בקשה לשינוי מוטב בביטוח הדדי בין הצדדים

נוסף על כך, הגיש הנתבע יחד עם הבקשה לביטול פסק דין הודעת צד ג' כנגד המוטב, וזו נמחקה בהחלטה מיום 02.07.2020, לאור פסק הדין בהעדר הגנה שניתן ושעמד בתוקף באותה עת. יודגש כי הנתבע לא הגיש את ההודעה לצד השלישי בשנית בעת הגשת כתב הגנתו, לאחר שפסק הדין בהעדר הגנה בוטל וממילא ההליכים נמשכו בין התובע לנתבע בלבד.

על פניו, ובשים לב לעובדה שמוטב השיק אינו צד להליך זה, לא הציג את עמדתו בנושא וממילא הדבר אינו מחייב כלפיו, אין מחלוקת ממשית בין הצדדים על כך שהשיק הנוסף מזויף ובהקשר זה אין די בהכחשתו הסתמית מחוסר ידיעה מצד הבנק (סעיף 19 לכתב ההגנה) ולעניין זה אשוב בהמשך.

סע' 23(א) לפקודת השיטריות [נוסח חדש], קובע כי: "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהוא, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העידר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו". כך גם צוין בפסיקה מקדמת דנא כי "שיק אשר חתימת עושהו זויפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל; ובנק המשלם כסף על פי פיסת נייר שכזאת, פשיטא שאינו יכול לחזור ולהפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר" (ע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד כב(1) 240, 248 (1968) וכן ראו ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד פ"ד מד(1) 422, 426).

אמנם כיום, לאחר שנוצרה האפשרות להפקיד שיקים באמצעות אפליקציה, מבלי שהשיק המקורי מוצג לבנק, ישנו טעם רב להקמתה של חובה שכזו, אך מנגד לא ניתן להיתעלם מהנוהג הקיים מזה שנים רבות להחליף המחאות, ולא מצינו קביעה כי קיימת חובת זהירות שכזו ביחס לשיק שהוחזר למושך (ראו היתייחסות להחלפת שטרות ב: ע"א 39/50 כהן נ' שטרנברג פ"ד ה 1174, ע"א 551/59 קיציס נ' שפושניק פ"ד יד 1380, ע"א (חי') 181/85 חיימוב נ' המוסד לביטוח לאומי פ"מ תשמ"ו(2) 205 ובש"א (ת"א) 22193/01 אפל נ' אלומינויום החזקות (א.ה) בע"מ [פורסם בנבו, 09.06.2002]).

הנתבע טען כי בהתאם לסע' 3 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד חיוב וזיכוי בשיקים) ה'תשנ"ב-1992, המהוה דבר חקיקה מכח סע' 8 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה'תשמ"א-1981, בתום 3 ימי עסקים ממועד הפקדת השיק, החיוב הופך לסופי, והוא אינו רשאי לבטלו, אלא בהסכמת המוטב, שלא ניתנה במקרה זה. אלא שסע' 6 להוראות אלו קובע מפורשות כך: "אין בקביעת מועדי חיוב וזיכוי כדי לקבוע, לענין עילות אחרות שבדין, את זכויות הלקוח, הצדדים לשיק, הבנק הגובה או הבנק הנמשך, זה כלפי זה, אם הוברר בדיעבד כי השיק זויף או כי הבנק הנמשך היה מנוע מסיבה אחרת מלחייב את חשבון הלקוח או שהצגתו של השיק לגביה היתה שלא כדין או בהפרת הסכם" (ההדגשה לא במקור – מ.ש.) מלשונו של סעיף זה עולה כי במקרה שבו התברר כי השיק מזויף לא ניתן להיתלות בהיותו של החיוב סופי בתום שלושה ימי עסקים, והבנק היה רשאי לבטל את הזיכוי של המוטב.

...

אשר לטענה הנרמזת מדברי מנהלת הסניף בדיון (עמ' 4 שורות 23-24 לפרוטוקול), אף שאינה מופיעה בכתב ההגנה, כי היה על התובע לבטל את השיק במהלך 3 ימי העסקים שלאחר הצגתו, הרי שדינה להידחות גם כן. אמנם נקבע בעבר בפסיקה כי בעל חשבון שהיה עליו לדעת על שיקים בעלי חתימה מזויפת שהוגשו לפירעון ולא דיווח על כך מבעוד מועד לבנק, לא תשמע מפיו טענה מאוחרת כי השיקים פסולים (ראו: ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד נ' קנטי פ"ד לג(3) 38, 46), כמו גם כי כיבודם של שיקים פגומים הוא סביר מקום בו שיקים דומים נפרעו במשך תקופה ארוכה ללא כל טרוניה מבעל החשבון (ראו: ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מא(3) 319, 329), אלא שפסיקות אלו עוסקות במשלוח של הודעות מרובות, או בתקופה ארוכה שבה לא התקבלה כל התייחסות מצד בעל החשבון לפעילות הנעשית בחשבון.

