בקשה לקבלת מידע תכנוני לפי סעיף 119א לחוק התכנון והבניה

התובעת טוענת, כי עם חתימת ההסכם, פעלה לשם הכנת כל הדרוש להגשת בקשת היתר עבור הקמת מבנה לשימוש חקלאי, מחסן חקלאי וגדר, ובכלל זה ביקרה במקרקעין , בחנה את המפה הטופוגרפית שמסרו לה נציגי הנתבעת (להלן: "המפה הטופוגרפית" – חלק מהמפה צורף כנספח ט' לתצהיר התובעת), ביקרה בעריית ראשון לציון (להלן: "הערייה"), הוציאה "דף מידע לפי סעיף 119א' לחוק התיכנון והבנייה", והכינה את המסמכים הדרושים לשם הגשת בקשת ההיתר (סעיף 3 לתצהיר התובעת).

הנתבעת טוענת, כי מעולם לא קיבלה מהתובעת את תיק המידע שהיא טוענת שהוציאה אישית מהעירייה עובר להגשת בקשת ההיתר, כי תיק המידע לא מצוי בתיק בית המשפט וטענת התובעת לפיה הוציאה התיק לא הוכחה, ובדיעבד הסתבר כי התובעת השתמשה בתיק שמצאה במרשתת באתר הנדסי של הרשות המקומית ואינו מחייב כדין, זאת תחת קבלת תיק מידע כמתחייב בהתאם לסעיף 119א לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה") ומשכך, נגרמה שרשרת של טעויות.

ראשית אציין, כי ההתכתבויות אליהן הפניתה התובעת (נספח א' לתצהיר עדותה המשלים של התובעת), הן בשנים 2017-2018 – קרי, כשנתיים לאחר מועד הגשת בקשת ההיתר, כאשר במיסרון של התובעת מיום 13.3.18 כותבת היא כי: "התיק מידע יגיע רק אחרי פסח". זאת ועוד, דלק העיד כי : "לא היה לי טלפון עם ווטספ ב-2015" (עמ' 12 שורה 35 לפרוטוקול).

...

בדומה, לא שוכנעתי כי כטענת התובעת, היא זכאית למלוא שכרה עת בקשת ההיתר נדחתה מן הטעם שהנתבעת לא עושה שימוש המותאם לייעודם של המקרקעין ואינה מוכרת כ"חקלאית" העוסקת בפועל בפעילות חקלאית, והובהר לנתבעת כי יכול שבקשת ההיתר תדחה מטעם זה. אציין, כי אף אם כטענת התובעת היא יידעה את הנתבעת כי עשוי להתעורר קושי בשל היעדר פעילות חקלאית במקרקעין, הרי שאין באמור כדי לפטור אותה מצירוף מלוא המסמכים הרלבנטיים לעניין זה לבקשת ההיתר – מסמכים שיכול והיה בהם כדי לסייע בקבלת ההיתר המבוקש, אלא שמעיון בהחלטת הועדה עולה כי לא צורפו מלוא המסמכים הרלבנטיים.

בהינתן המפורט, אני דוחה את הטענה לפיה בקשת ההיתר נדחתה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת ולא מצאתי כי התובעת הוכיחה שהנתבעת היא שמנעה מהתובעת, שהחליטה לסיים ההתקשרות עם הנתבעת, את השלמת התחייבויותיה בהתאם להסכם.

נוכח האמור, ושעה שממילא לא הוכח כי התובעת זכאית לשכר ראוי ששיעורו מעבר לסכום שכבר שולם לה על ידי הנתבעת, אני דוחה את התביעה.

לאחר שועדת המשנה של הועדה המחוזית החליטה שלא לאשר את הפקדת התכנית החדשה, פנתה העותרת למשרד התיירות אשר, בסיום דיון מיום 27.10.2019, המליץ שלא לאשר את התכנית החדשה, אך המליץ לקדם בקשה להיתר בניה, בהתאם לתכנית "בטרם פקיעת תוקף התכנית בסוף דצמבר 2019". ביום 21.11.19, פנתה העותרת למשיבה בבקשה לקבלת מידע להיתר, לפי סעיף 145(א1) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

לטענתה, מועד תחילת התכנית, על פי סעיף 119(א) לחוק הוא 15 ימים ממועד פירסומה, כלומר – מיום 14.1.2005 וממועד זה יש למנות 15 שנים, כך שמועד פקיעת התכנית הוא 14.1.2020.

