בקשה לשימוש חורג מנקודת מידע לתיירים למסעדה

בית המשפט פרט את השיקולים שהובילו אותו לפסיקת שיעור הפיצויים: "באשר לפצוי מדובר בפצוי שנקבע בחוק ללא הוכחת נזק. בית המשפט אינו חייב לקבוע את תיקרת הפצוי שקבע המחוקק ויש להיתחשב בכל מקרה לגופו. בנידון דנן, גירסת הנתבע לפיה במקרים אחרים הסיע את הגב' דרשן עם כלב הנחיה לא נסתרה. יש להביא בחשבון גם את התנצלותו המיידית של הנתבע ורצונו להפיס את דעתם של בני הזוג דרשן אף במשלוח זר פרחים ובמכתב היתנצלות בסמוך לאחר הארוע. נראה כי הנתבע הבין את חומרת מעשיו ובקש להביא לתיקונם. לא התרשמתי, כפי שהתרשם בן זוגה של גב' דרשן, שלא מדובר בהתנצלות כנה. ההיפך הוא הנכון אני סבור שהנתבע הבין, לאחר מעשה, את חומרת מעשיו ובאמת ביקש להיתנצל ולתקן את מעשיו. בנסיבות אילו נראה כי נכון יהיה לצמצם משמעותית את הפצוי הסטאטוטורי שניתן לקבוע ללא הוכחת נזק." · תא"מ 9157-05-14 מדינת ישראל נגד מסעדת דגי המושט ואח': מדובר בפסק- דין שלא פורסם, הצדדים הגיעו להסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין, בתביעה שעל פי הנטען עניינה סרובה של מסעדה לאפשר לעיוור נעזר בכלב נחייה להכנס למסעדה.

· ת"ק 1136-10 (י-ם) מיכאל כנפו נ' easy go תיירות ונופש ישיר ואח' (ניתן ביום 25.9.10, כב' השופטת פיינשטיין, פורסם במאגרים)- התובע עוור הנעזר בכלב נחייה הגיש תביעה כנגד סוכנות נסיעות שלטענתו סרבה למכור לו חבילת נופש, הכוללת טיסה ושהייה בבית מלון, וזאת בתואנה שבית המלון אינו מאפשר כניסה של כלבי נחייה.

בית המשפט פירט שיקוליו בפסיקת הפיצויים: "בעיניינו מדובר בסוג שירות המוצע לאוכלוסייה רחבה, ועלות התאמתו לבעלי מוגבלויות היא שולית או זניחה. סוכנות הנסיעות והספק יכלו בשיחת טלפון אחת, במשלוח דואר אלקטרוני בודד לסייע לתובע אך בחרו שלא לעשות כן. אין בידי מידע אם הוגשו בעבר כנגדן תביעות מסוג דומה, אך ראוי כי ההרתעה מהישנות מקרים דומים תהיה ברורה וחד משמעית. משמעותן של הזדמנויות שוות לבעלי מוגבלויות הנה גם היזדמנות להנאה ועניין בחיים ככל אדם אחר, ועל כן אני פוסקת לתובע את מלוא הפצוי שנתבע על ידו." דיון : חוק איסור הפליית אנשים עם עוורון המלווים בכלבי נחייה, תשנ"ג- 1993 קובע כך: "3. (א) לא תוגבל זכותו של אדם עם עוורון להכנס למקום צבורי ולהשתמש בכל מתקן המצוי בו, ולא תוגבל זכותו להשתמש בתחבורה ציבורית, בשל היותו מלווה בכלב נחייה.

בעוד שבאשר לנכויות שונות, נמצא פיתרון בנסיעה בכלי רכב פרטיים, הרי שככל שהדבר נוגע לאדם עוור, הוא אינו יכול לעשות שימוש עצמאי בכלי רכב פרטי והאפשרות היחידה העומדת בפני אדם עוור אשר מבקש להתנהל באופן עצמאי, הנה השמוש בתחבורה הציבורית.

סעיק 19 נא (ג) לחוק שיווין זכויות לאנשים עם מוגבלות, שולל המחוקק אפשרות פסיקת הפצוי ללא הוכחת נזק ביחס לנתבע אשר ניתן נגדו פסק דין הכולל התחייבות לערוך שינויים בהתנהלותו, בתוך תקופת זמן סבירה לאחר מתן פסק הדין הקודם, כאשר נקודת המוצא היא, כי ההרתעה נעשתה בהליך הקודם ויש לאפשר לאותו גוף לתקן את מחדליו.