משכך טענה זו נדחית.

סיכום סופו של דבר, אני מורה לנתבע לשלם לתובע סך 18,589 ₪, כשהוא משוערך מיום 04.03.2019 ועד למועד מתן פסק הדין בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ה'תשכ"א-1961, וכן סך 750 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

אולם, הוספת הפניקס כנתבעת נוספת, לא תועיל לצדדים השלישיים מהטעמים הבאים: תביעת שבוב היא תביעה המוגשת לפי ס' 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שקובע שכאשר למבוטח יש גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי בשל מקרה הביטוח, שלא מכוח חוזה הביטוח, עוברת זכותו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים שקבל.

טענות הצדדים השלישיים הצדדים השלישיים מסכימים כאמור לבקשה וטוענים שהפניקס מעניקה לנתבעת כסוי בטוחי וייצוג משפטי בהליך, ולכן הנתבעת מנועה מלהגיש את ההודעה כנגד הצדדים השלישיים עקב הוראותיו הברורות של חוזה ההיתקשרות שנחתם בין הנתבעת לבין הצד השלישי מס' 1, בדבר וויתור הנתבעת על זכות השבוב.

לטענת הצדדים השלישיים הראציונאל בהתקשרות החוזית ביניהם היא שכל צד לחוזה ידאג לערוך ביטוח מתאים ויהיה מנוע מלחזור לצד האחר בדרך של תביעת שבוב, כך שמדובר בויתור הדדי על זכות השבוב.

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספת, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". סמכותו של בית המשפט הנה סמכות ששיקול דעת רחב בצידה, ובית המשפט רשאי להפעילה בכל עת במהלך ההליך, ובילבד שהשתכנע שהתיקון דרוש לצורך הכרעה בפלוגתא האמיתית הניטשת בין הצדדים, וכי בעלי הדין הנכונים והנחוצים יהיו צדדים להליך וניתן יהיה לקבוע את זכויותיהם.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכל אשר הוגש ובחנתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

בעניין זה יש לציין, כי תיקון כתב התביעה וצירוף הפניקס, עניינם בחזית המחלוקת הניטשת בין הנתבעת לצדדי ג', ועל כן יש לתמוה מדוע נוכח טענות הצדדים שלישיים, לא פנו הם מבעוד מועד בבקשה מתאימה להוספתה של הפניקס כצד דרוש להליך, והותירו הדבר לפתחן של התובעות, אשר האינטרס שלהן בקידום ההליך, אינו בהכרח עולה בקנה אחד עם היעתרות לבקשה בשלב זה. מעבר לכך, ומבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי אכן יש בצירופה של הפניקס כדי לסייע בליבון הפלוגתאות הדרושות לשם הכרעה בהליך.

לאור האמור לעיל, המועד בו הוגשה הבקשה, העובדה כי בהיעתרות לה יהא כדי לסרבל את ההליך ולעכב בירורו, העובדה כי המבקשות אינן בעלות הדין הנכונות להגשת הבקשה והמסקנה כי לא יהא בהיעתרות לה כדי להכריע בסוגיות הדורשות הכרעה, אני מוצאת לנכון לדחותה.

כמו כן, למרות שהוסכם בין הצדדים לבצע חפוי עץ בריצפה, במהלך ביצוע העבודות, ביקשה התובעת לשנות לחיפוי קרמיקה, וזאת לאחר שהוסבר לה כי לא ניתן לבטל את רכישת העץ שבוצעה עבורה וכי העץ יישאר ברשותה.

העבודות שבוצעו על ידי החברה נעשו באופן איכותי ומקצועי ולא ברור כיצד התובעת מלינה על נזילות ובעיות איטום ביחידה כאשר אין חולק על כך שהנתבעים לא ביצעו עבודות איטום שכן עבודתם הופסקה בהסכמה הדדית בטרם בוצעה עבודת איטום.

כמו כן, עם תחילת ביצוע העבודות על ידי הנתבעים, התובעת העבירה לידי הנתבע את שיק על סך של 50,000 ₪ ובו מילאה את פרטי החברה כשם המוטב ("עובד ליאור בניה והנדסה" – נספח ד').

כיום, החברות אינן פעילות אך טרם ניסגרו בשל קיומם של הליכים מול רשויות המס והמוסד לביטוח לאומי.

...

סך של 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש סבורני כי בנסיבות העניין כפי שפורטו בהרחבה לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. הדעת נותנת, כי עזיבת הנתבעים את אתר העבודה בטרם הושלמו העבודות על ידי החברה, גרמה לתובעת לעגמת נפש.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מורה כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעים מס' 1 ו-2 – נדחית.

