בקשה לקיום דיון במליאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה

הערייה מוסיפה כי העותרת, כחברת מועצת העיר, לא מימשה את זכותה החוקית לערור לועדת הערר המחוזית כנגד החלטת הועדה המקומית לדחות את בקשתה לקיום דיון חוזר במליאת הוועדה המקומית בעיניין ההחלטה מיום 4.12.2012.

כך, בשל שהוי ניכר, אין להדרש לטענות העותרת נגד היתנהלות הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בשנת 2012, שלא נענתה, כך נטען, לדרישת העותרת להעלות את התכנית לדיון במליאת הועדה המקומית.

...

מתוך החומר שלפניי, אין בידי לקבוע כי השאלה האם התכנית עומדת בתנאי של העדר "פגיעה" כמובנה בחוק, נבחנה על ידי היועצת המשפטית של הוועדה המחוזית טרם הדיון הנוסף בוועדת המשנה להתנגדויות.

מדובר בשאלה מורכבת, ובעלת השלכות ניכרות, ואני סבורה כי העלאת הטענה בשלב כה מאוחר, לאחר תגובה מקדמית, השלמת טיעון ושני דיונים בבית המשפט, אינה ראויה.

נוכח כל האמור, אני מקבלת את העתירה ומורה על ביטול ההחלטה מיום 24.4.2017.

בית משפט לעניינים מינהליים בבאר שבע עת"מ 33615-10-17 ברודצקי ואח' נ' לתיכנון ובניה דרום ואח' תיק חצוני: בפני: כבוד השופטת חני סלוטקי העותרים: משה ברודצקי ו-190 אח' המשיבים: 1.הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה דרום 2.הוועדה המקומית לתיכנון ובניה אשדוד 3.עריית אשדוד 4.י. לי-דה השקעות בע"מ פסק דין

ביום 5.10.10, בעקבות בקשה של אחד מחברי המועצה לקיים דיון במליאת הועדה המקומית, אושררה החלטת וועדת המשנה של הועדה המקומית והודעה מתאימה נימסרה למתכננת המחוז.

...

ככל שמגיש התוכנית לא יודיע כאמור, התוכנית נדחית והתיק ייסגר.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע (עע"ם 8909/13 הרמלין נגד הוועדה המחוזית, פסק דין מיום 4.3.2015), כי "לצד ההכרה בחשיבותם של התכנון הכולל ושל עקרון הצדק החלוקתי, הכרחי לתחום גבולות ראויים לכל אחד מהם, שאם לא כן הם עלולים גם לגרום עוול". באותו פסק דין נקבע כי "בשלב מסוים בהמשכו של ציר הזמן, דחיית תכניות נקודתיות במושב מזה, לצד אי השלמת תכנון כולל מזה, תהא להתנהלות מנהלית החורגת ממתחם הסבירות, ותקום עילה משפטית להתערבות בה". בעקבות הלכה זו, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים במספר רב של מקרים כי כאשר התכנון הכולל מתעכב, מגיע שלב שבו אין מנוס מאישור תכנון נקודתי (ראו למשל: עת"מ 2036-07-16 אור חיים נגד הוועדה המחוזית מרכז, פסק דין מיום 4.8.2016 ; עת"מ 21000-02-17 ועד הפעולה של קיסריה נגד המועצה האזורית חוף הכרמל, פסק דין מיום 3.7.2017 .

ראה גם בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון ואח', פ"ד לד(3) 706: "נאמר לא פעם שכאשר המומחים מטעם הגוף הציבורי הגיעו למסקנה שנתקבלה על דעת הגוף שהוא הקובע, אין לבית משפט זה להתערב ולשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הגוף הממונה על העניין". בעתירתם טוענים העותרים כי החלטת הוועדה המחוזית ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לפסק הדין של בית משפט זה בעת"מ 66953-09-16.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת טוענת שקביעה זו של ועדת הערר אינה מידתית, אינה סבירה ונתקבלה למצער בחוסר תום לב – המחייבים את ביטולה; ביטול החלטת הועדה המקומית בשל ניגוד העניינים, מהטעם שבתו של מהנדס העיר הקודם עבדה נכון למועד מתן ההחלטה של ועדת הערר, במשרדו של עורך הבקשה, ללא שהדבר הובא לידיעת חברי הועדה המקומית - העותרת טוענת כי פגם זה, ככל שקיים, התרפא לאחר הדיון החוזר בפני מליאת הועדה המקומית ולחלופין לאחר הדיון בפני ועדת הערר, לאחר שכבר נודע על הקשר המשפחתי ועל כך שמהנדס העיר סיים את תפקידו, ולא ראו בו פגם המונע את המשך הדיון בבקשה.