המשיבה טוענת, כי בקשת העותרת לקבלת מידע להיתר, אשר הוגשה ביום 4.12.19, נקלטה אצלה, במערכת רשוי זמין, ביום 11.12.2019 וכי מסירת המידע מטעמה, ביום 19.1.20, עומדת במועד הקבוע בתקנה 20(א) לתקנות התיכנון והבנייה (רשוי בנייה), תשע"ו-2016 (להלן: "התקנות"), שכן נוכח הגדרת המונח "יום" בתקנה 1 לתקנות, המחשיבה במניין הימים רק ימי עבודה, המידע נימסר לאחר 27 ימי עבודה ולמעשה – 25 ימים, נוכח המועד בו עלתה גרסת ינואר 2020 של מערכת רשוי זמין והוראת תקנה 9 לתקנות.

...

חובת ההוכחה כי החלה ביצועה של התכנית מוטלת על העותרת, אשר לא עמדה בחובה זו ולא הביאה כל ראייה לטענותיה, בעניין זה, אשר אף נטענו רק "בחצי-פה": "ככל שמצאנו דרך גישה סטטוטורית זו נקבעה לראשונה בתכנית...". מההחלטה, נספח ז' לעתירה, עולה, כי הבסיס הצבאי היה קיים עוד לפני פרסום התכנית ובתכנית עצמה מסומנת דרך קיימת.

לא בכדי קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 9.3.20 (נספח ז' לעתירה) כי "לא ברור כיצד מבקשים יזמי התכנית החדשה לחזור למתווה של התכנית ג/9328 המקורית...". סופו של דבר דין העתירה להידחות על הסף, בשל אי מיצוי הליכים ובשל איחור בהגשתה.

לפיכך, אני דוחה את העתירה ומחייבת את העותרת לשלם למשיבה הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

לפניי תביעה לפצוי כספי בגין נזקים שנגרמו, לטענת התובעת, כתוצאה מרשלנות הנתבעת במתן מידע חסר על פי סעיף 119א לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה -1969 (להלן: "החוק").

סעיף 119א לחוק התיכנון והבניה מורה כדלקמן (הדגשות שלי, ר"פ): "ועדה מקומית תימסור, בכתב, לכל המעוניין בקרקע, לפי בקשתו, תוך שלושים ימים, מידע בדבר התכניות הנוגעות לקרקע, בין שהן תקפות, מופקדות או שפורסמה הודעה על הכנתן לפי סעיף 77 וכן תנאים לפי סעיף 78 החלים על הקרקע, אם נקבעו תנאים כאמור; הוועדה תימסור גם מידע בדבר חבות בתשלום היטל השבחה". סעיף 119א מטיל על רשות התיכנון המקומית חובה למסור מידע לכל המעוניין בקרקע.

אפנה להוראת תקנה 2(ג) לתקנות המידע, הקובעת כי פרטי המידע הנזכרים בתקנה 2(א) אינם ממצים את המידע שהרשות מחויבת למסור על פי סעיף 119א לחוק התו"ב, לרבות החובה הכללית להעמיד לרשות מבקש שהוא בעל עניין במקרקעין, מידע מהותי האגור בידי הרשות, ובכללו מידע האם חל על המקרקעין היטל השבחה אם לאו.

בע"א 209/85 עריית קריית אתא נ' אילנקו,(10.01.88) נקבע: "רשות מקומית המרכזת במחלקה ממחלקותיה אינפורמאציה ייחודית בנושאי תיכנון ובינוי ערים, ואשר עובדיה נוהגים לספק מידע בנושאים האמורים לציבור פונים, והם עושים זאת אגב מילוי תפקידם הצבורי, הרי עובדי אותה הרשות, ומכוחם הרשות המקומית עצמה, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום שההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות העניין". הלכה היא כי בין הרשות המקומית והציבור הפונה לקבלת מידע, קיימים יחסי רעות שבמסגרתם חבה הרשות המקומית חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, שלא להתרשל במסירת המידע.

...

עוגמת נפש אני סבור שיש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת בגין עוגמת הנפש והתסכול שחוותה, כתוצאה מהתנהלותה הרשלנית של הנתבעת ולרבות הצורך להגיש תביעה בגין תשלום חלקה של הנתבעת בשכרו של השמאי המכריע.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,755 ₪ בגין עוגמת נפש ובגין החזר חלק הנתבעת בשכ"ט השמאי המכריע, כמפורט לעיל.

נטען כי אין חולק כי בקשת הבניה של יניב קיבלה את הסכמת בעל הזכויות השותף דאז, חיים, ובכך מילאה הועדה את חובתה כלפי השותפים במקרקעין, ואין התובעים יכולים להיתעלם מהסכמתו.

רשלנות הועדה: ס' 119א לחוק התיכנון והבניה הוא המקור הנורמאטיבי ל"תיק מידע", כלומר מידע מחייב שמוסרת הועדה המקומית בדבר התכניות בנוגעות לקרקע.