נהג האוטובוס העיד, כי הוא חרג ממנהגו, רק בשל הלחץ שהופעל עליו על ידי הנוסעים, אם כי בדיעבד ברור לו, כי היה עליו להעלות את התובע, גם אם במחיר הורדתם של הנוסעים האחרים.

...

בית המשפט הגיע למסקנה בפסק הדין, שנהג המונית סרב לקחת את האשה בשל מוגבלותה ובשל כלב הנחייה שנלווה אליה ובכך עבר על הוראות החוק.

בית המשפט פרט את השיקולים שהובילו אותו לפסיקת שיעור הפיצויים: "באשר לפיצוי מדובר בפיצוי שנקבע בחוק ללא הוכחת נזק. בית המשפט אינו חייב לקבוע את תקרת הפיצוי שקבע המחוקק ויש להתחשב בכל מקרה לגופו. בנדון דנן, גירסת הנתבע לפיה במקרים אחרים הסיע את הגב' דרשן עם כלב הנחיה לא נסתרה. יש להביא בחשבון גם את התנצלותו המיידית של הנתבע ורצונו להפיס את דעתם של בני הזוג דרשן אף במשלוח זר פרחים ובמכתב התנצלות בסמוך לאחר האירוע. נראה כי הנתבע הבין את חומרת מעשיו וביקש להביא לתיקונם. לא התרשמתי, כפי שהתרשם בן זוגה של גב' דרשן, שלא מדובר בהתנצלות כנה. ההיפך הוא הנכון אני סבור שהנתבע הבין, לאחר מעשה, את חומרת מעשיו ובאמת ביקש להתנצל ולתקן את מעשיו. בנסיבות אילו נראה כי נכון יהיה לצמצם משמעותית את הפיצוי הסטטוטורי שניתן לקבוע ללא הוכחת נזק." · תא"מ 9157-05-14 מדינת ישראל נגד מסעדת דגי המושט ואח': מדובר בפסק- דין שלא פורסם, הצדדים הגיעו להסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין, בתביעה שעל פי הנטען עניינה סירובה של מסעדה לאפשר לעיוור נעזר בכלב נחייה להיכנס למסעדה.

לפיכך, כאשר נחה דעתי, כי אין מדובר בהנחיה מצד הנתבעת, לפיה אין להעלות נוסעים עם כלבי נחיה וכי הנחייה הינה הפוכה, ובשים לב לכך שמדובר באירוע חריג המעיד על היפוכו של הכלל, הנני סבורה, כי סכום הפיצוי אשר ישקף נכונה את האירוע דנן הינו סכום פיצוי של 7,000 ₪.

הועדה הוסיפה, "כי אין מדובר בתשריט תיכנוני מעוות אשר מבקש להסדיר קיים אשר אינו מתוכנן כראוי, אלא מדובר בתוכנית ראויה תכנונית אשר אינה אינה חורגת מד' אמות הוראות דיני ומושכלות התיכנון" (סעיף 106 להחלטת הועדה).

"באופן זה מבטיחה התכנית מעקב רציף אחרי יישום התכנית מנקודת מבט של שימור הממצאים הארכיאולוגיים, ומניעה של כל פגיעה בערכים הארכיאולוגיים שבאתר". בכל הנוגע להנגשת האתר לתושבי האיזור, גורסים המשיבים, כי הועדה קבעה במפורש, שהתכנית מותנית במתן מענה לסוגיה זו. עוד מדגישים המשיבים, כי החלטת הועדה מנומקת ומפורטת דיה, ולא נפל בהתנהלות המשיבים פגם המוביל לבטלות התכנית.

לצורך הדיון, ראוי להקדים ולמנות חלק מן השימושים שהותרו במסגרת התכנית בשטחים שיועדו למסחר ותיירות: אולם אירועים (1,000 מ"ר), אולם כינוסים (500 מ"ר), מרכז מבקרים (1,400 מ"ר), אירוח ומלונאות (4,850 מ"ר, שבהם כ-60 חדרי אירוח), וכן שני מיתחמי מסחר תיירותיים (800 מ"ר ו-900 מ"ר) שבהם ניתן יהיה להקים בין היתר אתרי הסעדה, חנות, בית מלאכה או מיפעל בוטיק.

אינני סבורה שיש בפנינו מידע מספק כדי להכריע בשאלה זו בשלב הנוכחי.

אין חולק שאולם אירועים למשל הוא שימוש מסחרי שהיקפו חורג ממזנון או מסעדה, ומטבע הדברים ניתן לקיים בו גם אירועים סגורים שאינם פתוחים לציבור הרחב.

...

בהחלטת השופט מ' מזוז מיום 30.9.2015 נקבע: "בשלב זה לא ראיתי מקום לתת צו ביניים". טענות המשיבים המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) טוענים, כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופו של עניין.

לעובדה זו חשיבות רבה: "מהעתירה נראה שלטענת העותרים המסגד שבאתר הוא פעיל ו'המקום נעשה קדוש לאיסלם' (סעיף 18 לעתירה). עוד טוענים העותרים, כי 'תל שילה המוכר כחורבת סיילון הינו חלק בלתי נפרד מהמורשת המקומית של הכפרים הפלסטינים באזור'. טענות אלה אינן נתמכות בחוות דעת מומחה, ולמיטב ידיעתם של המשיבים הן גם אינן נכונות. למיטב ידיעתם של המשיבים, המסגד שבתל שילה אינו מסגד פעיל, והמורשת המקומית של הכפרים הפלסטינים באזור אינה מייחסת חשיבות מיוחדת לתל שילה. פעילות דתית איסלאמית במסגדים שבתל שילה אינה מתועדת במקורות קדומים או מאוחרים, ואין עדות לפולחן דתי מוסלמי באתר זה, גם לא בתקופה המודרנית, מהממצאים שנמצאו באתר. בנוסף, מאז הפעלת האתר לא הגיעה למינהל האזרחי אפילו בקשה אחת של מי מהפלשתינים באזור, לקיים במקום טקס דתי כזה או אחר או לבקר באתר. כיוון שתושבי הכפר קריות, שהצטרפו להתנגדותו של העותר, בחרו שלא להצטרף לעתירה, ייתכן שטענות העותר אינן מקובלות עליהם... העדרו של עותר ספציפי עלול לגרום כך לפגיעה באינטרס של הגורמים שאותם מתיימר העותר הציבורי לייצג. בענייננו, יתכן בהחלט שתושבי הכפר קריות דווקא שמחים על המרכז המסחרי שעומד להיבנות בסמוך למגוריהם, שיספק להם תעסוקה. כפי שקבע בית המשפט הנכבד, אין מקום לתת לעותר ציבורי להיות לפה לעותר קונקרטי המעדיף שלא להגיש עתירה, ועל כן סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף" (פסקאות 33-32 לתגובת המשיבים 4-1).

לצד זאת, אני סבור כי החומר שהוגש לפנינו מלמד כי מוסדות התכנון שדנו בתכנית שבמוקד העתירה דנן נתנו דעתם לאופי הפעילות המסחרית שיש לאפשר באתר, וזאת תוך שבחנו אלו שימושים מסחריים הותרו באתרים ארכיאולוגיים אחרים.

לצד זאת, איני מקבל את עמדת חבריי כי אין לעותר זכות לטעון באשר לפגיעתה של התכנית באוכלוסייה הפלסטינית באזור.

משכך, לטעמי טענת העותר בעניין זה התייתרה וממילא אין צורך לדון בה. סיכומו של דבר, אני סבור כי דין העתירה להידחות כפי שקבע חברי השופט נ' סולברג.

לדבריו בדק את האפשרות להקים במקום גן אירועים, מסעדה לתיירים הצופה לנוף ירושלים, אפשרות השכרתו לעריכת חופות לנישואים באולמות הקיימים בבניין וכן אפשרות לשלב חלק ממנו לפעילות מסחרית כגון משתלה, מכירת ריהוט וציוד גן. הוא מוסיף כי באותה תקופה אושרה "סגירת חורף" למסעדות ובתי קפה בירושלים מה שסייע בתחשיבים הכלכליים לגבי ניצולת גבוהה ומרבית של הנכס.

תמיכה נוספת בעמדתו הוא מצא מכך שלא נמצא תעוד בערייה על פתיחת תיק או הגשת תכניות מעשיות לקידום מיזם עסקי בנכס ועל כן קבע כי אין כל בסיס להנחה כי תאושר סגירה חלקית של הגג במסגרת הקלה או בקשה לשימוש חורג.

גם כאן, יש לבחון תחילה את השאלה העקרונית של עצם הזכאות לפצוי עבור אבדן ההכנסות מקום בו נקודת המוצא לדיון היא כי התובעת מקבלת פיצוי לפי שווי הנכס במועד הקריסה כשהוא משוערך להיום.

בעניינינו, נסמכת דרישתה של התובעת לפצוי בגין אובדן רווחים פוטנציאלים, על הנחה ספקולאטיבית של ארועי העתיד, מבלי שהובאו די נתונים ומידע ממשי בדבר האפשרות להתגשמות תוכניותיה של התובעת, לא כל שכן בדבר הרווחים הצפויים ממיזם שכזה.

...

בנוסף, מקובלת עלי הנחת השמאי לפיה יש לחשב את שווי דמי השכירות עד ליום 30.1.2008, כולל תקופת ה"אופציה" - זאת לאור חזקת ההמשכיות (presumption of continuity), המבטאת את ההנחה כי "מה שהיה במשך זמן הוא שיהיה" (ע"א 8673/02 **** פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח (2) 375, 382 (2004), ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' מרים אופנהיימר, פסקה 8 (28.2.2011) (להלן:"אופנהיימר")).

עמדתו מקובלת עלי ולא מצאתי טעם שלא לאמץ אותה.

מאחר וסכום הנזק מתוחם במועד הגשת כתב התביעה הרי שלא ניתן לפסוק לתובעת פיצוי לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה במסגרת הליך זה. אשר לטענה לעניין הפיצוי עבור מימוש התוכניות לפיתוח הנכס, מקובלת עלי עמדתם של הנתבעים כי לא הונח בסיס מספיק כדי לקבוע שהתובעת הייתה מצליחה לממש את הפוטנציאל בנכס כפי שהיא מעריכה.

מנגד, פנה לועדה המקומית וקיבל מידע, לפי היה למקום אישור לשימוש חורג עד שנת 2018 ולא הוגשה בקשה נוספת בענין זה. מעדותו עלה שהכין את הדו"ח 11 יום לאחר הביקור, לפי זיכרונו.

בנוסף, הסביר נציג הועדה, כי מאחר וכעת חלה על השטח תכנית ג'/400, הרי מבנים לשימוש מסחרי/תיירותי אינו מטרה או שימוש חקלאיים ולכן ראה קושי לאשר בקשה לשימוש חורג שהיא לא למטרה חקלאית (עמ' 17 שו' 10-14).

התברר כי המבקשת כלל איננה מודעת למצבו החוקי של המבנה ויצאה מנקודת הנחה שגויה, שיסודה לא ברור, כי קיבלה את כל האישורים להפעלת המקום וכי היא פועלת כדין.

העידה המבקשת, כי המבנה אינו משמש כמסעדה לפי משמעותו הרגילה של מונח זה, כי אם מקום בו מוגש אוכל מסורתי-אותנטי (לא מבושל) למבקרי החווה, כאשר התמורה עבורו כלולה בכרטיס הכניסה לאתר.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי המבקשת צלחה את הרמת הנטל להראות כי נפל פגם מהותי בהליך מתן הצו, בהתאם לסעיף 229 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, ומשום כך דינו להתבטל, על מנת שיישקל מחדש, לאחר שמלוא הנתונים יובאו כראוי בפני הגורמים המייעצים ובפני הגורם המחליט.

יתר על כן, ממילא הגעתי למסקנה כי המצב התכנוני של המקרקעין בחלקה הנ"ל הוכח כקרקע שייעודה חקלאי, כך שהפגם הפרוצדוראלי לא השפיע על התוצאה במובן זה שהוכח כי העבודה שבוצעה במבנה היא עבודה אסורה.

אני מורה איפוא על ביטול הצו.

השימושים פורטו בסעיף 7.5 לתקנון התכנית: חקלאות, מיתקני ספורט ונופש, שטחים פתוחים, ייעור, נופש, תיירות, חניונים, דרכים וחניות, מסעדות ומזנונים, מיתקני תשתית, תחנות תידלוק.

לגבי נאשם 4, היות שאין בידי התביעה מידע האם קיבל דמי שכירות אם לאו, יצאה מנקודת הנחה שקבל, אך מוכנה להסתפק בקנס ברף נמוך ביותר בגובה 15 אלף ₪ עקב נכותו.

הוגשו: מכתב מלשכת מהנדס העיר פ"ת מיום 27.02.1992– נ/6 מכתב מאת המתכננת הסביבתית של עריית פ"ת למנהלת אגף רשוי ומנהלה לגבי בקשה לאישור שימוש חורג – ת.ב. 9532: כי אין להם היתנגדות לאישור הבקשה – נ/7 מכתב לנאשם 3 מיום 14.01.1993 ביחס לבקשה לאישור שימוש חורג בו הומלץ לאשר – נ/8.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור לעיל, לאחר ששקלתי כל טיעוני הצדדים לחומרא ולקולא, ונתתי דעתי כאמור, הן לחומרת העבירות, משכן, היקפן, הפגיעה בערך החברתי, מתחם הענישה הנדרש בנסיבות העניין, נסיבותיהם האישיות, הכלכליות והבריאותיות של כל אחד מהנאשמים, הנני גוזרת עליהם העונשים כדלקמן : לגבי הנאשמת 1 קנס בסך 200,000 ₪ .