ההלכה בעיניין תחולתו הרטרואקטיבית של הלכה חדשה הוזכרה אך לאחרונה בפס"ד שניתן בבר"מ 1245/15 הועדה המקומית גבעתיים נ. נווה שוסטר בע"מ (פורסם באתרים המשפטיים ביום 16.12.19) "בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי נקודת המוצא לדיון בתחולתה של הלכה חדשה היא כי זו חלה הן פרוספקטיבית (כלפי העתיד) והן רטרואקטיבית (כלפי העבר). לצד זאת, נקבע כי במקרים חריגים, כאשר קיים אינטרס הסתמכות לגיטימי ומשמעותי הראוי להגנה, ניתן יהיה לסטות מכלל זה לשם עשיית צדק וזאת נוכח מכלול השיקולים הרלוואנטיים לאותו עניין. עוד נקבע כי בקיומה של הסתמכות משמעותית אין די, אלא נידרש כי יהא זה מצב שבו לא ניתן לענות על אינטרס ההסתמכות באמצעות הגנות הלקוחות מדינים אחרים (ראו: רע"א 8925/04 סולל בונה ביניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון אלחמיד [פורסם בנבו] (27.2.2006) (להלן: הילכת סולל בונה); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ [פורסם בנבו] (14.7.2011); ע"א 6407/14 הועדה המקומית לתיכנון ובניה כרמיאל נ' מסרי, [פורסם בנבו] פסקות 116-115 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (24.5.2018). ראו עוד: ע"א 1013/15 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' מלול, [פורסם בנבו] פסקות 15-9 (1.11.2016)). בסיכומו של דבר, הנטל המוטל על המבקש שלא להחיל הכרעה שיפוטית באופן רטרואקטיבי, הוא כבד (ראו: עע"ם 7335/10 קצין התגמולים – משרד הביטחון נ' לופו, [פורסם בנבו] פסקה ס' (29.12.2013))". בכל מקרה, מושכלות יסוד הן כי אין המדובר בזכויות מוקנות אלא אך בזכויות המרביות שרשאית ועדה מקומית ליתן במסגרת בקשה להיתר מכוח תמ"א 38, כך שהועדה רשאית לסטות מהן, בהתאם לדין, לרבות לפי סעיף 22 לתמ"א ורשימת השיקולים המעוגנת בו. ברי כי לא מוטלת על הועדה המקומית החובה להעניק את מלוא הזכויות האפשריות, אלא לשוות לנגד עיניה בין היתר את הזכויות המרביות שהסמכות מקנה לה, לא על מנת להתיר את מלוא הזכויות, אלא על מנת לקבל החלטה מושכלת, הוגנת וסבירה בנסיבות העניין.

...

"משך החיים" של הוראות המעבר, אף אם היה להן תוקף כלשהו, אינו עולה על שנה לכל היותר, החל מיום 3.11.15 ועד לפרסום תיקון 3א בשלהי שנת 2016, אשר בסופו של דבר לא אימץ את הנחיית המעבר אלא את גישת הקומה הקיימת.

מקובלת עלי טענת העותרת כי וועדת ערר לא דנה בהיקף הבניה המותרת במקרקעין נשוא העתירה.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

עם זאת, הואיל וחברי ועדת המשנה הם נציגי מועצת הרשות המקומית וייצוגם יחסי לייצוג סיעתם במועצה בעת קבלת ההחלטה רשאי חבר הועדה להביא בחשבון גם את עמדת סיעתו ועמדת המועצה המהוים שיקולים לגטמיים הנוגעים לקידום מטרות ציבוריות, כפי שגם ציינה היועצת המשפטית במסגרת הדיון בבקשה לקיים דיון חוזר במליאת הועדה המקומית.

עניין דומה נדון בבג"צ 6450/17 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקווה נ' ועדת השרים לעינייני תיכנון, בניה ומקרקעין מיום 19/11/17.

...

לא מצאתי ממש בטענות העותר לאבחון נסיבותיו של עניין זה בשל היקף השטח או רזולוציית התכנון, והן נדחות.

על מנת להפיס את הדעת אוסיף ואעיר עם זאת, כי גם לגוף העניין לא שוכנעתי כי העותר הניח תשתית מספקת לטענתו בעניין המשמעת קואליציונית (גם בשים לב לבקשה להוספת ראיה בדמות כתבת טלוויזיה שבה רואיינה סגנית ראש העיר שפוטרה לטענתה בשל ההצבעה נגד מסמך המדיניות).

