בקשה לקבלת קצבה חודשית מישראל לניצולי שואה יוצאי מחנות

יצוין, כי ביום 28.12.15 נעתרנו לבקשתם של היתאחדות עולי רומניה בישראל (להלן ההתאחדות) וחמישה מבקשים נוספים – כולם ניצולי שואה יוצאי רומניה, שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953 – להצטרף לעתירה (להלן העותרים הנוספים), מבלי להגיש טיעונים מטעמם.

כך, ניצולי השואה יוצאי מחנות וגטאות שהגיעו לישראל החל מאוקטובר 1953 – וכן, בהתאם להחלטתו של המשיב 1 מיום 3.12.15, הנזכרת בפיסקה י"ז מעלה, מי שיעבדו בכפיה ועלו אף הם לאחר מועד זה – זכאים לקצבאות חודשיות ולהטבות נוספות, על פי ההסדר הקבוע בחוק נכי רדיפות הנאצים, בעוד יתר ניצולי השואה אשר עלו לאחר המועד האמור זכאים למענק שנתי בסך של 3,960 ₪.

וראו לעניין זה את התיחסותה של ועדת דורנר לסוגיה: "אשר לניצולים שאינם מקבלים קצבה חודשית כלשהיא בגין רדיפות הנאצים, מצאנו כי חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תקוני חקיקה), תשס"ח-2008, שנחקק לאחרונה בתיאום עם ארגוניהם של ניצולי השואה, מספק פיתרון המקובל על נציגי אירגוני הניצולים, שהאילוצים התקציביים הקיימים מובנים להם. ... הפיתרון למצוקתם של אלו שלא שהו כלל במחנות או בגטאות ואף לא חיו בשטחים שנשלטו על-ידי הנאצים אלא נמלטו מפניהם (ועל-כן גם עתה לא יקבלו קצבה חודשית) יימצא איפוא מחד-גיסא, בגישתו 'האוניברסלית' של החוק, המתייחס לכל הקשישים העניים במדינת-ישראל ... ומאידך-גיסא, באפשרות של אלו הנמנים עם קבוצה זו לקבל שירותים שיסופקו על-ידי ארגונים חוץ-ממשלתיים הפועלים למען ניצולי השואה, בתמיכת המדינה" (עמ' 206 לדו"ח הוועדה).

...

שנית, אילו נדרשנו לבחון את תנאיה של פסקת ההגבלה, נוטה אני לראות באור אחר את יישומם במקרה זה. באשר לשאלת השוויון העומדת ביסוד הדברים, אני סבורה, בדומה לחברי, שבסופו של יום לא הוכח כי ההבחנה הנוהגת בחקיקה בין ניצולי שואה לוקה בהפליה פסולה מן הבחינה המשפטית.

במילים אחרות, אני סבורה כי אין לקבל כהנחת יסוד שיקולים של מגבלות תקציביות כהצדקה לפגיעה בערך השוויון (ראו: בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נ(5) 449, 462 (1997)).

במישור האנושי והערכי אני סבורה כי העתירה שבפנינו חושפת את מצוקתם של קשישים רבים במדינת ישראל היודעים מחסור, כמו גם את הציפייה הערכית והמוסרית לכך שמדינת ישראל תהיה בית חם ותומך לניצולי השואה שעודם חיים בינינו.

בהמשך לכך, בעקבות הידברות בין נציגי ניצולי השואה לבין הממשלה, ובסיום גיבוש תכנית ממשלתית לסיוע לניצולים (החלטה 2534 של הממשלה ה-31 "תכנית סיוע לניצולי שואה – תכנית לשינוי ולשיפור בקצבאות הזיקנה ובגמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים" (4.11.2007); החלטה 2941 של הממשלה ה-31 "תוכנית הסיוע לניצולי השואה – תכנית לשינוי ושיפור בקצבאות הזיקנה ובגמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים" (31.1.2008)), תוקן חוק ההטבות כך שהורחבה אוכלוסיית הזכאים לקצבאות חודשיות ולהטבות נוספות לניצולי מחנות וגטאות שעלו לישראל עד לחודש אוקטובר 1953, אולם לא קיבלו פיצויים מסיבות שונות; וכמו כן הוכרה זכאותם להטבות – אך לא לקיצבה חודשית – של מי שהוכר על ידי קרן סעיף 2, שקבעה – כאמור – את הזכאות לפיצויים של ניצולי שואה ששהו במחנות רכוז, בגטאות או במחנות עבודה, ושלא היו זכאים לפצוי ממקור אחר (סעיף 3(א) לחוק ההטבות; עניין כן לזקן, שם).

