בקשה לקבלת חומר חקירה בתיק תקיפה בנסיבות מחמירות

ביום 1.1.2020 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיב המייחס לו בשלושה אישומים שונים עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית (שתי עבירות).

אשר להתקדמות ההליך העקרי, תואר בבקשה כי ביום 9.1.2020 הוקרא כתב האישום למשיב, וכי מענה מפורט לכתב האישום ניתן רק בדיון שהתקיים 21.6.2020, לאחר שנתבקשו דחיות שונות מצד בא-כוח המשיב לצורך קבלת חומרי חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

בכל האמור אין כדי למנוע מהמשיב את האפשרות להגיש לבית המשפט המחוזי הדן בתיק המעצר בעתיד בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו, עם היתקדמות ההליך, כפי שנקבע בהחלטת המעצר וכפי שציין גם בית משפט זה בדחותו את הערר על ההחלטה האמורה.

...

יחד עם זאת צוין כי "בחלוף זמן סביר, וככל שניתן יהיה להציג חלופה שתהווה בסיס מספק לצד איזוק אלקטרוני, יוכל בא-כוח המשיב לפנות פעם נוספת לבית המשפט במסגרת עיון מחדש בהחלטה". ערר שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה בהחלטתו הנזכרת של השופט מ' מזוז מיום 15.3.2020, תוך שצוין כי: "המעשים המיוחסים לעורר [המשיב – י' א'] הם חמורים. המדובר ברצף של עבירות מין ואלימות חמורות, שבוצעו באופן אקראי, בשעות לילה מאוחרות, ללא כל הסבר. מאפיינים אלה מובילים למסקנה כי קיימת סכנה ברורה ומוחשית לשלום הציבור, כאשר המסוכנות של העורר היא כלפי כולי עלמא ולא כלפי אדם או סביבה מוגדרת" (שם בפסקה 10).

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים בדיון שנערך לפניי היום, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה.

הבקשה מתקבלת אפוא, במובן זה שאני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 1.10.2020 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1332-01-20 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

על פי כתב האישום מיוחסות לנאשם עבירות תקיפה הגורמת חבלה ממש- עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן :"חוק העונשין") וכן עבירת פציעה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין + סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין.

כמו כן לא התרשמתי מתוך צפייה בסירטון ועיון בחומרי החקירה במסגרת מתן החלטה בתיק המ"ת בעיניינו של המבקש כי לחומרי החקירה רלוואנטיות ישירה לעניינו של המשיב שעה שלא מצאתי כי נטען על ידי המשיב כי סאדיר או מארון תקפו אותו הם עצמם ואף מצאתי כי הגם שמדובר בארוע אלים אחד הרי שמדובר בארוע מתמשך שעה שהחשודים סאדיר ומארון מעורבים בחלק אחר של הארוע לו המבקש אינו שותף במישרין ובאופן הדוק למעט היות כל המעורבים שותפים באופן זה או אחר לארוע האלים בכללותו.

לאור האמור לעיל ובאיזון בין זכותו המוגבלת של המבקש ואנטרס הציבור בהגעה לחקר האמת מצאתי כי האנטרס הצבורי האחרון גובר בשלב זה וכי אין מקום בשלב זה וטרם קבלת החלטה סופית של הגוף התביעתי המוסמך בתיקי החקירה המבוקשים , אין מקום לאפשר עיון המבקש בחומרי חקירה אלו.

...

" מן הכלל אל הפרט : באשר לבקשה לקבלת רישומים פליליים של עדי תביעה והגנה ולאחר שעיינתי במסמכים הרלוונטיים שהוצגו בפני : "תדפיס מידע פלילי" בעניינם של כלל עדי התביעה וההגנה כאמור בסעיף א' לבקשה מצאתי כי אין במסמכים אלו כל רלוונטיות או תרומה אפשרית להגנת הנאשם.

באשר לבקשה לקבלת חומרי החקירה בעניינם של החשודים סאדיר ומארון מצאתי כי דין הבקשה להידחות בשלב זה מהטעמים כדלקמן : אין מחלוקת בין הצדדים כי פעולות החקירה שבוצעו בעניינם של החשודים סאדיר ומארון הינם חומרי חקירה בעניינם של חשודים אלו.

ב. סוף דבר לאור האמור לעיל הבקשה נדחית.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשר לפשע, סחיטה בכוח בצוותא ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות.

