בקשה לשנות את מועד הגשת הערעור

העובדת טענה בבקשת רשות העירעור כי לנוכח העובדה ששולם לה שכר עבור החודשים יולי ואוגוסט 2022 יש להאריך את תקופת תשלום מחצית המשכורת על פי ההחלטה עד סוף חודש פברואר 2023; ביקשה לשנות את מועד הגשת התביעה בתיק העקרי, וכן ביקשה להורות על "מתן שכר מ'קרן ימי מחלה', בגובה 80% שכר למשך 3 חודשים. על פי הוראות התקשי"ר". בהחלטה מיום 14.3.2023 התבקשו הצדדים להתייחס לאפשרות כי בקשת רשות העירעור תדון כערעור מכוח תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

...

אשר לערעור העובדת, לא מצאנו מקום לחייב את המדינה בתשלום מחצית המשכורת לאחר המועד בו התקבלה החלטתה של ועדת העררים במשרד החינוך, ובה נקבע כי היא אינה כשירה להמשך עבודה בתפקידה כגננת.

קביעתו של בית הדין האזורי בדבר תשלום שכר לתקופה מחודש יוני 2022 עד ליום 3.1.2023 התבססה על נסיבותיו הייחודיות של המקרה, ולא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו להגביל את התשלום עד ליום 3.1.2023.

סוף דבר – ערעור המדינה מתקבל וערעור העובדת נדחה.

בהחלטה מיום 14.3.22 קיבלה השופטת קמא את הבקשה לדחיית מועד הדיון בציינה "... משאני סבורה כי יש ליתן לאם את יומה בביהמש עם ייצוג הולם. ב"כ הצדדים יגישו עד 17.3.22 מועדים מתואמים לחודשים 5-7/22, לאחר חזרתי משבתון. יודע טלפונית למומחה ולצדדים". ביום 17.3.22 הגישה המבקשת בקשה לאורכה בת שבעה ימים למתן תגובתה לבקשת המשיב לשינוי הסדרי הלינה.

נוכח היתנהלותה של המבקשת כאמור לעיל, ביקש המשיב לשנות את הסדרי השהות של הקטינים בדחיפות וליתן תוקף של החלטה להמלצות חוות דעתו של ד"ר גוטליב, בבקשה מיום 14.3.22.

אין מבחינה פרוצדוראלית הליך של "ביטול החלטה" והמועד להגשת ערעור חלף זה מכבר; תגובת המבקשת הוגשה באיחור, רק ביום 30.3.22 ללא טעם מוצדק ואין לקבל את טענות המבקשת אף לגופם של דברים, וזאת לטובת הקטינים.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת המשיב ובתיק קמא שוכנעתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות.

לא זו בלבד שבית משפט קמא נתן את ההחלטה ביום 20.3.22 תוך התעלמות מבקשת האורכה – אלא ששלושה ימים לאחר מכן, ביום 23.3.22 נעתר לבקשת האורכה של המבקשת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת בקשת רשות הערעור דנן.

על אף האמור לעיל, הגישה המערערת בקשות נוספות לשינוי מועד הדיון ולשינוי שעת הדיון.

...

ביום 19/6/23 הגישה המערערת בקשה לדחיית הדיון בטענה כי במועד שנקבע היא צפויה להיות בחו"ל. בית המשפט נעתר לבקשה והדיון נדחה ליום 29/6/23 בשעה 14:00.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת הגישה מספר רב של בקשות לדחיית דיונים, שלחלקן נעתר בית המשפט קמא לאור הסכמת ב"כ המשיב, ולחלקן לא נעתר, ויש מקום בנסיבות אלה לפסוק הוצאות מדודות בגין אי התייצבות המערערת לדיון וביטולו.

נטען כי כבר ביום 29/6/23 היה ברור לבית המשפט קמא כי המערערת לא תתייצב לדיון שנקבע ליום 2/7/23, שכן במסגרת בקשת הדחיה הבהירה שלא תהיה בארץ במועד זה. הכרעה: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטה נשוא הערעור ובתיק של בית המשפט קמא, אני סבורה כי בהתאם לאמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, שכן אין לערעור סיכוי להתקבל.