צוין כי "כיום ניצולי שואה כאמור זכאים לקבל הטבות מתוקף חוק ההטבות המיועד, בעקרו, ליוצאי מחנות רכוז וגטאות אשר אינם מקבלים קצבה חודשית מכל מקור שהוא או אשר מקבלים קצבה לפי הסכם שנחתם בשנת 1992 בין ממשלת גרמניה ובין ועידת התביעות [...] בנוסף, ניצולי השואה האמורים מקבלים כמה הטבות נילוות מתוקף ההכרה בהם לפי חוק ההטבות. עם זאת, החוק האמור אינו כולל את הזכויות וההטבות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים [...]". בנתון להבחנות האמורות בזכאות לתגמולים בין ניצולי שואה שהוכרו לפי חוק ההטבות לבין אלה שהוכרו לפי חוק הנר"ן ביקש המחוקק להשוות את המעמד של הראשונים לאלה של האחרונים.

...

כלום תיקון מס' 5 חל גם על המבקשות כך שהן זכאיות – מכוח אותה השוואת זכויות בתיקון מס' 5 – לקבלת קצבה חודשית בהתאם לתיקון מס' 19 לחוק הנר"ן? זו השאלה שעומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

כאמור, בערעורים שלפנינו, מצאנו כי תיקון מס' 5 לחוק ההטבות מחייב את המדינה בתשלום ההטבות גם לבן או לבת זוג של נרדף שנפטר בתקופה של 36 חודשים עובר ליום 1.6.2014.

עניינן של המערערות לפנינו בנתון לעמדתי כאמור מעלה, ומשהרשות לא חלקה כי בני הזוג של שתי המערערות לפנינו הוכרו ערב פטירתם כזכאים להטבות לפי חוק ההטבות, סבורני כי המערערות זכאיות לתגמול ולקצבה הקבועים בסעיף 11א(א) לחוק הנר"ן כאילו היו בנות זוג של נכים.

סוף דבר לו תשמע דעתי, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ברע"א 1431/17 ונדחה את הערעור ברע"א 1487/17, נבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ונקבע את זכאות המערערות כמפורט בפסקה 41 לעיל.

מעבר לטענותיו הדיוניות של המערער לפיהן לא היה מקום למחוק את הערר משלא זומן כדין לישיבה שנערכה ביום 01.11.2017, אף לעניין דחיית בקשתו לסיוע משפטי, טוען המערער כי אישתו המנוחה (להלן – המנוחה) בהיותה ניצולת שואה ששהתה במחנה רכוז, הייתה זכאית להיות מוכרת כנכת רדיפות לפי חוק נכי הרדיפות משעלתה לארץ בשנת 1949, וזכאותה זו היא שמצמיחה לו את הזכות לקבל מכוחה דמי אלמנות.

הזכאות לדמי אלמנות מוסדרת גם בחוק ההטבות, בתיקון מס' 5, שניכנס לתוקף אף הוא ביום 01.06.2014, ואשר השווה את זכויותיהם של ניצולי שואה יוצאי המחנות שעלו לארץ לאחר שנת 1953, ושלא היו זכאים לתגמולים מכוח חוק נכי הרדיפות, לאלו של ניצולי השואה שעלו לארץ לפני שנת 1953 והוכרו כנכים לפי חוק נכי הרדיפות.