בצדק טענה הועדה, כי מיקום הגדר הפנימית במקרקעין אינו מעניינה כל עוד הוא אינו מנוגד לתב"עות החלות, אך היה עליה להקפיד במילוי הוראות תקנה 4 לתקנות התיכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970, שלפיה יש לסמן במפה המצבית את הדרכים הגובלות בנכס ולבדוק כי מידות רוחב הכביש יצויינו במפת התשריט (רוזטה), והדבר לא נעשה, באופן שאינו תקין (עדות קסטרו עמ' 59 ש' 23).

...

אני קובעת כי התנהלות נכונה מצד התובעים, העומדת בחובת הקטנת הנזק, היתה מעמידה את הנזק עקב כפל הקמת קיר תמך וצורך לחזור ולבצע ו/או לתקן גדרות ועבודות פיתוח שכבר בוצעו, תוך לקיחה בחשבון של עלות חודש דיור חלופי, על סכום של 40,000 ₪.

לפיכך אני קובעת כי הנזק שנגרם לתובעים בשל אי הריסת הגדר לאחר קבלת חוות דעת המודד בן נתן הינו 40,000 ₪.

מאחר שהתובעים לא תבעו את מודדי השרון אלא את יניב והוועדה, אני קובעת כי יניב חייב כלפי התובעים ב-75% מהנזק והוועדה ב-25% מהנזק, וכי מודדי השרון חייבים לשפות את יניב ב-25% מהנזק של התובעים, כך שבפועל יניב ישלם 50%.

בדיון בבקשה לסעד זמני (בש"א 2975/01), שהתקיים ביום 16.1.2001, הגיעו הערייה, חברת העובדים וגן צפון להסכם שקבל תוקף של החלטה, כדלקמן: "א. מבלי לפגוע בטענות הצדדים, המועדון נושא הדיון יוסיף לפעול עד 15.1.04 או עד ליום מתן פסק דין חלוט בתובענה, או עד ליום ביטול העיסקה עם המשיבה 2 (גן צפון - י'ב'), לפי המוקדם.

בכתב התביעה ציינה התובעת כי עילות התביעה הן הסגת גבול; עשיית עושר ולא במשפט; עוולות של גרם הפרת חוזה, רשלנות והפרת חובה חקוקה (פגיעה בקניין בנגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו); והתנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום לב בנגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 וסעיף 61(ב) לחוק זה. על רקע דברים אלו, טוענת התובעת כי כתוצאה מהתנהלות הנתבעות ומחדלן מלפנות את הנכס במשך למעלה מ-15 שנים, נגרמו להן נזקים כספיים גדולים, בין היתר, בשל אובדן הרווח העצום שהיה עתיד להיתקבל מבניית בית רופאים יוקרתי והשכרת קליניקות מרפאות "בעבור אוכלוסיית המאיונים העליונים" כפי שמתירים לטענתה דיני התיכנון והבניה בשטח הנכס והשכרת קליניקות פרטיות, שבנייתן לא יצאה אל הפועל לפי הטענה, כתוצאה מהתנהלות הנתבעות.

כפי שציין בית המשפט העליון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והשיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים פ"ד נז(5) 433 "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הנה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפיתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להמנע מהטלת מיגבלות דראקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות השיפוטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פיתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב" (עמ' 446).

המסמך ת/4 בכתב יד מיום 6.10.1999 על פניו, אינו ערוך כדף מידע לפי סעיף 119א לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 והוא כולל מידע שגוי כאילו לנכס זכויות בניה של 35% (אין חולק כי מדובר ב- 30% בלבד וכי המחלוקת היא אם מדובר ב- 30% בכל קומה, ובסך הכל 60%, או שמדובר ב- 30% בשתי הקומות יחדיו).

...

כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים אין מנוס מלהתחיל את המסע מבראשית.

בכלל זה נדחית גם התביעה לרווחי הנתבעות והכנסותיהן מהפעלת המועדון, שלא הוכחו; והתביעה לסעד בשל שיפוי חברת העובדים בגין 20% מהסעדים שיפסקו לטובת התובעת בתביעה זו. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים כפי שנפסקו ואין כל עילה לחייב את הנתבעות בתשלום נוסף בשל התחייבות התובעת להפריש מהסכומים שיתקבלו בידה לטובת חברת העובדים.

סוף דבר התוצאה היא שהתובענה מתקבלת בחלקה בהתאם לקבוע לעיל.

כן ישלמו הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום דמי השימוש לפי התחשיב שיעשה כאמור לעיל למועד הגשת התביעה (אין להוסיף על הסכום מע"מ).