בית המשפט קמא גילה אורך רוח וסבלנות רבה כלפי המערערת, וכלפי בקשותיה לדחיות מועדי הדיון שנקבעו, כפי שיפורט להלן: בית המשפט קמא נעתר לבקשתה הראשונה של המערערת לדחיית דיון (שנקבע בטווח של 7 ימים לאחר מתן הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד, בהתאם להוראות החוק), וקבע מועד חדש לדיון בהתאם לאחד המועדים שהציעה המערערת בבקשתה.

לאור כל האמור לעיל, ובהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על דחיית הערעור.

המבקשת הפניתה לחוות דעתו של המומחה מטעמה, שמציין כי בהתאם לכללי סדר הדין בעירעור של מדינת נבאדה, המועד להגשת הודעת ערעור לבית המשפט הזר על החלטה של בית משפט הוא עד 30 ימים מיום שההודעה על רישום פסק הדין נימסרה לצד המעוניין (סע' 44-50 לחוות הדעת).

לפיכך, גם אם עומדת למשיב הזכות או האפשרות להגיש בקשה לשינוי או ביטול פסק החוץ שניתן נגדו בבית המשפט בנבאדה שהוציא תחת ידו את פסק הדין, אין בכך כדי לפגום בסופיותו של פסק הדין לצורך אכיפתו.

...

לפיכך, אני קובעת כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני התביעה שהמבקשת הגישה נגדו במדינת נבאדה, ולא עומדת לו ההגנה המנויה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסק חוץ.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – דין הבקשה לאכיפת פסק החוץ - להתקבל.

אני קובעת אפוא כי פסק החוץ, מושא הבקשה לאכיפת פסק החוץ, שניתן על ידי בית המשפט בנבאדה, ארצות הברית, הינו אכיף במדינת ישראל.

טענות נוספות שהעלו המבקשים היו כי ניסיון למנוע דיון עינייני ומהותי בשאלה העולה מההודעה לצד השלישי ומהמחלוקת בין הצדדים, סותרת את עקרון סופיות הדיון; לטענתם, הפטריארכיה (הצד השלישי) לא סתרה את הפרשנות של המבקשים להסכמים; המשיבה אינה יכולה לפרש את הסכם החכירה כרצונה ואף אינה יכולה לנקוט הליכים משפטיים הנוגדים את הוראותיו ואף עולים כדי הפרה יסודית של ההסכם; גם לאחר חילופי בעלי הדין (כניסת המשיבה בנעלי הפטריארכיה), לא ביקשה המשיבה לתקן או לשנות את כתב ההגנה להודעה לצד שלישי.

כידוע, הלכה היא כי אין בהגשת בקשה לעיון חוזר כדי לשנות מהמועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, וכי מועד הגשתו בכל מקרה יימנה ממועד מתן ההחלטה המקורית (ראו בין השאר: רע"א 8766/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (5.1.2017), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 8 (להלן – עניין אבו ג'אנם); רע"א 1743/17 סובול נ' חברת בטוח "דקלה" – שנהב (11.6.2017), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה ח'; בש"א 2219/09 וורמן נ' נחמה (11.3.2009) כבוד השופט א' גרוניס, פסקה 2; רע"א 6465/18 מימון נ' הומינר (20.1.2019), כבוד השופטת י' וילנר, פסקה 12).

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתיק בית המשפט קמא, בהליכים קשורים נוספים כפי שיפורטו בהמשך הדברים ובהחלטות שבעניינן הוגשה הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל.

משמעותן של אותן קביעות הן כי במסגרת ההליך בבית המשפט קמא נדרש בירור של המחלוקות בעניין זכות הדיירות המוגנת של המבקשים, אולם אין פירוש הדבר כי יש להיעתר לכלל בקשותיהם של המבקשים, לרבות בעניין זימון עדים.

מכל מקום וכאמור, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת לקבוע כי אין להיעתר לבקשה לזימון עד זה או אחר, אם נמצא כי עדותו אינה דרושה לשם הכרעה במחלוקות הטעונות הכרעה, כי אין בה כדי לתרום לאותן מחלוקות (ראו למשל: עניין לומדעת, פסקה 8), או כי העדות נוגעת לנושא שלגביו חל הכלל בדבר מעשה בית-דין, השתק או כל כיוצא בזה.

אף לא נמצא כי דחיית בקשתם לזימון עדים תשפיע באופן ממשי על זכויותיהם או שעלול להיגרם להם נזק של ממש, באופן המצדיק מתן רשות ערעור בשלב זה. מכל הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית הן על הסף, מחמת האיחור בהגשתה, הן לגופה מהטעמים שהובאו לעיל.