בקשה לתיקון פסק דין והארכת מועד לביצוע צו הריסה

בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בפסק דינה של כב' השופטת אסתר הלמן בעפ"א 112/10 (מחוזי נצרת) מדינת ישראל, הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז צפון נגד גבריאל נחמיאס (9.5.2010), לאמור: "תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצידורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התיכנון והבניה, באופן שימנע הגשתן של בקשות "בהולות" ויאפשר לבית המשפט לקבל מבעוד מועד תמונה מלאה ומקיפה של המצב התיכנוני, בטרם ידון בבקשה.

לאחרונה, שב בית משפט העליון על ההלכה בע"פ 4450/20 עבד אגבאריה נ' מדינת ישראל הועדה המחוזית לתיכנון ובניה חיפה (14.10.20), בקבעו: "בית משפט זה פסק, ולא אחת, כי עבירות תיכנון ובנייה מבטאות זילזול בחוק וברשויות; וכי אל לו לבית המשפט ליתן ידו לבנייה בלתי חוקית, בודאי לא להניח לה להימשך עד אין קץ (...). הכלל הוא שצו ההריסה יבוצע במועדו וכי בית המשפט לא ייעתר לבקשה לדחיית המועד לבצוע, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון שהיתר הבנייה מצוי בהשג יד ועיכוב פורמאלי הוא שמעכב את קבלתו. עוד נקבע כי הנטל להוכיח כי קבלת היתר הבנייה מצויה בפתח, ולמצער שקיימת אפשרות לקבל היתר בתוך פרק זמן סביר, מוטלת על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה; ובעניין זה ניצבת משוכה גבוהה בפני המבקש, ואין די בטענות בדבר קיומו של הליך תיכנוני כלשהוא". בעניינינו, הוועדה או המבקש, יזמו תכנית ג/21107, ויעוד המקרקעין שונה למגורים, כפי שהדבר עולה מתעודת עובד הציבור שצורפה לתגובת המשיבה, אך מאותה תעודה עולה כי אחרת, בשם נג'אדה אסעד אבו סאלח, אישתו של סאמר פאיז אבו סאלח, הגישה בקשה להכשרת המבנה, אשר טרם נקלטה במערכת רשוי זמין, בשל חוסר אישור רשות מקרקעי ישראל.

לצד כל האמור, לנגד עיניי גם עמדת המחוקק כפי שהובעה בתיקון 116 לחוק (שאין מחלוקת כי אינו חל על ענייננו), לפיה, בנגוד לעבר, שאז ניתן היה להגיש אנספור בקשות לעיכוב ביצוע צוי הריסה ולבתי המשפט ניתן שיקול דעת רחב יחסית בנוגע להארכת המועד לביצועם, כיום ניתן להגיש בקשה שכזו פעם אחת בלבד ובית המשפט רשאי יהיה לעכב את ביצוע הצוו לתקופה של 6 חודשים לכל היותר, (ראה סעיף 254ט לחוק התיכנון והבניה, בנוסחו לאחר תיקון 116, עפ"א (מחוזי חיפה) 63269-01-17 מסרי נ' מדינת ישראל (27.7.17), ועפ"א (ב"ש) 8591-02-17 מדינת ישראל - פרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין נ' פאיקה אבו ג'וינה (9.4.17).

...

מנגד טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות מכמה טעמים: · למרות שעל עניינו חל חוק התכנון והבניה בנוסחו עובר לתיקון 116, יש להחיל על הבקשה את רוח התיקון האמור, המגביל את שיקול דעתו של ביהמ"ש לעיכוב צווים חלוטים, וקובע כי לא ניתן לעכב ביצוע צווים יותר מפעם אחת, ואין לעכב אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה, תקופת עיכוב הביצוע לא תעלה על שיש חודשים.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף, מצאתי כי לא עלה צורך בקיום דיון במעמד הצדדים, שכן החומר הדרוש לשם הכרעה בבקשה זו מונח כולו לפניי, ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה , כפי שיפורט להלן: לא רק שהבקשה הוגשה בחריגה ממניין הימים הקבוע בסעיף 2 א' לתקנות אשר קובע כי בקשה להארכת מועד לביצוע צו תוגש "לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו", אלא שהוגשה בחלוף זמן ניכר מסד הזמנים שקבע ביהמ"ש במעמד גזר הדין, (עד חודש לפני מועד כניסת צו ההריסה לתוקף).

להשלמת התמונה, הרי שדינה של הבקשה להידחות גם לגופה; בפסיקה נקבע כי הטעם העיקרי למתן ארכה לביצוע צו הריסה הוא כאשר היתר הבניה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי, או כשל טכני מעכב את הכשרת המבנה, (רע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (12.4.07); רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל (27.12.15); רע"פ 9035/16 מחמוד דאוד נ' מדינת ישראל (24.11.16)).

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

ביום 31.12.20 הגיש המבקש "בקשה דחופה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר" וביום 3.1.21 הורתה כב' השופטת הרנוף כי הבקשה תדון ביום 5.1.21.

