ביום זה אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 3) (להלן בהתאמה: חוק היסוד ו-התיקון), לפיו התווסף לחוק היסוד סעיף 15(ד1) הקובע כך:
"על אף האמור בחוק-יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעיניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעיניין כאמור; בסעיף זה, 'החלטה' – כל החלטה, לרבות בעינייני מינויים או החלטה להמנע מהפעלת כל סמכות".
במילים אחרות, התיקון קובע כי בתי המשפט – ובכללם בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – אינם מוסמכים עוד לקיים ביקורת שיפוטית על סבירות החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים.
זאת, למעט שלושה חריגים בולטים: הראשון הוא חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6), ס"ח התשנ"ז 114 – העוסק בכשירות אדם המחזיק באזרחות נוספת לכהן כשר; השני הוא חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 2), ס"ח התשס"ב 598 – שקבע כי נציב תלונות הציבור על שופטים ייכלל ברשימת הגורמים שרשאים להציע לועדה לבחירת שופטים לסיים כהונה של שופט; והשלישי הוא התיקון נושא העתירות דנן.
כפי שמתאר אמנון רובינשטיין במאמריו סיפורם של חוקי-היסוד:
"בבוקרו של ה-17.3.1992 ביקש ממני יושב-ראש הכנסת דב שילנסקי לדחות את ההצבעה על החוק ולקיימה רק לאחר ההצבעה על התיקונים לחוק הערבות, שאותה יזם חבר-הכנסת שמעון שיטרית. הנימוק היה שתיקוני חוק הערבות חשובים לחבר-הכנסת שיטרית כחלק ממסע הבחירות שלו, וכי אין שום בעיה בשינוי סדר ההצבעה. אני, בחולשתי, הסכמתי להצעה, אך התניתי זאת בכך שחבר-הכנסת שיטרית ידאג לכך שחברי סיעתו יישארו להצבעה על חוקי-היסוד. בהצבעה על תקוני חוק הערבות הישתתפו שישה-עשר חברי-כנסת מ'העבודה', ומייד לאחריה החלו חלקם לעזוב את אולם המליאה. בראותי זאת רצתי אל דלת היציאה בניסיון לחסום את יציאתם ולהזכיר להם את הבטחתם להשאר להצבעה (זו גם הסיבה לעובדה שלא נאמתי בדיון החשוב שהתקיים בהצעת חוק-היסוד שיזמתי), אך הכל היה לשוא. חברי-כנסת מה'עבודה' עזבו את המליאה, ובהצבעה על חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו הישתתפו רק שבעה מחברי סיעת 'העבודה'. אילו רק אחד מהעוזבים היה מסכים להשאר, הייתה נופלת ההסתייגות לגבי שריון החוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כמו אחיו על חופש העיסוק, היה משוריין" (שם, עמ' 95).
...
כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.
ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין:
"אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'".
'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.
אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.
