באותו מקרה דחה בית המשפט המחוזי טענה זו וקבע כי: "המבקש הביע את הסכמתו לדיון בכלל הצוואות, הן בצורה משתמעת שעולה מפרוטוקולי הדיונים והן בצורה מפורשת שעולה מהתצהיר המשלים שהגיש. ראשית, נקבע כי המבקש לא היתנגד לבקשת המשיב לתיקון הפרוטוקול, בה ביקש המשיב להבהיר כי היתנגדותו הנה לכל הצוואות, כאמור לעיל. שנית, נקבע כי העדים השונים שהעידו במשפט, לרבות המבקש עצמו, העידו והשיבו לשאלות שעניינן אירועים שארעו בשלושת העשורים האחרונים לחייו של המנוח ולא רק לגבי התקופה המאוחרת הסמוכה למועד עריכת צוואתו האחרונה... ואף לא התבקשו להיתמקד בעדותם בשנה זו. לבסוף נקבע כי התצהירים המשלימים של שני הצדדים עוסקים בכלל הצוואות ואינם מצטמצמים לצוואה האחרונה". בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות העירעור וקבע שהתנהלות המבקש מלמדת על הסכמה לידון בכל צוואותיו של המנוח "ויש לדחות את ניסיונו להציג בדיעבד הסכמה זו כמינורית ושולית".
במקרה דנן, בית המשפט קמא לא הבהיר האם הוא עומד להכריע בכל הצוואות ולא רק בצוואות שהוגשו לקיום.
במקרה דנן, בכל הנוגע לצוואה השנייה, לא הורם הנטל להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ובאותו מועד אין "חוטים שזורים" המלמדים על כך. כפי שנקבע בע"א 1099/90 שילה שרוני נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4) 785 (1993) בעמ' 794:
"העובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח במטרה שינחיל לו את כל נכסיו. נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות...קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי הוגנת", שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת.
...
טעה ביהמ"ש קמא שהתעלם מהמסקנות ההחלטיות של מחלקת הרווחה שבמהלך החודשים אוקטובר – נובמבר 2017 נפגשו עם המנוח ביחידות, לרבות עם עו"ד מטעמם, והם הגיעו למסקנה שהמנוח פועל בדעה צלולה ומתוך הבנה של הסיכון בהעברת הדירה במתנה.
לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקיים את צוואתו האחרונה של המנוח ולחילופין לקיים את הצוואה השנייה או את הצוואה הרביעית ולחייב את המשיב בהוצאות.
לפיכך, אין להתערב בפסק הדין ויש לדחות את הערעור.
בעוד שביחס לעילת ההתערבות בעריכת הצוואה בחן ביהמ"ש קמא כל אחת מהצוואות בנפרד והגיע למסקנה שלא הוכחה מעורבות של המערער בעריכת הצוואה השנייה, בכל הנוגע לעילת ההשפעה הבלתי הוגנת, דן ביהמ"ש קמא בכל הצוואות יחדיו כמכלול, למרות שהיה צריך לבחון האם קיימת עילת פסלות זו בכל צוואה וצוואה בנפרד.
העובדה שאין הבדל בזהות הנהנה בין הצוואות ובשלוש הצוואות האחרונות רק ש' הוא הנהנה, לא צריכה להביא למסקנה שאם הצוואה הרביעית או החמישית דינן להיפסל הוא הדין ביחס לצוואה השנייה.
הענקת הדירות במתנה סמוך לאחר עריכת הצוואה ודבריהם הנחרצים של המנוח ורעייתו בדבר רצונם זה, מלמדים שכוונת המנוח הייתה להוריש למערער את עיזבונו ואין עילה לפסילתה של צוואה זו. יפים לעניינו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"ז/ 188/96 רבקה צ'ציק נ' נאוה צ'צ'יק (31.12.97):
"יש להיזהר מהסקת מסקנה מוטעית לפיה דוקא מי שתומך וסועד את המצווה בעת זקנתו או מחלתו יוחזק כמי שמפעיל השפעה בלתי הוגנת מעצם יחס הקרבה והמסירות שהוא מעניק, בעוד הקרוב הזונח את המצווה הנזקק ומרחיק עצמו מאחריות ישכיל בדרכו לערער את תוקף הצוואה ולזכות בנכסיו מכוח דיני הירושה הכלליים, חרף רצונו האחר של המצווה".
אשר על כן, אציע לקבל את הערעור בכל הנוגע לצוואה השנייה, לקבוע שיש לקיימה ולבטל את ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בבית המשפט קמא.