בקשה לתיקון טעות קולמוס בפסק דין

ביום 23.9.22 הגישה התובעת בקשה "לתיקון טעות סופר בפסק הדין מיום 13/9/22". בהחלטה מיום 3.11.22 בימ"ש קמא קבע כי מדובר בטעויות קולמוס ונעתר לתיקון הטעויות כמבוקש.

ביום 21.11.22 הוגש פסק דין מתוקן לחתימה וביום 1.1.23 נחתמה פסיקתא במתכונת שצורפה לבקשה מיום 21.11.22.

...

לא מצאתי כל תימוכין לכך בטיעונים שמעלה המערערת עצמה בהודעת הערעור, ודין הטענה, אשר מוטב שכלל לא הייתה עולה, להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

לו היה מתקבל הערעור הוא היה משרת גם אותם והם צורפו כמשיבים לפי הוראות התקנות כמי שהיו בעלי דין בהליך קמא.

ביום 1.6.2021 הגישה המדינה בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין בהקשר זה, שנדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.6.2021.

בהחלטה צוין, כי פסק הדין לא כלל דיון בטענה האמורה בשל "השמטה מקרית", אך נקבע כי מאחר שחלפו 21 יום ממועד מתן פסק הדין, בית המשפט אינו מוסמך לתקן טעות בפסק הדין בהעדר הסכמה.

...

בין היתר, נטען כי הסיכון הגלום בסילון המים לא היה מוכר לרספ"ן עובר לקיץ 2008; כי רספ"ן לא הייתה מחויבת לבחון מיוזמתה את הוראות הבטיחות של היצרן; וכי מכל מקום, בהינתן שישראל היא המדינה היחידה בעולם שהחליטה, בסופו של דבר, להטיל חובה ללבוש ביגוד מגן בעת הרכיבה על אופנועי ים, הרי שאין להסיק כי רספ"ן התרשלה בטרם קבעה חובה זו. תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי ציין כי ארבע שאלות עיקריות טעונות הכרעה במקרה דנן: האם היה על רספ"ן להכיר, עובר לתאונה, את הסיכון הגלום בסילון המים; אילו פעולות אסדרה, אם בכלל, היה על רספ"ן לנקוט בשל הסיכון האמור; האם מתקיים קשר סיבתי בין המחדל שבאי-נקיטת פעולות אלו לבין נזקי המשיבה; והאם יש להטיל על המדינה אחריות בנזיקין בשל אי-נקיטת אותן פעולות.

המסקנה לפיה בטרם סיימה רספ"ן לערוך את הבירור אודות מכלול הסיכונים האפשריים הכרוכים בשימוש באופנוע ים, לא היה מקום להתיר שימוש בהם, היא מסקנה שאינני מקבלת אותה.

יתכן שהמסקנה הייתה שונה אילו היה מדובר בסיכון שהוא ברור מאליו, או סיכון ידוע ומוכר.

משכך, אני מצטרפת למסקנתה של חברתי לפיה יש לקבל את הערעור ללא צו להוצאות.

בהקשר זה בית המשפט המחוזי אימץ את הערכת המומחה בדבר דמי השכירות הראויים ופסק למשיבים פיצוי והוצאות משפט (סכום שעודכן בהמשך ביום 22.1.2023 בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין והועמד לבסוף על פיצוי בגין דמי השכירות הראויים בסך 68,625 שקלים והוצאות משפט בסך כולל של 14,278 שקלים).

לטענת המבקשת, פסק הדין שגוי ועלול לגרום לחוסר ודאות ביחס לחוזים רבים למכר דירות, הכוללים חיובים שלובים ביחס לתשלום התמורה ולמסירת הנכס.

...

על רקע זה, נקבע כי בנסיבות העניין, בשים לב למועד שבו שילמו המשיבים את יתרת התמורה, הייתה המבקשת רשאית לדחות את מועד מסירת ההחזקה, ועל כן יש לדחות את התביעה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

סעיף זה קובע, כי אם "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". לטענת המבקש, בפסקה 29 לפסק-הדין, המצוטטת לעיל, נפלו שתי טעויות במובן סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.

