בקשה לשחרור המסתמכת על סעיף 13(א)(2) לחוק הכניסה לישראל

כנגד הנאשם הוגש אישום שמייחס לו ביצוע עבירה של העסקת תושב זר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12ב2(א)(2) בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן בבצוע עבירה של הלנת תושב זר או סיוע להלנתו, עבירה לפי סעיף 12ב2(א)(1) בחוק המוזכר.

הנאשם טוען, כי כנגד פלוני לא ננקטו הליכים כלשהם על-ידי המאשימה והוא שוחרר ממעצר, ולכן יש לתהות על כך. הוא לעומתו ובאופן מפלה, הוחלט על-ידי המאשימה להעמידו לדין.

המאשימה נסמכת על כך שכתב האישום שהוגש נגד הנאשם אינו שונה מעשרות ואף מאות כתבי האישום המוגשים מדי שנה במחוז ירושלים.

כפי שמסתמן מתגובת המאשימה לבקשת הביטול, וכן מהתשובה של הנאשם לתגובה, קיימות מחלוקות עובדתיות רבות שנוגעות, בין היתר, להתנהלות הנאשם בעיניינו של פלוני ואופן העסקתו אצלו והלינה בעסק, ידיעתו או אי-ידיעתו של הנאשם כי פלוני נעדר היתר כניסה לישראל או שהייה בה, היתנהלות פלוני כלפי הנאשם והאם הוא יצר מצג כלשהוא בפניו (בפני הנאשם) בכל הקשור לשאלת חוקיות שהייתו בישראל.

...

המאשימה טוענת מנגד, באמצעות בא-כוחה, בין השאר ובתמצית, כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים שהעלו בעל-פה ובכתובים, הגעתי לכלל דעה, כי אין להיעתר לבקשה בשלב זה כפי שינומק להלן, וכי טענת הסניגור בדבר אכיפה מפלה וכנובע מכך אם הוא זכאי להגנה מן הצדק, טעונה בירור עובדתי בהליך גופו.

עוד אעיר בהקשר זה, כי גם לו הייתי מגיע למסקנה אחרת לפיה יש בסיס לטענה המקדמית שהועלתה, הרי בכל אופן לפי תורת שלושת השלבים שעמדנו עליה לעיל, יש לבחון אם קיימים אמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, בכלל זה, הקלה בעונש ככל ויורשע הנאשם או סעדים מתאימים אחרים.

לפני ערעור על החלטות בית הדין לבקורת משמורת מיום 5.11.20 ומיום 12.11.20 במסגרתן אושר צו המשמורת נגד המערער ונדחתה בקשתו להורות על שיחרורו בערובה.

בעקבות זאת, נופק למערער ביום 26.9.19 רישיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל" או "החוק"), אשר תוקפו נקבע עד ליום 24.12.20.

תמצית טענות המערער: טענתה הראשונה והמרכזית של ב"כ המערער הינה כי צו המשמורת אינו חוקי, שכן הוא נסמך על ההחלטה לבטל את אשרת השהייה של המערער, החלטה בה נפלו פגמים מהותיים: הגורם אשר החליט על הביטול לא היה אותו הגורם אשר ערך את השימוע; הסיבה שנכתבה לביטול האשרה בהחלטת הביטול הייתה שונה מזו שהוצגה בדיון לפני בית הדין; לא הייתה עילה לביטול רישיון הישיבה, שכן התיק הפלילי בעיניינו של המערער ניסגר עוד טרם ביטול רישיון הישיבה בעיניינו ולא הוגשה כל חוו"ד לגבי מסוכנות בעיניינו; כל מהלך השימוע היה למראית עין בלבד, ונמנעה מב"כ המערער זכות הטיעון המלאה.

חזקה על בית הדין כי יפעל כך גם בעתיד, וכי אם תצטייר בפניו תמונת מצב אחרת, יידע לקבל את ההחלטות המתאימות לאותה עת. עוד ראוי להזכיר, בהקשר הנוכחי, כי מצויים אנו, מבלי להקל ראש בכל יום בו מוחזק המערער במשמורת, בחלוף כחודש ימים בלבד ממועד תחילת המשמורת, ואילו סעיף 13ו(א)(4) מורה כי עילה לשיחרור ממשמורת תקום ככלל רק בחלוף 60 ימים בו מוחזק אדם במשמורת, מבלי שהורחק.

...

בנסיבות אלה אני סבור כי בית הדין פעל כדין כאשר לא התעלם מהטענה, וערך בירור על מנת לוודא את ההסבר לסתירה שהובאה לפניו.

לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי לא נפל פגם המצדיק התערבות כלשהי בהחלטות בית הדין שביסוד הערעור.