עוד נאמר שם: " הדגש לכל אורך הדרך הנו בכך שבית המשפט אינו מתפרק מחובתו ומסמכותו לבדוק את גיליונות המירשם שמדובר בהם ולהעמידם במבחן של רלוואנטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של המערער ". בבש"פ 5535/13 מ"י נ' שימשילשווילי שלווה שלמה (פורסם בנבו), חזר כב' השופט עמית והבהיר בהקשר זה כי: "הראציונאל שבבסיס הגילוי הוא חקר האמת וזכות הנאשם להליך הוגן. השלב הראשון בבחינת בקשה במסגרת סעיף 74 הוא בחינת הרלבנטיות של החומר לאישום על פי פוטנציאל ההגנה של הנאשם, מבחן המתפרש על דרך ההרחבה (ראו, לדוגמה, בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו, [פורסם בנבו] בפיסקה 22 (13.8.2009), מבחן הפורש מצודתו אף על הפריפריה של האישום (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (1985); בש"פ 7553/10 בר אושר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] והאסמכתאות שם (7.2.2010))." ביחס לבקשה להורות על חשיפת מבדי"ם קבע כב' השופט עמית כדלקמן: "בבוא בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו ולהורות על חשיפת מב"דים או תיקים סגורים בפני נאשם, המבחנים נוקשים יותר מאשר לגבי גילוי פרטים הנכללים במירשם הפלילי. על בית המשפט לקחת בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים, לאו דוקא על פי סדר חשיבותם: האם החומר נכלל מלכתחילה בתיק החקירה; האם הרלבנטיות היא בעוצמה גבוהה או שמא מדובר בחומר שהרלבנטיות שלו אינה מובהקת, על אחת כמה וכמה לא רחוקה ושולית; האם מדובר ב"מסע דיג" ספקולאטיבי; האם מדובר בתיקים ישנים, מה שמשליך הן על הרלבנטיות והן על משאבי התביעה לאיתור התיקים; הזכות לכבוד, לפרטיות, לשקום ולרהביליטציה של העד או קרבן העבירה ומידת הפגיעה בזכות זו; החשש הכללי כי עדים וקרבנות עבירה יחששו להעיד במשפט; הפגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, שייתכן כי מעורבים בתיקים שניסגרו, ומידת הפגיעה; העקרון של סופיות תשובות העד בענייניים צדדיים, אשר יש בו כדי להחליש את התועלת שיכולה לצמוח להגנה מהחומר.

הבקשה לקבלת מסמכים רפואיים ביחס לחבלות קודמות של המתלונן באפו ובגפיו, כרוכה בפגיעה בפרטיות המתלונן ונוגעת לחומר החוסה תחת חיסיון רפואי.

...

גם לאחר שבית המשפט בחן שיקולים אלה והגיע למסקנה כי הנאשם צלח את כל המשוכות דלעיל, שומה על בית המשפט לבחון אם ניתן להסתפק בפרפראזה בלבד לגבי התיקים שגילויים מתבקש, או שיש להורות על עיון בתיק החקירה עצמו" ( ס' 13 לפס"ד ).

כנגד הנאשם הוגש ביום 3.5.22 כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה לפי סעיף 332א(א) לחוק העונשין, ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין, והתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

בבקשה לביטול כתב האישום נטען כי ביום 27.12.21 נשלח לנאשם טופס יידוע לחשוד, אך בשל העובדה שלא נימסרה כתובתו, נתבקש סיועה של תחנת ערוער בהמצאת טופס היידוע לנאשם, ביום 25.2.22 נימסרה ההודעה במסירה אישית לנאשם, וביום 27.2.22 פנה ב"כ הנאשם באמצעות דואר אלקטרוני אל המאשימה ובקש כדלקמן: "אבקש לקבל את חומר החקירה בתיק זה טרם עריכת שימוע. כמו כן, אבקש לקבוע מועד לשימוע. לידיעתכם ולמען הסר ספק, מכתב הידוע מיום 27.12.21 נתקבל אצל מרשי ביום 25.2.22 במסירה אישית על ידי תחנת ערוער. מצ"ב ייפוי כוח". על פי האמור בבקשה, הדואר האלקטרוני האמור נשלח ביום 27.2.22 שעה 14:21 לכתובת הדואר האלקטרוני של מזכירות פמ"ד פלילי.

...

בתגובתה טענה ב"כ המאשימה כי יש לדחות את הבקשה.

ואולם, התנהלות ב"כ המאשימה, ובחינת הנסיבות של מקרה זה והסיבה לפגיעה בזכות הנאשם, מביאה למסקנה כי הפגם אינו נובע מהפעלת שיקול דעת פסול, אינו נובע משרירות, חוסר תום לב או פעולה אשר יכול ויהיה בה כדי להעיד על חשש שמע שימוע אשר ייערך כעת לא יהיה בנפש חפצה.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, המסקנה הינה כי אין מקום להורות על ביטול כתב האישום, וכי ניתן לקיים שימוע גם בדיעבד.

לאור כל האמור, העתירה לביטול כתב האישום נדחית.

רקע כתב האישום נגד הנאשם, שעל-פיו הואשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977), הוגש עוד ביום 18.12.2019.

הבקשה, תגובת המשיבה ועמדת המתלונן בקשת ההגנה לקבלת המידע האמור בעיניינו של המתלונן נשענת על המידע המופיע במכתב השיחרור, אשר נימסר להגנה כחלק מחומר החקירה שהועבר אליה.

לפיכך טענה ההגנה, כי יש להמציא לידיה את המסמכים המבוקשים הדרושים להגנת הנאשם, מאחר שבכוונתו להוכיח באמצעותם, כי המתלונן הוא זה שתקף את הנאשם ולא להפך, כנטען בכתב האישום.

כפי שנאמר בנסיבות דומות, שאף בהן התבקש תיק רפואי-פסיכיאטרי של עד מהותי במשפט, "אין צורך להקדים את המאוחר ולגרום לפגיעה בזכויות שאולי אין חפץ בה. בבוא מועד, המותב שידון בתיק יוכל להתרשם מן העד, מעדותו, וממכלול החומר שלפניו, לשקול את צדדיו השונים של העניין מנקודת מבטם של כל השותפים בהליך הפלילי וליתן החלטה מושכלת. דרך זו שלפי סעיף 108 מגשימה את האיזון הדרוש בין זכויות ההגנה, התביעה והעד במשפט הפלילי" (בש"פ 3772/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.2013), כבוד השופט נ' סולברג, פסקה 5).

...

לפיכך לעת הזו לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.