...

לגוף הבקשה סבורני כי אכן נפלה טעות סופר בקביעה כי לדמי השכירות, שנפסקו על סך של 108,509 ש"ח, יצורף רכיב המע"מ. טעם הדבר לכך הינו כפול: ראשית, בפיסקה 25 לפסק-הדין ציין בית המשפט כי יש לפסוק את אותו סכום לטובת המשיבה, כשהוא כולל מע"מ, וכלשון פיסקה 25 לפסק-הדין [ההדגשות שלי – ר' ג']: "25. הואיל והוכח לעיל, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, ואין חולק, כי הנתבע פינה את המושכר ביום 29.3.2017, הרי שעל-פי סעיף 5(ב) להסכם השכירות התובעת זכאית לתשלום עבור דמי השכירות והניהול מיום שעזב הנתבע את המושכר ועד לתום תקופת השכירות אשר על-פי הסכם השכירות הוא ביום 1.1.2018, סך של 108,509 ₪ (כולל מע"מ)". הקביעה שבפיסקה 29 לפסק-הדין (בפרק "סוף דבר") שלפיה על המבקש לשלם למשיבה, בגין דמי שכירות, סך של 108,509 ש"ח בתוספת מע"מ, אינה עומדת אפוא בהלימה לקביעה שבפיסקה 25 לפסק-הדין (בפרק "הסעדים הנתבעים"), שלפיה הסכום הנ"ל ישולם כשהוא כולל מע"מ. יש בכך כדי ללמד כי בפסק-הדין אכן נפלה טעות סופר כפי הנטען.

שנית, המסקנה כי לפיה טעות הסופר נפלה בפיסקה 29 לפסק-הדין, דווקא, ולא בפיסקה 25 לפסק-הדין, היינו כי סכום דמי השכירות ישולם כשהוא כולל מע"מ ולא בתוספת מע"מ, נלמדת מכתב התביעה עצמו, שבו כללה המשיבה עצמה את רכיב המע"מ בדמי השכירות שנתבעו על ידה, בסכום של 108,509 ש"ח. מסקנה שלפיה יש להוסיף לסכום הנ"ל את רכיב המע"מ, שעה שהוא נתבע תחילה כסכום אשר כולל מע"מ, תוביל לכך שהתובעת תקבל סעד גבוה יותר מהסעד שלו עתרה, ודומני כי יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי בפיסקה 29 לפסק-הדין אכן נפלה טעות קולמוס בקשר להוספת רכיב המע"מ למרכיב דמי השכירות.

ברם, המסקנה שונה עם זאת ביחס לקביעה שבפיסקה 29 לפסק-הדין שלפיה המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין (בסך של 15,000 ש"ח) בתוספת מע"מ. לא שוכנעתי כי עלה בידו של המבקש להראות כי גם בקביעה זו נפלה טעות סופר.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה, שפיסקה 29 לפסק-הדין תתוקן, כך שתחת "סך של 108,509 ₪ בתוספת מע"מ", יבוא – "סך של 108,509 ₪ כולל מע"מ". נוכח קבלתה של הבקשה בחלקה, לא ייעשה צו להוצאות.

עוד טוענים המבקשים בעיניין זה, כי פסק הדין השני כלל כבר קביעה בנוגע להוצאות, אותה לא ניתן לשנות כעת, וממילא אין מדובר בסוגיה שמקומה בבקשה לתיקון טעות סופר.

...

סוף דבר הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

על כן, בקשת המשיבה להשתת שכר טרחת המומחה דוד על המבקשים – נדחית.

משקיבלתי באופן חלקי את בקשת המבקשים לתיקון טעות סופר בפסק הדין השני, ומשדחיתי את בקשת המשיבה להשית את שכר טרחת המומחה דוד על המבקשים, אני קובעת כי המשיבה תשלם למבקשים הוצאות בקשה זו בסך כולל של 1,000 ₪.