בעת הזו, הערעור נדחה.

באישום 2 בעבירות של ייבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים והחל מיום כניסת חוק המאבק לתוקף (17.6.03) ההרשעה היא בצרוף סעיף 3 חוק המאבק; ועשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק .

לאור הסנקציה העונשית שתוטל להלן על נאשם 1 שבגדרה לפחות שלושה מאסרי עולם מצטברים, איננו מוצאים תכלית אמיתית להדרש לבקשת המאשימה בהתאם לסעיף 30ב(א) לחוק שיחרור על תנאי.

בדומה, יש לדחות את בקשת הסניגור הנסמכת על סעיף 11 לחוק העונשין, לנכות את התקופה שבה שהה הנאשם במעצר בבלגיה בגין מעורבותו בעבירות שבוצעו שם. סעיף 11 לחוק העונשין קובע: "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה". את הדגש בעניינינו יש לשים על התיבה "בשל אותה עבירה". אין חולק כי הנאשם היה עצור בבלגיה בגין עבירה שעניינה סם מסוכן מסוג חשיש (שאין בינה לבין אישום 11) וכן בגין עבירה של "חברות באירגון פשיעה" (עבירה שקיימת על פי החוק בבלגיה).

...

בדומה, יש לדחות את בקשת הסנגור הנסמכת על סעיף 11 לחוק העונשין, לנכות את התקופה שבה שהה הנאשם במעצר בבלגיה בגין מעורבותו בעבירות שבוצעו שם. סעיף 11 לחוק העונשין קובע: "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה". את הדגש בענייננו יש לשים על התיבה "בשל אותה עבירה". אין חולק כי הנאשם היה עצור בבלגיה בגין עבירה שעניינה סם מסוכן מסוג חשיש (שאין בינה לבין אישום 11) וכן בגין עבירה של "חברות בארגון פשיעה" (עבירה שקיימת על פי החוק בבלגיה).

10.7 לסיכום עונשו של נאשם 17 לאור כל האמור לעיל ולעונשים שיש לגזור על הנאשם בהתאם למתחמי הענישה שנקבעו ומיקומו בתוכם, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, אנו גוזרים על נאשם 17, יעקב בן שטרית, מאסר בפועל למשך 10 שנים.

סוף דבר לסיום, אנו מבקשים להביע את תנחומינו לבני משפחות הקורבנות.

חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 13(א) כי מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, ונימצא בישראל ללא רישיון ישיבה, הוא "שוהה שלא כדין" אשר יורחק מישראל בהקדם האפשרי.

מחיקת הערר לאור מתן סעד זמני בעירעור בפתח הדברים אציין, כי לאור הוראות פרק ג' בנוהל הרשות מספר 5.4.0001 "נוהל הטיפול בזרים המבקשים להיכנס ארצה ברשיון תייר ובבקשות להארכת רישיון ביקור מסוג ב/2" (להלן: נוהל הטיפול בזרים המבקשים רשיון תייר), יש טעם בטענת המערערים כי הם זקוקים להכרעה עניינית, ולו כדי למנוע הסתמכות על החלטת הסרוב בקשר עם החלטות בענייניהם בעתיד, לרבות כניסה עתידית לישראל.

בבג"ץ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הבטחון (נבו 14.10.99) נדונה לפני הרכב מורחב של 11 שופטים, שאלת אורך המעצר טרם הבאה לפני שופט של חיילים על פי חוק השיפוט הצבאי, ונקבע בפסק דין הרוב שנכתב בידי כב' השופט זמיר (בעמ' 249): "אולם שאלה זאת היא בעלת אורך חיים קצר: היא עולה כאשר חייל נעצר על-ידי שוטר צבאי; היא קיימת במשך ימים ספורים בלבד, עד שהחייל מישתחרר או מובא בפני בית-דין צבאי להארכת המעצר ואז היא גוועת. יוצא איפוא שאם בית-המשפט לא יהיה מוכן לידון בשאלת החוקיות של המעצר, רק משום שבנתיים החייל שוחרר והעתירה נעשתה תאורטית, הוא לא יוכל לידון בשאלה זאת לעולם. התוצאה תהיה, בפועל, שהחלטות לעצור חיילים יקבלו חסינות מפני ביקורת שיפוטית. זוהי תוצאה חמורה. היא אינה מתיישבת עם שילטון החוק. כדי למנוע תוצאה כזאת, צריך בית-המשפט לידון בשאלת החוקיות של המעצר אף לאחר שהשאלה חדלה להיות אקטואלית... לפיכך החלטנו לידון בשתי העתירות לגוף העניין". (הדגשה שלי – מ' א' ג'.

