולק, כי הנתבע פינה את המושכר ביום 29.3.2017, הרי שעל-פי סעיף 5(ב) להסכם השכירות התובעת זכאית לתשלום עבור דמי השכירות והניהול מיום שעזב הנתבע את המושכר ועד לתום תקופת השכירות אשר על-פי הסכם השכירות הוא ביום 1.1.2018, סך של 108,509 ₪ (כולל מע"מ)". הקביעה שבפיסקה 29 לפסק-הדין (בפרק "סוף דבר") שלפיה על המבקש לשלם למשיבה, בגין דמי שכירות, סך של 108,509 ש"ח בתוספת מע"מ, אינה עומדת אפוא בהלימה לקביעה שבפיסקה 25 לפסק-הדין (בפרק "הסעדים הנתבעים"), שלפיה הסכום הנ"ל ישולם כשהוא כולל מע"מ. יש בכך כדי ללמד כי בפסק-הדין אכן נפלה טעות סופר כפי הנטען.

שנית, המסקנה כי לפיה טעות הסופר נפלה בפיסקה 29 לפסק-הדין, דווקא, ולא בפיסקה 25 לפסק-הדין, היינו כי סכום דמי השכירות ישולם כשהוא כולל מע"מ ולא בתוספת מע"מ, נלמדת מכתב התביעה עצמו, שבו כללה המשיבה עצמה את רכיב המע"מ בדמי השכירות שנתבעו על ידה, בסכום של 108,509 ש"ח. מסקנה שלפיה יש להוסיף לסכום הנ"ל את רכיב המע"מ, שעה שהוא נתבע תחילה כסכום אשר כולל מע"מ, תוביל לכך שהתובעת תקבל סעד גבוה יותר מהסעד שלו עתרה, ודומני כי יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי בפיסקה 29 לפסק-הדין אכן נפלה טעות קולמוס בקשר להוספת רכיב המע"מ למרכיב דמי השכירות.

ברם, המסקנה שונה עם זאת ביחס לקביעה שבפיסקה 29 לפסק-הדין שלפיה המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין (בסך של 15,000 ש"ח) בתוספת מע"מ. לא שוכנעתי כי עלה בידו של המבקש להראות כי גם בקביעה זו נפלה טעות סופר.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה, שפיסקה 29 לפסק-הדין תתוקן, כך שתחת "סך של 108,509 ₪ בתוספת מע"מ", יבוא – "סך של 108,509 ₪ כולל מע"מ". נוכח קבלתה של הבקשה בחלקה, לא ייעשה צו להוצאות.

עוד טוענים המבקשים בעיניין זה, כי פסק הדין השני כלל כבר קביעה בנוגע להוצאות, אותה לא ניתן לשנות כעת, וממילא אין מדובר בסוגיה שמקומה בבקשה לתיקון טעות סופר.

תוספת ריבית והצמדה במסגרת פסק הדין בעירעור הוסכם כי סך של 1,000,000 ₪ שהופקד על ידי המשיבה, יישאר בקופת בית המשפט ויועבר לחשבון תיק בית משפט זה; וכן כי מהסך של 2,000,000 ₪ שהועבר למבקשים במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הראשון, יהיה רשאי ב"כ המבקשים לנכות סך של 25,000 ₪ ששולם למומחה מרטון, וכן סך של 50,000 ₪ בגין שכר טירחה, וכי היתרה תופקד בקופת בית משפט זה. ואכן, היתרה בסך של 1,918,000 ₪ הופקדה על ידי המבקשים בקופת בית משפט זה. במסגרת דואר אלקטרוני שצורף לתשובת המשיבה, שנשלח לב"כ המשיבה מאת ב"כ המבקשים ביום 4/8/2019, ציין האחרון כי "למיטב הבנתי, אנו זכאים למשוך כספים המגיעים לנו מכוח פסק דין השלום שעליהם אין מחלוקת שהרי התיק הוחזר לבית משפט השלום רק בעיניין הרטיבות מגיעים לנו כספים מכוח חוות דעת מהנדס גולדקלנג בסך של 443,137 ₪ + פקוח 58,500 ₪ + עוגמת נפש 100,000 ₪. סך הכך סך של 601,637 ₪. למרות זאת בחרנו להפקיד את מלוא הסכום בקופת בית המשפט מטעמים של כדאיות שכן הלקוחות שלי מעוניינים להשתמש בכסף לצורך ביצוע תיקונים ואין להם מה לעשות עם חלק מן הכסף" (להלן: "הדואר האלקטרוני").

...

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

על כן, בקשת המשיבה להשתת שכר טרחת המומחה דוד על המבקשים – נדחית.

משקיבלתי באופן חלקי את בקשת המבקשים לתיקון טעות סופר בפסק הדין השני, ומשדחיתי את בקשת המשיבה להשית את שכר טרחת המומחה דוד על המבקשים, אני קובעת כי המשיבה תשלם למבקשים הוצאות בקשה זו בסך כולל של 1,000 ₪.

ביום 9.3.2023 הגיש המבקש "בקשה דחופה לתיקון טעות ולמתן הבהרה", שבה טען כי הצדדים הסכימו על כך שהפסיקתה נחתמה ללא קבלת עמדת המבקש, ויש לבטל את החיוב בהוצאות ובשכר טירחת עורך-דין, אך "ככל הנראה בשל היסח הדעת או טעות, לא ניתן ביטוי להסכמה דיונית זו בפסק הדין הסופי בעירעור". ביום 21.3.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, שבה נקבע כי "לאור בקשת המבקש והעדר תגובת המשיב, אותה אני רואה כהסכמה, פסק הדין יתוקן כמבוקש". ביום 26.3.2023 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה.

באשר לאמירה המיוחסת לבאת-כוחו בפרוטוקול הדיון, טוען המשיב כי כוונתה היתה "לטעות [בפסיקתה] כפי שהוגשה ולאחר מכן תוקנה, בהתאם להוראת [בית משפט השלום]". לאחר העיון נראה, כי אין צורך לבוא בעובי הקורה ולהכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים, האם ניתנה הסכמת המשיב לביטול החיוב בהוצאות ובשכר-טירחה, אם לאו.

...

לפיכך, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות החדשות, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל בחלקו, בכל הנוגע לעניינה של אותה טענה צדדית.

ביום 16.5.2023 ניתנה ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי, שבה נקבע כי "לאחר קבלת תגובות והבהרות הצדדים, החלטתי כי דין הבקשה להתקבל. למרות שנראה, לכאורה, כי נפלה טעות בפסק הדין בסוגיית שכר הטרחה וההוצאות, וזאת בהסתמך על דברי [באת-כוח המשיב] בדיון כפי שציטט [בא-כוח המבקש] בבקשתו. [...] 'תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק דין יכולים להיעשות על דרך הערעור' [...]. אין מנוס אלא לבטל את ההחלטה לתיקון פסק הדין ולדחות הבקשה לתיקונו". נוכח האמור עד כה, טוען המבקש כי יש להורות על תיקון הפסיקתה של בית משפט השלום, כך שזו תכלול אך את הסכום המקורי עצמו, ללא שכר טרחת עורך-דין והוצאות, שזכרם לא בא בהחלטה הראשונה.

משעמדנו על כך שהפסיקתה נחתמה ללא קבלת עמדת הצד שכנגד, אין מנוס מלהורות על ביטולה.

אשר על כן, אציע כי נורה על כך שבקשת הרשות לערער – נדחית ברובה.