בקשה לתיקון כתב אישום: מחיקת עבירות פגיעה בפרטיות

המישטרה והמדינה, הנתבעות 2 ו-3 טוענות כי תיקון כתב האישום נגד התובע (ונגד שני נאשמים נוספים) - בעקבות הארוע, נעשה על סמך מכלול של סרטונים ועדויות, ולא נסמך על עדות הנתבע 1 לבדה; וכי, מכל מקום, בתיקון כתב האישום לכלול אישום נגד נתבעים נוספים בגין הארוע - פעלה המדינה בסבירות המתבקשת בנסיבות כעולה מהראיות, שחלקן - ויזואלי וקולי מ"זמן אמת"; וכן - כי התוצאה הסופית בה ניסגר התיק הפלילי נגד התובע (להבדיל - מזיכוי) היא תוצאה של רגישות המדינה לאנטרס הצבורי בכללותו; כאשר, בנסיבות, העדיפה המדינה הסדר כולל מול שני נאשמים (מתוך כלל הפעילים מקבוצת 'באים לבנקאים' שהיו נאשמים בתיק) "שהורשעו על פי הודאתם, בעבירות שנתפסו בעיני המדינה כעבירות החמורות שנכללו במסגרת פרשה זו", על הסיכון של ניצול לא יעיל של הזמן השפוטי, שהוא משאב צבורי יקר.

ועוד, עורך דין מהקבוצה פתח קובלנה פלילית נגד מנכ"לית בנק לאומי לשעבר ונגד יועץ של הבנק בטענה לבצוע עבירת איומים, פגיעה בפרטיות ולשון הרע [ק"פ 18785-07-15]; קובלנה שלטענת הנתבע 1 - היתה הליך שוא, והקובל חזר בו; מכל מקום - האישום נמחק.

האישום השני - מתייחס לפירסום הקלטת שיחה של פעיל עם בת מישפחה של מנכ"ל בנק הפועלים, פירסום סירטוני וידאו של פעילים שקראו קריאות גנאי במגפון ליד בית עסק שבבעלות בנו של מנכ"ל בת הפועלים, פירסום הטרדתו של מנכ"ל בנק הפועלים בנסיבות פרטיות, ופירסום סירטון וידאו שבו פנייה של פעילים לציבור בבקשה לקבל מידע אודות מקום חתונה של בנו של מנכ"ל בנק הפועלים ופירסום העתק ההזמנה לחתונה זו. העבירה שיוחסה לתובע באישום זה היא פגיעה בפרטיות.

...

נתתי דעתי לשאלת ההוצאות, ובסופו של דבר – לא מצאתי לחייב בענייננו מי מהצדדים בהוצאות; גם לא – לטובת קופת אוצר המדינה.

סוף דבר תביעת התובע - נדחית בזאת.

התביעה שכנגד שהוגשה מטעם הנתבע 1 - נדחית בזאת.

בכתב האישום נאשם נוסף, דוד שאלתיאל (להלן: הנאשם 2 או: שלתיאל), אשר לו יוחסו עבירות אחרות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים והחזקת נשק, שבוצעו באותו מועד, אך בעיניינו גובש הסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום כך שנמחקו העבירות, ותחתיהן באה עבירה של קשירת קשר לפשע.

צו חפוש על בסיס הצבעה על כתובת בתצ"א לצורך בחינת משמעותו והקף תחולתו של צו החיפוש, ראוי להזכיר מושכלות יסוד, ובראשן העובדה שחיפוש הוא הליך מרחיק לכת, שיש בו משום פגיעה בפרטיותו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, כפי שנאמר ברע"פ 10141/09 בן חיים ואח' נ' מד"י (6.3.12): אין חולק כי עריכתו של חפוש על גופו של אדם או בביתו פוגעת בזכותו החוקתית לפרטיות לפי סעיף 7(ג) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו הקובע כי: "אין עורכים חפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו". הזכות לפרטיות מפני חפוש מעוגנת, איפוא, במפורש בחוק היסוד.

המסקנה האמורה נלמדת בבירור מנוסח המזכר ת/3 שצורף לבקשת המישטרה, ובו כתב שושן "... מקום מגוריו של דוד שלתיאל ת.ז 038034468 לציין שזה מעבר לכל ספק מקום מגוריו הנוכחי של הנ"ל. הנ"ל משכיר שם את היחידת דיור (כך במקור ר.ג)...". מדברים אלה עולה באופן ברור שעוד בשעת הגשת הבקשה היה ידוע היטב למישטרה כי שלתיאל איננו המחזיק הבלעדי בתא השטח, אלא הוא שוכר יחידת דיור בלבד.

...

לעומת זאת, כשמצא בית המשפט כי החיפוש בכתובת השגויה גרם לעיוות דין, נפסלו פירותיו (ת"פ 18294-11-17 מד"י נ' סלטי (24.12.18); ב"ש 1528/07 בוזגלו נ' משטרת ישראל (11.2.07); ת"פ 16795-10-15 מד"י נ' אהל (8.2.17); ה"ת (מח' חי') 27474-07-15 סייר נ' משטרת מרחב חוף (20.8.15)).

לדעתי, אין מנוס מקביעה כי אמרות הנאשם הן בעלות זיקה ישירה לחיפוש הפסול, ונמסרו כשהוא חש עצמו כבול לחלוטין לממצאי החיפוש, ולהודאתו בפני השוטרים.

סוף דבר – אני מזכה את הנאשם מן האישום.

כתב האישום המתוקן (תיקון מיום 27.10.20) מייחס לנאשם ביצוע עבירת הסגת גבול, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין); ובצוע עבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 + סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן- חוק הגנת הפרטיות).