יתרה מכך, תנאי הסף לעיל מופיע בסעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019) התשע"ח - 2018, ומסיר כל ספק: "בחוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 5) ... יבוא: (ה1)(1) על אף האמור בסעיף קטן (ג) מי שערב יום התחילה היה מוכר בידי הרשות המוסמכת כזכאי להטבות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק העקרי כנוסחם ערב יום תחילה, ונפטר ערב יום התחילה, יחולו על בן זוגו הוראות סעיף 11א לחוק נכי הרדיפות, כאילו נפטר לאחר יום התחילה, ובילבד שבן הזוג הוא אזרח ותושב ישראל". תנאי סף זה, יציר כפיו של המחוקק, להיותו של בן הזוג שנפטר מוכר כנכה, בין אם לפי חוק נכי רדיפות ובין אם לפי חוק ההטבות, לצורך זכאות לדמי אלמנות, אושר לא מכבר ברע"א 1431/17 בלה סלומון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, שהזכרנו לעיל, עת בית המשפט ציין: "...לאחר תיקון מס' 19 לחוק הנר"ן היה זכאי בן זוג של ניצול שואה שהוכר כנכה לפי חוק זה לקבלת תגמול בסכום זהה לזה שקבל הנכה ערב פטירתו למשך 3 שנים; ולאחר מכן לקיצבה חודשית בסכום של 2,000 ₪ לשארית חייו של בן הזוג. הוראת המעבר הוסיפה וקבעה כי בני זוג של ניצולי שואה שהוכרו כנכים לפי חוק הנר"ן ושנפטרו בתקופה של 36 חודשים עובר למועד התחילה של תיקון מס' 19 (כלומר החל מיום 1.6.2011) יהיו זכאים גם הם לקיצבה חודשית..." (סעיף 8 לפסק הדין).

...

לא ראינו מקום לברר את טענת אופן זימונו של המערער לדיון בפני הוועדה, ומצאנו לנכון להתייחס לערעור לגופו.

הערעור במקרה המצוטט התקבל ונקבע כי "משהרשות לא חלקה כי בני הזוג של שתי המערערות לפנינו הוכרו ערב פטירתם כזכאים להטבות לפי חוק ההטבות, סבורני כי המערערת זכאיות לתגמול ולקצבה הקבועים בסעיף11א (א) לחוק הנר"ן כאילו היו בנות זוג של נכים". הנה כי כן, ההכרה המוקדמת של בן הזוג שנפטר הינה תנאי מוקדם לזכאות בן הזוג הנותר בחיים.

אין מנוס מדחיית הערעור.

ההכרה, שאליה מפנה הסעיף, היא לפי "ההסכם עם גרמניה", שהוא, בהתאם להגדרה בסעיף 1 של החוק, ההסכם מיום 9.10.92, בין ממשלת גרמניה לבין ועידת התביעות, שנועד, כזכור, לפצות ניצולי שואה, יוצאי מחנות וגטאות, אשר לא קיבלו קצבה חודשית ממקור אחר.

תמימי דעים הם, שבדרך זו, של הפניה למחנה שהוכר בהסכם עם גרמניה, הביא המחוקק הישראלי, בנסחו את סעיף 3 של חוק ההטבות, לאינקורפורציה של רשימת המחנות המוכרים של קרן סעיף 2, אל תוך החוק, באופן, שכל אתר או מתקן שנוכל לזהותו עם פריט מסוים ברשימת קרן סעיף 2, ייחשב כ"מחנה מוכר", שהשהייה בו, בהתקיים התנאים המזכים הנוספים, תצדיק הכרה לזכאות לפי חוק ההטבות.

בנקודה זו, וככל שמבקש ההכרה, ובעניינינו - המערערת, אינו מצליח להראות מאפייני "מחנה קלסי" שבו שהה, במקום הנקוב כפריט ברשימה, עולות, במלוא עוזן, השאלות, האם עובר הנטל אל המשיבה להצביע על קיום "מחנה קלסי" אחר, שאכן היתקיים באותו מקום, או, שמא, בסיטואציה כזו, ועל דרך האלימינציה, ראוי לקבוע, שבלית כך, יש "להסתפק" במקום שהייה שמאפייניו פחותים, ואינם ברי השוואה מיידית לאלה של מחנה "קלסי", ולהסיק, שמן הסתם, עורכי הרשימה התכוונו, משיקוליהם, לאותו אתר, שבו שהה מבקש ההכרה, ולחלופין – רואים את אותם עורכים והם מוחזקים כמי שהתכוונו לכך, הגם האפשרות שבקונסטרוקציה מעין זו גלומה פיקציה מסויימת.

...

