בקשה לתיקון הודעת ערעור בתביעת רשלנות רפואית

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט קמא מפי כב' השופט הבכיר מנחם מריו קליין מיום 8.6.20, 9.6.20, 14.6.20, 19.6.20 ו – 21.6.20 בת"א 36417-09-13 שעניינן הגשת חוות דעת חליפית בשאלת האחריות מצד המשיבה וכתב תביעה מתוקן.

ואלה העובדות הצריכות לעניין: המשיבה הגישה כנגד המבקשים תביעה לרשלנות רפואית בלידה שגרמה לה לטענתה לנזק בלתי הפיך וחוסר להביא ילדים נוספים לעולם.

במקרה כגון-דא, ראוי היה שבית המשפט יבהיר למבקשים כי אין להם זכות קנויה לצרף את חוות הדעת המשלימה לתיק, וכי עליהם להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לשם כך. ואולם, כל שנקבע בהחלטתו של בית המשפט ביחס להודעה האמורה הוא, כי יש לצרף את חוות הדעת המשלימה לספריית חוות הדעת שב"נט המשפט", מבלי לעמוד על כך שלמעשה מהלך מעין זה מהוה תיקון כתב תביעתם של המבקשים.

...

ביום 19.6.20 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה: "בהתאם למדיניות המערכת, יש לקדם תיקים ישנים ולזרז את סיום הטיפול בהם. משכך היענות לבקשה לדחיית מועד הוכחות בתיקים משנת 2013, תיעשה רק במקרים נדירים ביותר. תיק זה אינו נכלל בין מקרים אלו. כמו כן הנני מקבל את טענת התביעה על כי החלפת חוות הדעת אינה מחייבת הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה. בכדי לאזן כראוי בין הזכויות הדיוניות בדיון הקרוב יישמע רק מומחה התביעה וייקבע מועד נוסף לשמיעת עדי ההגנה. יתר טענות ההגנה ניתן להעלותן בסיכומים. עניין ההוצאות יילקח בחשבון בסיום ההליך." בעקבות ההחלטה הגישו המבקשים ביום 21.6.20 בקשה להבהרה האם משמעות ההחלטה היא כי התיק יתנהל לפי כתב התביעה המקורי או שמא בהתאם לכתב התביעה החדש שהוגש לתיק.

מיד למחרת משביקש ב"כ המשיבה לקבוע מועדים לראיות - נעתר בית משפט קמא מבלי שנתן כל אפשרות למבקשים להגיב לחוות הדעת החדשה שהמשיבה ביקשה לעשות בה שימוש.

כך גם אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיבה כי המבקשים איחרו את המועד שכן לא הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטת בית משפט קמא שהורה לתייק את חוות הדעת בעמודת חוות הדעת.

סוף דבר הערעור מתקבל והחלטות בית משפט קמא נשוא הבקשה לא יעמדו.

כך גם לא ניתן לומר כי ההליך בו נקטו התובעים הוא שגוי וכי היה עליהם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, מאחר שבניגוד לטענת הנתבע, משעה שהתובעים טוענים כי הסכם הפשרה אשר היוה בסיס לפסק הדין, הוא פגום, אזי היה עליהם לפנות בתביעה לביטול ההסכם לבית משפט זה. טענה אחרונה של הנתבע, אליה אתייחס בשלב זה, היאטענת השהוי, אשר טוב היה אם לא היתה מועלית, שעה שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן ביום 16.12.19, בקשה לתיקון הודעת העירעור ולביטול ההחלטה מיום 16.12.19 הוגשה עוד ביום 31.12.19 והתביעה כאן הוגשה ביום 16.1.20– לא ברור מהו השהוי הנטען על ידי הנתבע.

אף על פי כן, אני סבורה כי המקרה אשר בפניי הוא מקרה חריג, שבו לא מדובר בייצוג רשלני אשר הוביל לטעות אצל בעל הדין אשר הסכים לפשרה, אלא במקרה שבו כלל לא התבקשה הסכמתו של בעל הדין לפשרה והוא אף לא ידע על כוונת עורך דינו לעשות כן (ראו והשוו לע"א 7663/11 הנ"ל).

משעה שנימצא כי הסכם הפשרה שנערך במסגרת הליך העירעור בטל, פועל יוצא הוא בטלותו של פסק הדין אשר ניתן בתיק העירעור (ראו רע"א 816/11 שרותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין (נבו 08.12.2011)).

...

בנסיבות אלו, אני סבורה כי שיקולי הצדק גוברים ויש לאפשר לתובעים את יומם בבית המשפט.

על כן אני מורה על בטלותו של הסכם הפשרה אשר הוצג במסגרת הערעור בתיק 69625-07-19.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת באופן שהסכם הפשרה אשר הוצג בפני ערכאת הערעור בתביעה הנזיקית, במסגרת תיק ע"א 69625-07-19 בטל וכפועל יוצא בטל גם פסק הדין אשר ניתן באותו הליך.

המערער הגיש בקשה ליתן לו רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בת"א-יפו, כב' השופט הבכיר מנחם (מריו) קליין, מיום 23.4.21 שבה דחה את בקשתו להארכת מועד להגשת הודעה לצד ג' אך העריך לו את המועד להגיש את ראיותיו ב - 45 ימים ומנגד הורה לו להפקיד סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט וחייבו בהוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.

רקע ועובדות נידרשות: המשיבה הגישה כנגד המערער תביעה בגין טפול רפואי רשלני בשיניה, לטענתה, שאותו ביצע המערער.

משפעל ב"כ המערער לתיקון הליקויים הובאה הבקשה בפניי רק ביום 10.6.21 בשעה שהדיון בפני בית משפט קמא כבר היתנהל.

...