במסגרת תיקון כתב האישום נמחק האישום הראשון.

בכל מקרה, לאחר צפייה בסירטון ת/3 המתעד את חקירתו השנייה של הנאשם, נחה דעתי כי חקירת הנאשם היתנהלה באופן סביר, ובודאי שלא עלו בה אירועים חריגים המצדיקים פסילתה (שממילא לא נתבקשה).

...

אני סבורה כי מעשים כאמור הוכחו.

טענה זו דינה להידחות, באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם שאר עדותו.

סוף דבר אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירת הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין וביצוע עבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 +סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות.

לא נערך הסדר לעניין העונש, אך הוסכם כי בין היתר, יוטל על הנאשם עונש מאסר מותנה על עבירת פגיעה בפרטיות, אשר נמחקה מהוראות החיקוק בכתב האישום המתוקן במסגרת ההסדר.

המאשימה ביקשה לקבוע מיתחם עונש הולם שבין שישה לחמישה-עשר חודשי מאסר בפועל, וביקשה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל המצוי באמצע מיתחם העונש ההולם, להפעיל את עונש המאסר המותנה שתלוי ועומד לחובתו, כך שבסך ייגזרו עליו חמישה-עשר חודשי מאסר בפועל, וכן ביקשה לגזור עליו מאסר מותנה ופצוי לנפגעת העבירה.

...

התנצלותו הרפה בסיום ההליך וטענתו כי למד לקח מהטעות, שנטענה כמס שפתיים, אין בהם כדי לשנות ממסקנה זאת.

מסקנה זו מתחדדת לנוכח העובדה שהנאשם ביצע את אחת העבירות בתיק הנוכחי, בשעה שעונש מאסר מותנה בן ארבעה חודשים תלוי ועומד לחובתו.

אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: עשרה חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 21.2.20 עד יום 26.2.2.

ובמה דברים אמורים? ראשית, וכאמור זה מכבר, הנאשם טען כי בקשתה של המאשימה למצות את ההליכים נגדו בעבירה שבה הוא הודה והורשע במסגרת כתב האישום המתוקן (עבירה של החזקת סם מסוג קנביס לצריכה עצמית), חרף הנורמה החדשה והשינוי שחל במדיניות האכיפה והענישה בעבירה זו, ומבלי להיתעלם מכך כי כבר החל משפטו, הנה בגדר אכיפה בררנית הפוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות ומכאן שיש מקום כי בית המשפט יורה על ביטול האישום נגדו.

במכלול הנסיבות נקבע כי ניתן לקבל את טענתו של הנאשם ל'הגנה מן הצדק', שכן האכיפה במקרה זה מנוגדת לעקרונות הצדק ולאנטרס המובהק שיש לכל אחד לחיות במצב של וודאות משפטית; בת"פ 33539-08-19 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם במאגרים המשפטיים] (13.12.2020) שם, בית המשפט הורה על תיקון כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם כך שנמחקה הימנו עבירת המעשה מגונה ואילו עבירת הפגיעה בפרטיות נותרה על כנה, לאחר שהתקבלה טענת הנאשם לאכיפה בררנית עת הלה הצביע על כמה מקרים דומים לעניינו (ואף חמורים יותר), שבהם בחרה התביעה ליחס לנאשם בכתב האישום פגיעה בפרטות בלבד ולא מעשה מגונה, שהנה עבירה חמורה יותר שאף מביאה להגדרת המורשע בה כעבריין מין; ובת"פ 11518-03-16 מדינת ישראל נ' צלאח [פורסם בנבו] (27.06.2019) שם, בית המשפט הורה על מחיקת האישום שהוגש כנגד הנאשמת בעבירות של גניבה, עבירה בהתאם לסעיף 383 (א)(1) יחד עם סעיף 384 לחוק העונשין, עבירה של זיוף -  עבירה בהתאם לסעיף 418 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף -  עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין ובצוע עבירה של קבלת דבר במירמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, בהיותו נגוע באכיפה בררנית והורה על העברת עניינה של הנאשמת ליחידת ההסדרים המותנים.

...

האם ניתן להיעתר לבקשת הנאשם ולהורות על ביטול הכרעת הדין שניתנה בעניינו ועל ביטול האישום העומד כנגדו מכוח טענת ה'הגנה מן הצדק', בשל שינוי החוק בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית מסוג קנאביס לאחר שגובש בין הצדדים הסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום מעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית לעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית ועובר לשלב הטיעונים לעונש – זו השאלה העומדת לפתחי.

האם יש מקום לקבל את טענת 'ההגנה מן הצדק' לה טען הנאשם אף לו הייתי קובעת כי ניתן לאפשר לנאשם בשלב זה לחזור בו מהסדר הטיעון שגובש עם המאשימה ומהודאתו (ואינני קובעת זאת), ולהורות על ביטול הכרעת הדין, הרי שגם לגופו של עניין לא היה בידי להיעתר לבקשתו של הלה להורות על ביטול האישום מכוח טענת ה'הגנה מן הצדק'.

למעלה מהצורך יצוין, כי אין בידי לקבל את טענתו הנוספת של הנאשם, לפיה יש להורות על ביטולו של כתב האישום מכוח טענת 'זוטי הדברים'.

ברוח זו, אין בידי לקבל אף את טענתו של הנאשם, לפיה עניינו חוסה תחת ההגנה האמורה, שכן הוא בלאו הכי מחזיק בידו רישיון חוקי המתיר לו עשיית שימוש בקנאביס רפואי.

לאור כל האמור לעיל, בקשת ההגנה על כל רכיביה נדחית בזאת.