לאחר שועדת המשנה של הועדה המחוזית החליטה שלא לאשר את הפקדת התכנית החדשה, פנתה העותרת למשרד התיירות אשר, בסיום דיון מיום 27.10.2019, המליץ שלא לאשר את התכנית החדשה, אך המליץ לקדם בקשה להיתר בניה, בהתאם לתכנית "בטרם פקיעת תוקף התכנית בסוף דצמבר 2019".
ביום 21.11.19, פנתה העותרת למשיבה בבקשה לקבלת מידע להיתר, לפי סעיף 145(א1) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
לטענתה, מועד תחילת התכנית, על פי סעיף 119(א) לחוק הוא 15 ימים ממועד פירסומה, כלומר – מיום 14.1.2005 וממועד זה יש למנות 15 שנים, כך שמועד פקיעת התכנית הוא 14.1.2020.
המשיבה טוענת, כי בקשת העותרת לקבלת מידע להיתר, אשר הוגשה ביום 4.12.19, נקלטה אצלה, במערכת רשוי זמין, ביום 11.12.2019 וכי מסירת המידע מטעמה, ביום 19.1.20, עומדת במועד הקבוע בתקנה 20(א) לתקנות התיכנון והבנייה (רשוי בנייה), תשע"ו-2016 (להלן: "התקנות"), שכן נוכח הגדרת המונח "יום" בתקנה 1 לתקנות, המחשיבה במניין הימים רק ימי עבודה, המידע נימסר לאחר 27 ימי עבודה ולמעשה – 25 ימים, נוכח המועד בו עלתה גרסת ינואר 2020 של מערכת רשוי זמין והוראת תקנה 9 לתקנות.
...
חובת ההוכחה כי החלה ביצועה של התכנית מוטלת על העותרת, אשר לא עמדה בחובה זו ולא הביאה כל ראייה לטענותיה, בעניין זה, אשר אף נטענו רק "בחצי-פה": "ככל שמצאנו דרך גישה סטטוטורית זו נקבעה לראשונה בתכנית...".
מההחלטה, נספח ז' לעתירה, עולה, כי הבסיס הצבאי היה קיים עוד לפני פרסום התכנית ובתכנית עצמה מסומנת דרך קיימת.
לא בכדי קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 9.3.20 (נספח ז' לעתירה) כי "לא ברור כיצד מבקשים יזמי התכנית החדשה לחזור למתווה של התכנית ג/9328 המקורית...".
סופו של דבר
דין העתירה להידחות על הסף, בשל אי מיצוי הליכים ובשל איחור בהגשתה.
לפיכך, אני דוחה את העתירה ומחייבת את העותרת לשלם למשיבה הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.