במקרה שבפניי אכן אני סבורה כי לאחר שהדיון כבר התעכב בשל נסיבות של המערער, לא היה מקום לעכבו יותר בשל רצונו של המערער להוסיף כעת גם הודעה לצד ג'.

על פי ההלכה שיקול הדעת אם להיעתר לבקשות מסוג זה, שעניינן אופן ניהול ההליך, מסור לערכאה ששומעת את ההליך ובית משפט של ערעור ימעט להתערב בשיקול דעתה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בכל הנוגע לחיוב בהפקדת הסך של 100,000 ₪ ואני מורה על ביטולה.

בחודש אוקטובר 2018 הגישה הגב' י.א ז"ל (להלן: המנוחה) תביעת רשלנות רפואית נגד המשיבה 4 (להלן: קופ"ח מאוחדת) והמשיב 5 (להלן: ביה"ח שערי צדק), בטענה לאיחור באיבחון מחלתה.

בין היתר, נטען כי מדובר בהחלטה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה; כי בקשת המבקשת מהוה הרחבת חזית והיה עליה להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה, וטענותיה בהקשר זה לא נטענו בבית משפט קמא; כי הטענה בנוגע לאובדן סכויי החלמה אינה חלק מהנזק, אלא טענה עובדתית רפואית שיש לתמוך בחוות דעת; כי בעל דין לא יכול לפטור עצמו מהגשת חוות דעת תוך הסתמכות על טענת הגנה של נתבע אחר; כי אם יתאפשר לבעלי דין שלא התפשרו לתקן את כתב טענותיהם ולהרחיב את חזית המחלוקת, יהיה בכך משום תמריץ שלילי להגעה לפשרות חלקיות מול חלק מהנתבעים; כי חוות הדעת של פרופ' פניג כבר אינה חלק מהתיק, שהרי עניינה של קופ"ח מאוחדת הסתיים; כי מדובר בדפוס פעולה חוזר של המבקשת; וכי בירור של המשיבים מול קופ"ח מאוחדת מעלה כי בנגוד לטענת המבקשת, קופ"ח לא "הסכימה" שהדסה תגיש את חוות הדעת, אלא מסרה כי הסכמה אינה רלוואנטית שכן הנושא אינה מעניינה.

בכך שונה המקרה שלפנינו מהמקרה שנידון ברע"א 3826/13 שיפטן נ' פלוני (12.8.2013) (להלן: עניין שיפטן), שם נקבע כי התובעים אינם רשאים להישען על חוות דעת שהוגשה במסגרת כתב הגנה של נתבע א', וזאת בתביעתם כנגד נתבע ב' שבעת הגשת חוות הדעת כלל לא היה צד להליך; והשוו לרע"א 2237/12 שירותי בריאות כללית נ' טוויל (14.6.2012), שם נקבע כי נתבע רשאי להישען על חוות דעת רפואית שהגיש תובע כדי לתמוך בטענות המועלות על ידו במסגרת הודעת צד ג' נגד נתבע אחר.

...

עוד טוענת הדסה כי אין בהגשת חוות הדעת כדי לפגוע במשיבים (שהרי זו כבר מצויה בתיק בית המשפט מזה זמן), בעוד שאי הגשתה צפויה לפגוע בהגנתה, וכי לנוכח מועדי ההוכחות הקבועים יש מקום להיעתר לבקשתה.

עוד טוענים המשיבים כי בקשת המבקשת הוגשה באיחור רב ללא נימוק וללא תצהיר, וכי אף אילו הגישה בקשה לתיקון כתב הגנתה, לא היה מקום להיעתר לכך; כי בזמן אמת, המבקשת לקחה בחשבון את האפשרות להגיש חוות דעת נגדית לחוות דעתו של ד"ר אדלמן, אך בחרה שלא לעשות כן; וכי בניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים בבקשה, המשיבים ביקשו להעיד רופאה מטעם קופ"ח מאוחדת שטיפלה במנוחה, כעדה עובדתית ולא כמומחית, וזאת כבר בקדם המשפט ובסמוך לאחר גיבוש הסכם הפשרה, ולא חודשים לאחר מכן, וכי הם כלל לא יכלו להעיד אותה במועד הגשת ראיותיהם כל עוד קופ"ח מאוחדת היתה צד לתיק.

אי לכך, הערעור מתקבל.

רקע והשתלשלות האירועים עניינו של העירעור שלפנינו בתביעת רשלנות רפואית שהגיש המשיב הפורמאלי בהיותו קטין (להלן: "הקטין" או "התובע"), באמצעות הוריו, נגד המערערת – מדינת ישראל, כמי שמפעילה את מרפאות 'טיפת חלב' (להלן: "המדינה"); ונגד המשיבה – הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן: "הדסה", ויחד יכונו: "הנתבעות"), וזאת בטענה של 'חיים בעוולה'.

בעקבות הגשת ההודעה נגד הדסה, ביקש הקטין ביום 30.7.2017 לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת הדסה כנתבעת.

...

מהטעמים שיפורטו להלן, הגעתי, לא בלי לבטים, למסקנה כי הגם שעל פי שורת הדין יש ממש בהשגות המדינה על פסק הדין, אין הן מהוות בסיס מספיק להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, וזאת גם אם הוא ניתן לפי הסכמת הצדדים עם הנמקות.

סוף דבר: לו תשמע עמדתי נדחה את הערעור, ונותיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו.

המקרה שלפנינו מוכיח שוב כי מתן הנמקה במסגרת פסק דין לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, עלול לסכל את התכליות שבבסיס מוסד זה. חלף סיום מהיר ויעיל של המחלוקת בין הצדדים, נמצאנו נדרשים לגופן של סוגיות משפטיות ועובדתיות, ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף.