פסק דין זה עניינו בשני הליכים בענין ארבעת ילדי הצדדים, חלוקת זמני השהות עם כל אחד מהם וקביעת מקום מגוריהם.
ביום 10.12.2023 בית המשפט דחה את הבקשה תוך שציין כי "כפי שניתן ללמוד מפרוטקול הדיון, ובהתאם להסכמת הצדדים, לאחר סיכומי הצדדיים יינתן פסק דין בשני ההליכים התלוים ועומדים בענין הקטינים. במצב דברים זה, בודאי בשלב זה של התיק, אין מקום ליתן החלטה זמנית אלא בפסק דין סופי. על הצדדים לקיים החלטות שיפוטיות ולנהוג לפיהן". אף על פי כן, ביום 11.12.2023 הגישה האם בקשה נוספת, זהה כימעט בעתירותיה, ועל כן גם בקשה זו נדחתה, בהחלטה מיום 12.12.2023.
ביום 20.3.2023 בדווח נוסף שהוגש על ידי האפוט' לדין, עושה האופט' שימוש במילים יותר קשות עד כי מציינת כי "דמוניזציה מוחלטת של דמוית האב כבר הניב פרי הרסני – מ.ש. מיתנגדת בתוקף לקיום הקשר עם האב ואף מבקשת צו הרחקה". באותו עידכון עומדת האפוט' לדין על קיום זמני שהות של האם, עם שלושת הקטינים (אי., אל. וע.) רק במרכז קשר, תוך שמציינת כי היתנהלות האם, הפרות חוזרות ונישנות של החלטות בית המשפט, המסרים שמועברים לילדים, מצבם הרגשי של הילדים, וסרובה של האם לבצע איבחון מסוגלות הורית, מצביעים על הצורך לקיום מפגשים תחת פקוח.
להתנהלות זו של המבקשת יש אישוש בדיווחי הגורמים המקצועיים הנוספים שמונו בתיק, כך, כדוגמה, ד"ר רוזן צבי מציינת בדוח שהגישה לבית המשפט ביום 16.3.23 (סע' 7 לחוות דעתה) –
"אבקש לציין כי מטרידה העובדה כי במשך חודשים ארוכים האם בוחרת להפר באופן מתמשך את החלטות בית המשפט ובוחרת לעשות פעולות חד צדדיות אשר אינן בטובת הקטינים (מעבר לY עם מ.ש. אשר לא מאפשר לקטינים להיות בקשר עם הוריהם, אי פנייה לאיבחון, אי פניה להדרכה הורית). מעבר למסר החינוכי לילדיה כי מותר להפר חוק מדובר פה ביצירת מציאות המקשה על המערכת הטיפולית לתת המלצות אשר טובות לילדים ואינן רק פשרה חלקית לאור העובדות שהאם קבעה בשטח"
בדומה, וכפי שצוין לעיל אף רשויות הרווחה בתסקירן מחודש יולי ציינו כי בשים לב להתנהלותה של המבקשת הרי ש"החשד כי במקביל האם ממשיכה להסית כנגד האב עד כדי שינוי כל כך קצוני בעמדתה של אי. תוך חודשים ספורים מעלה חשש כי ההסתה עלולה להמשיך וביתר שאת, ולגרום לנזק עצום עבור הילדים, מה שגרם לנו לשקול אפשרות למפגשים עם האם תחת פקוח במרכז הקשר" בסופו של יום הומלץ על חלוקת זמני שהייה שוים "תחת אזהרה לאם שככל שיובא לידיעת מי מהגורמים המטפלים לרבות בית המשפט כי ההסתה נמשכת לא יהיה מנוס מקיום מפגשים תחת פקוח במרכז הקשר על אך המחיר הכבד הכרוך בהחלטה שכזו"
והרי לנו כי כלל הגורמים הטיפוליים בתיק אשר בחנו ונפגשו עם הצדדים התרשמו מהסתה של המבקשת את הקטינה כנגד המשיב וכן התרשמו ממבקשת העושה כעולה על רוחה תוך היתעלמות מהחלטות בית המשפט, עניין זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה"
מספר דוחות הוגשו גם על ידי עו"ס לחוק נוער, בהתאם להוראת בית המשפט.
...
עתה נשאלת השאלה – האם לקבל את ההמלצה או לאו?
משהמציאות מדברת בעד עצמה, לפיה, מאז הבנות אי. ומ.ש., מתגוררות עם האם הן מנותקות מהאב, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי לאם חלק בלתי מבוטל בניתוק זה, וכי קיים חשש כי ההסתה תימשך, וככל שהבנים יעברו לביתה בY, גם אלה ינתקו את הקשר עם אביהם, כהמשך ישיר לאותה מגמה ברורה שעלתה מהתנהגותה ומעשיה, אינני יכולה לקבל את המלצות הפסיכולוג, בשלמותן, לגבי הקטינות מ.ש. ואי.