בדיון שהתקיים לפניי, הוסיפה ב"כ הרשות כי המערערים, בעודם נמצאים בישראל, אותה לא עזבו מאז שנכנסו בעזרת הסעד הזמני, התייצבו ביום 20.09.22, יום לפני תפוגת רשיון הביקור של המערערת, בלישכת הרשות בעפולה ובקשו להאריך את רשיונה לצורך השלמת מסמכים לפתיחת תיק להסדרת מעמדה מכח נישואין לאזרח ישראלי, אך הבקשה טרם נדונה בהיעדר מיסמכי סף שהשלמתם נדרשה (עמ' 2 לפר', ש' 28 - עמ' 3 ש' 15).

...

למשל, ברע"מ (תל אביב-יפו) 36957-03-22 ANASTASIIA נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 22.03.22) קבעתי כי בדומה לעניין שגיא צמח: "חלק מאזרחי, ובעיקר אזרחיות אוקראינה מגיעות לשדה התעופה ומורחקות על אתר, אלו שמצליחות להגיש ערר, מורחקות לעיתים אף בטרם נדון הערר, ואלו שבית הדין או בית המשפט מוציאים צו בעניינם, משנה הרשות את טעמה, מסתפקת בערבויות שנקבעו ומתירה את כניסתן. אז מתבקשת מחיקת ההליך מבלי שנבחנת החלטת הרשות לגופה. כך, בדומה לעניין שגיא צמח, אם בית המשפט לא ידון בבקשה זו הוא לא יוכל לדון בעניין לעולם, כשגם בענייננו מדובר ביסודות שלטון החוק – האפשרות להעביר את החלטות המינהל בביקורת שיפוטית." באותו אופן אני סבורה, כי גם בעניין שלפניי נדרש היה להכריע לגופו של עניין אף אילו היתה ההכרעה מתייתרת במקרה הקונקרטי (וכאמור לעיל איני סבורה כי כך הם פני הדברים), וזאת בשל החשיבות הכללית של השאלה המתעוררת בעניין זה, המשפיעה מדי יום על זכויות מהותיות של רבים המבקשים להיכנס לישראל, אך מטבעה אורך חייה הוא קצר והיא מתקיימת לגבי כל מקרה למשך ימים ספורים בלבד, עד להכרעה הסופית אם להתיר את הכניסה המבוקשת או לסרב לה. לפיכך, היה על בית הדין לעררים לדון בערר לגופו, וההחלטה למחקו מטעם שהתייתר בשל מתן הסעד הזמני לערעור, אינה עומדת במבחן הביקורת.

משכך, דין הערעור להתקבל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

לפניי ערעור שהוגש לפי סעיף 13כא(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 [להלן – החוק] על החלטתו מיום 29.06.23, של בית הדין לבקורת משמורת של שוהים שלא כדין, במיתקן גבעון (כב' הדיין א' גבעון), אשר דחה את בקשתו של המערער לשיחרור ממשמורת.

ביום 25.04.23 הגיש המערער לביה"ד בקשה לשחרורו, שכן פנה למשיבה בבקשה להסדרת מעמד מטעמים הומנטאריים, על-סמך היותו אב לשני קטינים אזרחי ישראל.

סעיף 13ו(א) מונה את העילות שבהתקיים כל אחת מהן רשאי ממונה ביקורת הגבולות להורות על שיחרורו ממשמורת של שוהה שלא כדין: (1) אם השתכנע ששהייתו הבלתי חוקית מקורה בטעות או בתקלה שבתום לב; (2) אם השתכנע שהשוהה עתיד לצאת מישראל במועד שנקבע לו ושלא יהיה קושי באיתורו; (3) אם השתכנע שהחזקה במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו של השוהה או שקיימים טעמים הומנטריים המצדיקים שיחרורו בערובה; (4) אם הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות; בה בעת מורה סעיף 13ו(ב) כי אף בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 13ו(א), לא ישוחרר שוהה שלא כדין ממשמורת בנסיבות המפורטות בסעיף.

הוראות אלו הוחלו גם על סמכותו של ביה"ד לבקורת משמורת, לפי סעיף 13טו(א)(2) לחוק.

...

ביום 05.06.23 נעתר ביהמ"ש והוציא צו ארעי ולאחר מכן (בהסכמה) צו זמני האוסר את הרחקת המערער מישראל.

סוף-דבר: לא מצאתי בהחלטתו של בית הדין הנכבד פגם המצדיק את התערבותי, ולכן הערעור נדחה, והחלטת בית הדין למשמורת מיום 29.06.23 תעמוד על מכונה.