די בכך, ובאמור במבוא לרשימה, אף בהעדר ראיות ישירות, להביא למסקנה, שלפיה, על דרך הכלל, יש להצביע, לגבי כל מקום הנקוב כפריט ברשימת קרן סעיף 2, על מחנה או מתקן כליאה, הקרוב להגדרה ה"קלאסית" של מחנה מאסר, ושאינו מעין "מחנה יום" שהשוהים בו, לצורך עבודות, או במסגרת אחרת, שבים לבית מגוריהם מידי ערב.

בלית מידע היסטורי ברור בנקודה זו, קשה לקבוע ממצא, אולם, סבורני, שאין לכך נפקות להכרעה.

מנימוקים אלה, ומשאלה מסקנותיי, דין הערעור היה להידחות, גם מטעם זה, אשר ההכרעה בעניינו נותרה בצריך עיון, ובגדר אמירות אגב, במסגרת פסק דיני שבהליך המקורי, כאשר טעם הפסק שם - עניינו היה בסוגיית "עבודת פרך". באי-כוח הצדדים מתבקשים לפעול להגשת הודעה משותפת לביהמ"ש העליון הנכבד, משניתן פסק דין משלים זה, ובהתאם להוראת פסקה 8 של ההחלטה ברע"א 1849/14.

רקע נורמאטיבי רלוואנטי משולב בעובדות הקונקרטיות כל המבקש להעמיק ברקע ההסטורי הכללי של חוק נכי הרדיפות וחוק ההטבות, ייטיב לעשות אם יפנה, למשל, לפסק דינו של כבוד השופט עוזי פוגלמן ברע"א 1431/17 בלה סלומון נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (16.11.2017) ולאסמכתאות שם. בפסק דין זה אתרכז ברלוונטי לסוגיה שלפנינו.

לפי הסכם זה, ניצולי שואה, שעברו רדיפות קשות (היו במחנות השמדה ומחנות עבודת פרך לפחות במשך 6 חודשים או היו בגטאות לפחות 18 חודשים, הקרואים גם "ניצולי שואה מהמעגל הראשון", ועמדו במבחני הכנסה, רכוש וחסכונות, שקבעה ממשלת גרמניה ולא היו זכאים לקצבאות מישראל, מגרמניה או מכל מדינה אחרת, זכאים לקבל קצבה חודשית, היא קצבה מקרן סעיף 2 (הקרויה על שם סעיף 2 להסכם ליישום אמנת איחוד גרמניה מיום 3.10.1990).

אולם בהמשך, ועל מנת להיטיב את מצבם של אותם ניצולי שואה, שלא זכו במשך שנים לקיצבה ראויה, חוקקה כנסת שתי הוראות מיטיבות, שמטרתן להותיר בידי ניצולי שואה "יוצאי המחנות והגטאות" נזקקים את קצבת קרן סעיף 2 בנוסף על התגמול שניתן להם על ידי המדינה, וזאת כפצוי על שנים רבות שבהם לא קיבלו פיצוי משום מדינה.

...

במכתב הדחייה של הרשות נכתב, כי "תגמול מוגדל לפי הכנסה בניכוי הכנסותייך, כמפורט להלן, קטן מסכום התגמול ע"פ דרגת נכותך, לפיכך החלטתי לדחות בקשתך ולהמשיך לשלם לך תגמול לפי דרגת נכותך בלבד, הכולל את הקצבה המשולמת לך מוועידת התביעות." אין מחלוקת כי סך הכנסותיה של המערערת (קצבת שארים – 2,369, פנסיית שארים – 314 ₪, תגמולים מחו"ל – 4,014 ₪) עומד על 6,679 ₪ כאשר בסך זה לא נכללת קצבת קרן סעיף 2.

בשלב הראשון מבחן ההפרש בין "תגמול לפי הכנסה" (10,382 ₪) בניכוי "ההכנסה הנוספת" (6,697 ₪) והתוצאה היא 3,685 ₪, עליו אין מחלוקת בין המערערת לבין הרשות, כאשר אין ספק שהרשות לא הביאה בחשבון "ההכנסה הנוספת" את קצבת קרן סעיף 2.

סוף דבר לו דעתי תשמע, כי אז יתקבל הערעור.