, התקשורת בין אי. לאביה חזר להיות כמו שהיה וכך נכתב בדיווח מיום 30.11.2023 "להתרשמותה של העו"ס, לאי. ואביה בסיס טוב של הקשר בינהם. בזמן המשחק השיחה ביניהם זרמה ואי. אף שיתפה את אביה בדברים מחייה האביים. ניכר כי הקשר עם אי. חשוב לא', לעיתים הוא זקוק לתיווך כדי לדבר עם אי. על החלקים המורכבים יותר של הקשר המשפחתי והגירושין. מצד אי. נראה כי אוהבת את אביה והקשר עימו חשוב לה...".
זאת ועוד, בית המשפט מצא שוני, מעדותו של הפסיכולוג, באחוזי הסיכוי לחידוש הקשר שבין אי. לאביה, בכל אחת מהאופציות העומדות בפניו ובחינה זו הובילה אותו למסקנה הפוכה מזו של הפסיכולוג.
גם אם האם סמוכה ובטוחה כי על בית המשפט להיעתר לתביעתה להעתקת מקום מגורים, עד למתן החלטתו היה מצופה שתפעיל את סמכותה הההורית ותדאג כי בתה, שהינה קטינה בת 13.5 שנים בלבד, תלך למסגרת חינוכית ולא תשב בבית חסרת מעש.
אלא שכדברי כב' הש' חיים כהן בעניין ע"א 503/60 וולף נ. וולף (1961) –
"נסיוני שלי לימדני שאם הילד הוא בר דעת, הסיכוי שרצונו הוא טובתו גדול, בדרך כלל, מן הסיכון שהוא אינו יודע ומבחין בטובתו שלו. אך תמיד חייב השופט להזהיר עצמו שמא עומד הילד תחת השפעה פסולה, ופיו וליבו אינם שווים...כבודו של אדם הוא, כידוע רצונו, ואף כבודו של הילד הוא רצונו, אלא בו בזמן שרצון אדם, כל אדם, נדחה רק מפני החוק הרי רצון הילד נדחה אף מפני טובתו".
ובדומה מצאנו בדבריו של פר' פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 1989, כרך ב, עמ' 220 –
"למותר להטעים שבעוד שהתעלמות מרצונו הנחוש של ילד אינה רצויה, העדפת הילד איננה משקפת בהכרח את טובתו. כמו כן, אין להתעלם מן הנזק החינוכי שמתוך גרונו של הילד ידבר אותו הורה שהצליח לפתותו. ובמיוחד מטריד החשש שהעברת ההכרעה לילד, בסכסוך שהוא לא אחראי לו, עלולה לסכן את קשריו של הילד עם ההורה האחר"
וכפי שנכתב על ידי ד"ר ד. שרון במאמרו, שיקולים מנחים בסוגיות משמורת כסדרי ראיה, הוצאת משרד העבודה והרווחה, עמ' 33 –
"במאבקי משמורת וסדרי ראיה קיימים מצבים לפיהם הורה אחד או שני מכתיבים לילד את רצונו בהסתה פרועה נגד ההורה השני. ילדים, בבלתי אמצעיות שלהם, קשה להם לעשות מעברים מהירים ובמשך הזמן "האמת" של ההורה הופכת להיות האמת שלהם.
בשלב זה יכול כבר ההורה המסית לנקוט בטקטיקה הידועה – "אני לא אומר לילד מה לעשות, תשאל לרצונו – הוא לא רוצה לבוא אליך ואני לא יכול להכריח אותו – אפשר להכריח ילד בניגוד לרצונו?" במצבים אלה השימוש במושג רצון הילד הינו מסוכן מפני שנותן לילד כוח כמעט שטני שאין לו"
מתוך שכך מצאנו פסיקה דוגמת פסיקתה של כב' הש' סביונה רוטלוי בעניין עע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ נ. א.פ. .מ (1998) –
"במקרה הנוכחי שוכנעתי... כי רצונו של ר' הינו פרי הסתה של המערער ואיננו מהווה ביטוי לרצונו הכן והאמיתי ולפיכך אינו פרי בחירה חופשית שלו... לפיכך אי מקום להתחשב בו ואי מקום לתת לו משקל מכריע, בוודאי שאין מקום לתאר רצון זה כמושג הזהה עם טובתו..." (וכן ראו בדומה בע"מ (ת"א) 1155/03 פלוני נ. פלונית (2004)).
כפי שניתן ללמוד מהמפורט מעלה, בית המשפט התבסס על חומרי הראיות שהוגשו לו, על חוות דעת המומחים, על עדויותיהם, על דיווחי גורמי הטיפול האחרים, שמיעת 3 מתוך ארבעת הקטינים, תוך שבחן את המגמה העולה מהתנהלות האם, בהתחלה לגבי מ.ש., ולאחר מכן לגבי אי., והוא הגיע לכלל מסקנה לדחות את תביעת האם להעתקת מקום מגורים, ולגבי תביעת האב להורות כדלהלן:
האחריות ההורית על הקטינה מ.ש. תהא בידי האם.