נוסף על כך, נוכח הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של דבר, על הנתבעת מס' 3 לשלם לתובעת סך של 9,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכ"ט עו"ד וכן סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע ק"ג 43266-12-20 17 אוגוסט 2023 לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם נציגת ציבור (עובדים) – גב' מרים יעיש נציג ציבור (מעסיקים) – מר נתן חיים התובעת: אסתר אפשטיין ע"י ב"כ עו"ד מאיה הרצברג אלון ועו"ד מורן אלגם הנתבעת: מבטחים מוסד לבטוח סוצאלי של העובדים בע"מ, ח.פ. 520019688 ע"י ב"כ עו"ד אורית גולדנר פסק דין

בהמשך לתכתובות נוספות שהיו בין הצדדים דחתה הנתבעת את הבקשה בשנית במכתבה מיום 26.10.20 (נספח כט' לכתב ההגנה).

במקביל פנה המנוח לחברת הראל ולחברת אלטשולר שחם המחזיקות בקופות השייכות לו, הודיע כי הוא מצוי בהליכי גירושים, ביקש לעכב שיחרור כספים ובקש לשנות את המוטבים בקופה (נספח יד' לתצהיר מר אפשטיין).

עוד נוסיף, כי עיון בצוואתו האחרונה של המנוח שבמסגרתה הוא מבטל את הצוואה ההדדית של בני הזוג הוא מציין במפורש כי: "הנני מבטל בזה ביטול גמור והחלטי צוואה הדדית שנחתמה ביני לבין אישתי – אפשטיין אסתר ת.ז. ... בתאריך 23.9.13 ובהתאם להודעה בכתב שנשלחה אליה במהלך הליכי הגירושין בינינו בתאריך 21.1.2020" (נספח ג' לתצהיר מר אפשטיין; הדגשה שלי – י.א.ש.).

...

לא מצאנו מקום ליתן משקל למניעיו של מר אפשטיין במתן עדותו שכן הכרעתנו מבוססת בעיקרה על עובדות שהוצגו בפנינו ואשר מגובות במסמכים כאשר התובעת לא נתנה הסבר הולם שיש בו כדי לאיין את העולה מאותם מסמכים.

סיכומו של דבר - לאחר ששקלנו את מכלול הראיות שהובאו בפנינו, מצאנו שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שלפיה, פרידתה מהמנוח הייתה זמנית ונבעה ממצבו הנפשי הקשה.

בנסיבות אלה, משעובר לפטירת המנוח ביום 16.5.20, לא התגוררו בני הזוג יחד תקופה של שנה וחודשיים ולא ניהלו מערכת יחסים זוגית, אין התובעת עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר". על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

המשיבים, בבקשתם למחיקת התובענה על הסף, טענו בין היתר כי המערערת נתפסה לכלל טעות בכל הנוגע לשאלת תחולתו של סעיף 147 לחוק, וכי לסעיף זה מוציא באופן גורף את כל הכספים המופקדים בקופת גמל מגדר עזבון וזכות המוטבים בהסדרי גמל וביטוחי חיים בזכות "משוריינת" שכפופה אך לשינויים של המוטב עצמו וגוברת על זכותם של נושי העזבון ואפילו על זכותו של נושה שהטיל עיקול על כספי הקופה.

העקרונות המנחים של השיטה הם עקרון ההדדיות, עיקרון הביטוח הקבוצתי – שיתופי שאושיותיו, עיקרון השויון ועיקרון הביטוח הדינאמי והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה תוך היתחשבות בטובת כלל חברי הקרן.

במקביל לגריעת הסכומים כאמור ממאסת נכסי העזבון וממילא גריעתם ממאסת נכסי החייב, הרי שבהתאם לתקנון וחוק הפיקוח, קמה זכות לצדדים שלישיים אשר מתגבשת עם פטירת העמית, כלפי קרן הפנסיה, לקבל סכומים עקב מותו של החייב המנוח העמית: "זכות זו היא זכות עצמאית המעוגנת בהוראות התקנון, בין העמית לבין קופת הגמל, כאשר בהתאם להוראות הדין לחברה המנהלת את קופת הגמל אין כל סמכות להעניק זכות שלא בהתאם להוראות התקנון...פטירתו של העמית בקופת הגמל מביאה לפקיעת זכות העמית למשיכת הכספים בד בבד עם התגבשות זכותו העצמאית של השאיר או המוטב לקבלת כספים מקופת הגמל...דומה כי אין מחלוקת על כך שסעיף 147 לחוק הירושה...ביקש לקבוע כי הזכאים לסכומים עקב מותו של אדם יקדמו לנושי העזבון, באופן זה שהסכומים הללו מוצאים באופן קטגורי מגדר העזבון.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי עקב פטירת המנוח התגבשה זכותה של הנתבעת 1 לקבל לידיה את כספי הפקדון של המנוח (ראו גם ס' 14 לסיכומי הנתבעת 2) וכי אין מקום לעכב תשלום כלשהוא לנתבעת 1.

...

תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.

מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.

סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.