וכך בין היתר המערער טוען בכתב העירעור המונח לפניי לגבי הפגמים שנפלו לטענתו בכריתת הסכם הפשרה: "בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 7.3.2021 בהליך הראשון ניהל בית המשפט דיון מחוץ לפרוטוקול, במהלכו היושבת בדין – כב' השופטת לארי בבלי, גילתה את דעתה באופן שאין נחרץ ממנו, כי דו"ח הבדק אינו קביל... כב' השופטת הטעימה בנחרצות את עמדתה המשפטית החלוטה בשני טעמים: הראשון – שאין להתייחס לדו"ח הבדק, משום שהליקויים בו היו גלויים ולא נסתרים, ולכן האחריות להם חלה על הקונה בלבד, קרי על המערער; והשני – כי ממילא לא ניתן להתייחס לדו"ח בדק שנערך לאחר מכירת הבית, וכי המועד הקביל לעריכתו הנו אך ורק בטרם הרכישה... לאחר שכב' השופטת גמרה בדבריה הנחרצים באשר לאי קבילות הדו"ח, הבהירה כי מאחר והתביעה נשענת על דו"ח שאינו קביל, הרי שדין התביעה להדחות... עוד הבהירה כב' השופטת בצורה נחרצת, כי היא היושבת בדין אשר תכתוב את פסק הדין בהתאם להנחות אלו, ולפי-כך המערער כתובע ניכנס למבוי סתום ללא מוצא, וכי ככל וימשיך לנהל הליך סרק חרף דבריה הנחרצים, תהיינה לכך השלכות בצורת פסיקת הוצאות משפט מוגדלת לטובת הנתבע... בשלב זה, כב' השופטת 'הציעה' לצדדים לסיים את התיק בסכום של 2,200 ₪ בתוספת מע"מ המשקפים לשיטתה את עלות הבדק, וכן שלחה את הצדדים להפסקה קצרה. במהלך הפסקה קצרה זו, עורכת הדין, א. קוקיאשוילי אשר ייצגה את המערער, הביעה חוסר אונים נוכח דבריה הנחרצים של כב' השופטת, וסברה כי אין אלא לקבל את הצעתה של כב' השופטת, שכן ממילא היא הפוסקת בדין. עורכת הדין לא חלקה על ההנחות השגויות של כב' השופטת, וקיבלה אותן במלואן... ואכן, בשים לב לדברים אלו, ההפסקה הקצרה התקצרה ממילא אף היא, ובכך המערער ההמום מצא עצמו בפני פסק דין ובהסכמה אשר מבוסס כולו באופן מוחלט על יסודות משפטיים והסכמיים שהניחה וקבעה כב' השופטת, הן בהנחות הנחרצות שהוביל לכריתתו, והן בעצם עיצובו על-ידי קביעת תוכנו וסכומו" (סעיפים 17-10 לכתב העירעור).
כפי שציינתי, ביום 23.3.23 כב' השופטת לארי-בבלי דחתה את הבקשה לתיקון פרוטוקול, תוך שהיא פירטה בהחלטתה את מהלך הדיון שהתקיים לפניה, מנקודת מבטה.
...
אנחנו מקבלים את הצעת בית המשפט לשלם 2,200 ₪ ועוד מע"מ.
ב"כ התובע: לאחר ששמעתי את הערות בית המשפט אנחנו נסכים לקבל 2,200 ₪ בתוספת מע"מ ובכך יגמרו כל טענותיו של התובע כלפי הנתבע.
כמה טעמים למסקנה זו, אותם אפרט להלן;
הטעם הראשון הוא, שעל פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי דבריו של בית משפט השלום (כב' השופטת לארי-בבלי) לגבי סיכויי תביעתו הראשונה של המערער, אינם מופרכים: ראשית, משום שלא מופרך לצפות שקונה הרוכש דירת יד שניה כפי מצבה, יבצע את הבדיקות בקשר אליה לפני רכישת הדירה ולא בסמוך לאחר רכישתה.
סוף דבר, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא שכבר בשלב המקדמי של בירור התביעה השנייה ניתן היה להגיע למסקנה שאין לה תוחלת, ועל כן יש לדחות אותה על הסף.
אני מחליט אפוא לדחות את הערעור.