סוף דבר: מכל האמור העתירה נדחית על הסף בהיותה מוקדמת ובטרם מוצה ההליך התכנוני.

עוד נפסק בעיניין מקורות (פסקה 36), כדלקמן: "מטרת סעיף 157 לחוק התיכנון והבנייה היא לאפשר דיון מהיר בבקשה לקבלת היתר שהועדה המקומית ממאנת לקיים בו דיון עינייני תוך פרק זמן סביר. בכך ביקש המחוקק למנוע נזק שעלול להגרם למבקש ההיתר שבקשתו אינה נדונה על ידי מוסד התיכנון המקומי, מסיבה כזו או אחרת." כלומר, לפי פסק הדין בעיניין מקורות אין צורך להוכיח היתעמרות מצד הועדה המקומית או וועדת המשנה כפי שטוען העותר אלא יש להראות כי הועדה המקומית "ממאנת" לקיים דיון כפי שקרה בעניינינו (וראו כי בעיניין מקורות הוגש ערעור - עע"מ 7686/17 מקורות חברת מים בע"מ נ' ועדת ערר מחוזית לתיכנון ובניה מחוז חיפה (10.4.2019) – בו ניתן פסק הקובע כי הוועדה המקומית קיבלה את המלצת בית המשפט ותנפיק היתר בניה למערערת ללא תנאים וזאת תוך 48 שעות, ולכן, אין הכרעה של העליון בטענות של הצדדים).

הועדה המקומית ציינה בפנינו כי בדיון האחרון במליאה התברר כי קיים פער בין סקר העצים ובין התיכנון המוצע בבקשה.

...

אפנה בהקשר זה לעע"מ 7381/15 ש. דורפברגר בע"מ נ' עודד (30.10.2016), שם נקבע במקרה דומה כי ככלל סוגית הקצאת השטח למקומות חנייה לא תהווה חסם למתן היתר, וכך נפסק: "מקובלת עליי גישתם זו של גדרון ונמדר, אשר עולה בקנה אחד עם מטרתה של תמ"א 38. בחקיקתו של סעיף 158א3 לחוק התכנון והבניה, הביע המחוקק את דעתו, כי ככלל, מקומות חנייה נוספים, שלא ניתן להתקינם בתחום הנכס, לא יהוו חסם למתן היתר לביצוע עבודה ברכוש משותף, לפי תמ"א 38... באיזון בין הצורך בקידום יישומה של תמ"א 38, לבין האינטרס הציבורי כי יימצאו פתרונות חנייה בתחום המגרש הנדון, גובר הצורך ביישום תמ"א 38 (וראו, החלטות של ועדות הערר ברוח אותם הדברים: ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 198/15 רועי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה 2.9.2015); ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 340/14 יעקב נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (12.3.2015); ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 153/14 גליקסמן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (15.1.2015)).‏" משכך, סוגיית החניה נוגעת להיבט תכנוני מובהק ונמצאת "בגרעין הקשה" של שיקול הדעת של מוסדות התכנון.

הוועדה המקומית התייחסה לטענת זו של העותר וטענה כי יתכן והיו דיונים בוועדות שכנים אחרי ההחלטה העקרונית להפסיק את הנוהג, במקרים בהם הוגשו בקשות חודשים ארוכים קודם לכן והבקשות כבר שובצו לפני שינוי הנוהג, אלא שהבקשה נשוא העתירה הוגשה לאחר שכאמור הפסיקה הוועדה לשמוע משיבים במסגרת "ועדת השכנים". טענות אלו של הועדה המקומית לא נסתרו על ידי העותר וממילא, אין זכות קנויה לקיום אותן "ועדות שכנים", במסגרת החוק או התקנות, לא מצאתי שנפגעו זכויות העותר בשל אי קיומה של ועדה כאמור בעניינו, מכלול טענותיו נשמעו בפני כל הגורמים הרלבנטיים והתבררו לגופן, ועדת הערר ממילא אינה מחויבת לנוהג שהיה קיים בוועדה המקומית - ואין מקום להורות על בטלות ההחלטה נשוא העתירה מחמת כך שלא הייתה "ועדת שכנים" במקרה זה. סיכום – לאור האמור מעלה במקובץ, העתירה נדחית.

העותר ישלם הוצאות משפט למשיבה 1 – בסך 3,000 ₪, למשיבה 2 – 3,000 ₪, למשיב 3 – 4,500 ₪, ולמשיבים 4-8 ביחד – 6,000 ₪.