ברע"פ 710/02 משה דדו נ' ראש עריית חיפה (2002) הפניתה כב' השופטת דורנר לחוות דעתו של היועמ"ש על פיה "... יש לנהוג בזהירות רבה בהארכת תקופות של צו הריסה מינהלי, ואין מקום להענות לבקשות מסוג זה על דרך שגרה". אציין, כי החלטה זו ניתנה טרם תיקון 116 לחוק ובזמן שהתקופה שהיתה קצובה לביצועו של צו הריסה מנהלי היתה 30 ימים, בעוד שכיום סעיף 222(ב) לחוק (לאחר תיקון 116) קובע כי "צו הריסה מנהלי יבוצע בתוך 60 ימים מיום הגשת תצהיר ...". אני סבורה, שאם עובר לתיקון 116 ועת עמדה התקופה לבצוע צו הריסה על 30 ימים נקבע, כי יש לנהוג בזהירות רבה במתן ארכה לבצוע צו הריסה, קל וחומר - שכך הוא הדבר לאחר תיקון 116 ומשהוארכה התקופה הקצובה ל – 60 ימים.

ואמנם, קושי בקבלת סיוע ממשטרת ישראל ועומס משימות ומיעוט במשאבים המאפשרים הענקת סיוע לבצוע צוי הריסה מבחינת המישטרה כבר הוכר כנימוק עינייני המצדיק הארכת מועד לבצוע צו הריסה כפי שהתבקש כאן (רע"פ 5646/16 נאסר רג'בי נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה בירושלים (2016), פסקה 9); רע"פ 331/15 מונתהא שקיראת נ' יו"ר הוועדה לתיכנון ולבניה ירושלים (2015), פסקה 12; עניין דיאב (פסקה 33)).

...

ביום 14.10.21 הגישה המשיבה את תגובתה וטענה כי המבקש לא הגיש בקשה לביטול הצו ומשכך יש לדחות את בקשתו לעיכוב הליכים על הסף.

לבסוף קבע כב' השופט לוי כך – "סוף דבר, העניין מוחזר לבית משפט קמא, אשר מתבקש ליתן החלטה מנומקת לאחר שיבחן את הטענות בכתב שיופנו אליו, תחילה על ידי ב"כ המבקש רשות ערעור, עו"ד חיותה רובינשטיין, תוך שבוע ימים מהיום ולאחר מכן בתגובת ב"כ המשיבה, אף זאת תוך שבוע מיום הגשת טענות ב"כ המבקש רשות ערעור. מובהר בזה כי לצדדים שמורה האפשרות להגיש מחדש בקשת רשות ערעור נוספת על ההחלטה שתינתן על ידי בית משפט קמא. בנסיבות העניין, ביצוע צו ההריסה יעוכב עד למתן החלטה אחרת על ידי בית משפט קמא". בהתאם, ביום 14.10.21 הגיש המבקש את הבקשה נשוא החלטה זו וביום 20.10.21 הגישה המשיבה את תגובתה.

ברע"פ 710/02 משה דדו נ' ראש עיריית חיפה (2002) הפנתה כב' השופטת דורנר לחוות דעתו של היועמ"ש על פיה "... יש לנהוג בזהירות רבה בהארכת תקופות של צו הריסה מנהלי, ואין מקום להיענות לבקשות מסוג זה על דרך שגרה". אציין, כי החלטה זו ניתנה טרם תיקון 116 לחוק ובזמן שהתקופה שהיתה קצובה לביצועו של צו הריסה מינהלי היתה 30 ימים, בעוד שכיום סעיף 222(ב) לחוק (לאחר תיקון 116) קובע כי "צו הריסה מינהלי יבוצע בתוך 60 ימים מיום הגשת תצהיר ...". אני סבורה, שאם עובר לתיקון 116 ועת עמדה התקופה לביצוע צו הריסה על 30 ימים נקבע, כי יש לנהוג בזהירות רבה במתן ארכה לביצוע צו הריסה, קל וחומר - שכך הוא הדבר לאחר תיקון 116 ומשהוארכה התקופה הקצובה ל – 60 ימים.

סוף דבר, המדובר בבקשה ראשונה שהוגשה למתן ארכה.

אני מורה על הארכת המועד לביצוע הצו וזאת למשך 30 ימים מיום מתן החלטה זו. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7132/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותרת: נורה געברי נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. עיריית ירושלים, מחלקת פקוח עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה ][]פסק-דין

בחלוף כשנתיים וחצי ממתן גזר הדין, ביום 13.1.2021 הגישה העותרת בקשה להארכת המועד לבצוע צו הריסה מן הטעם שנידרש לה פרק זמן נוסף על מנת להשלים את הליכי התיכנון להכשרת הבנייה הבלתי חוקית.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רבקה פרידמן-פלדמן) דחה את הבקשה בנמקו כי לאור תיקון 116 לחוק התיכנון והבנייה לא ניתן להגיש ערעור בזכות על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, ומכל מקום המועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף זה מכבר (החלטה מיום 24.10.2021 במסגרת עפמ"ק 55663-10-21).

