אולם, הבעייתיות שעלולה להווצר במקרה שבו קיים אב ידוע, לא מצדיקה "פגיעה בזכותה היסודית של האם הגנטית להכרה באימהותה לגבי הקטינה".
עמדת המערערת לפיה יש להכיר באם הגנטית כאם רק באמצעות צו הורות פסיקתי, אף היא לא תימנע סיכון של הורות משולשת.
בהתאם, מתקבלת גם עתירת המשיבות לשינוי שם משפחתה של הקטינה, כך שהיא תישא את שם המשפחה של שתי האמהות.
בנוסף, במקרה דנן האם היולדת לא נשאה הריון עבור אחרים והיא לא בקשה לנתק את הקשר עם הקטינה ולכן אין להקיש לענייניו גם מחוק זה.
מקרה דומה למקרה דנן נדון בתמ"ש 58526-01-20 ע' נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.10.20) ושם נקבע שיש לתת צו הצהרתי לאימהות לאם הגנטית.
...
לפיכך, יש לדחות את הערעור.
לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור שדין הערעור להידחות ואין להתערב בפסק דינו המנומק היטב של בית המשפט קמא.
ולדבריו: "בסברה נראה לי כי ההורה, ממנה נלקחה הביצית ראויה יותר להיחשב האם. הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם והם המשפיעים על תכונותיו... משמע בשעת הזריעה, ההיריון. התפתחות הולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו, וכיום חלק מתהליך זה יכול להיעשות במעבדה. גם אם נאמר כי תרומת האם המגדלת בבטנה עולה על זו של מעבדה, עדיין אין היא אלא בגדר תוספת לגרעין שכבר נוצר בהריון" (שם, עמוד 268-269).
אני סבור שיש הגיון רב בגישה זו ויש לאמצה גם בדין הישראלי.
סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבות בסך של 20,000 ₪.
משכך, כחברי הש' שילה שהיטיב לנמק, אף אני סבור שאין מניעה להכיר באם הגנטית כאם ולהעניק לה מעמד זה באמצעות הצהרת אימהות.