...

דין העתירה להידחות.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בהנתן המצב הפוליטי נכון למועד מתן פסק הדין, שהביא ל- 3 מערכות בחירות עוקבות בתוך פרק זמן קצר, שבמהלכו לא היה ניתן לקדם את דבר החקיקה הרלבנטי, קבע בית המשפט כי מצב חריג זה מנע קידום דבר החקיקה שעשוי היה להכשיר את הבנייה.

עוד הוסיף ב"כ המשיבה שלא רק שהבקשה כפי שהוגשה לבית המשפט קמא הוגשה באיחור ובנגוד לסדרי הדין, אלא שהמועד שהתבקשה הארכתו בהתאם לבקשה הוא עד ליום 22/10/2022 ומועד זה כבר חלף, והיה על המערערים להגיש בקשה נוספת להארכת המועד לבצוע צו ההריסה לכל המאוחר ביום 1/10/2022, ומשלא עשו כן אין אפשרות דיונית להעתר לערעור, ומכל מקום אין הצדקה לכך במישור המהותי.

סמכותו של בית המשפט להאריך מועד לבצוע צו מעוגנת בסעיף 207 לחוק בנוסחו טרם תיקון 116, הקובע כי: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". בבואו להאריך מועד לבצוע צו, על בית המשפט להביא במניין שיקוליו את שקולי הפרט, ואת שקולי האנטרס הצבורי, ולעשות את האיזון הראוי ביניהם (רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה "אונו", פ"ד נו (3) 49 (להלן: "עניין סבן")).

...

אם לא די בנימוקים אלה כדי לדחות את הערעור, הרי שמקובלת עליי טענת המשיבה שלפיה יש לדחות את הערעור גם מן הטעם שדחיית הערעור אינה עלולה להסב למערערים עיוות דין (דחייה שהיא בגדר הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי).

על כן, יש לדחות את טענות המערערים בדבר הצורך בהחזרת התיק לבית המשפט קמא כדי לבחון מחדש את החלטתו על רקע הגשת מסמכים הנוספים הנ"ל, שכן אין בריאות חדשות אלה כדי ללמד על שינוי נסיבות במישור של דיני התכנון והבניה, שכן אין בהם כדי להעיד על התקדמות כלשהי בהליכי ההסדרה החקיקתיים שעדיין מצויים בחיתוליהם, ואין בהם כדי לשנות מהמסקנה כי היתר בניה אינו מצוי בטווח הקרוב לעין.

סוף דבר לאור כל המקובץ, בדין הורה בית המשפט קמא על דחיית הבקשה ובנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה והריני מורה על דחיית הערעור.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט פאול שטרק) מיום 24.11.2022 בתיק תו"ב 56010-12-18, לפיו נגזר על המשיב קנס בסך 36,000 ₪; הוגדלה התחייבות קודמת לסך של 70,000 ₪; והוארך מועד ביצוע צו הריסה עד ליום 20.7.2023, לאחר שהמשיב הודה והורשע בעבירה של אי קיום צו לפי סעיף 246 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

בית-משפט קמא לא קיבל את עמדת המערערת, בקבעו כי "מאריך את מועד ביצוע הצוו ליום 20.7.23, וזאת נוכח הכתוב במכתבו של המהנדס שעומד בימים אלו להגיש בקשה להיתר, לכן ניתן לעדכן את בית המשפט בבקשה מתאימה אם יש מקום להאריך את מועד ביצוע הצוו". גם לעניין זה יש מקום לקבל את העירעור.

כפי שפורט בהרחבה בפסקי דין קודמים, במסגרת תיקון 116 לחוק, צומצם שיקול הדעת של בית המשפט, והמחוקק הורה לו ליתן צוים כאמור בסעיף 254ב לחוק במסגרת גזר הדין "אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו שלא לעשות כן". ראו לעניין זה עפמ"ק (מחוזי ירושלים) 19476-12-21 מדינת ישראל נ' מחמד כאמל עבדין (4.8.2022); וכן עפמ"ק (מחוזי ירושלים) 46459-04-22, מדינת ישראל נ' מהדיה עוויסאת (22.9.2022), אשר אושר בהחלטתו של כב' השופט י' אלרון ברע"פ 7410/22, מהדיה עוויסאת נ' מדינת ישראל (27.2.2023).

...

דיון והכרעה דין הערעור להתקבל.

לפיכך, לעניין זה דין הערעור להתקבל.

אשר להטלת מאסר על תנאי – אף שלכאורה ראוי, בעבירות מן הסוג הנדון, להטיל מאסר על תנאי כעונש מרתיע, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בגזר הדין לגבי רכיב ענישה זה. נוכח האמור לעיל, הערעור מתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן: ההתחייבות שהוטלה על המשיב בתיק 3550/15 ביום 29.11.2015, על סך 52,800 ₪, תופעל, ועל המשיב להפקיד את סכום ההתחייבות בקופת בית המשפט.