בקשה לקביעת אי-מורשה לקבלת כתבי בי דין

ראה למשל החלטתו של כב' השופט גרוסקופף שניתנה ברע"א 6898/21 מוסדות בית הכנסת ישיבה וכולל אבן חיים נ' חוג ידידי המדרשיה בישראל (27.12.21) בסעיף 6 שם נקבע: "כידוע, בית המשפט מוסמך, בין אם ביוזמתו ובין אם לבקשת אחד מהצדדים, למחוק תובענה ממספר טעמים... התוצאה של מחיקת תובענה היא ביטולו של ההליך, על כרעיו ועל קרביו, במובן הזה שכל מה שנקבע או בוצע במסגרתו אינו מוחזק עוד כבעל תוקף משפטי מחייב. משמעות הדבר היא שמחיקת תובענה, להבדיל מדחייתה, איננה יוצרת מעשה בית-דין ומכאן שאיננה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה (בכפוף למגבלת היתיישנות). הגם שמחיקת תובענה איננה סעד קצוני כמו דחיית התובענה, היא טומנת בחובה סנקציות כלפי התובע, כגון תשלום אגרה פעם נוספת, הסכנה כי יושתו עליו הוצאות בגין מחיקת התובענה והמתנה עם בירור תביעתו החדשה. ואולם, לצד זאת, מחיקת ההליך עלולה לפגוע באופן בלתי צודק בצד שכנגד. זאת, שכן, בעוד דחיית תובענה מביאה לסיום ההיתדיינות באופן סופי, מחיקת התובענה מותירה את הסיכון לכך שהצד שכנגד ינקוט בהליך חדש, אשר במסגרתו יידרש ליבון המחלוקות בין הצדדים". ראו גם: הרפורמה בסדר הדין האזרחי, מורה נבוכים, עמ' 252 שם צויין כי: "מבחינה רעיונית הפרת הוראות וצוים של בית המשפט הוותה גם על פי התקנות הישנות טעם מספק למחיקת תובענה". דרכי ההמצאה קבועות בתקנה 163 לתקנות החדשות, אשר קובעת כדלקמן: "163 (א) ההמצאה תהיה ככל האפשר לנמען עצמו; אם הנמען מיוצג בידי עורך דין, יש להמציא לו במקומו; אם מינה לשם ההמצאה מורשה מטעמו - ניתן להמציא למורשה במקומו". "(ב) אם אין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת המסמך בביתו לאחד מבני משפחתו הגרים עמו שם ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". תקנה 475(א) לתקנות הישנות קבעה: "(א) היה בעל דין מיוצג על ידי עורך-דין, יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן:

(1)   הורה בית המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית המשפט מועד מסירה; (2)   לא הורה בית המשפט על מסירה אישית, ישלח בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמשה ימים מיום שהוגש הכתב לבית המשפט או מיום שניתנה ההחלטה שלפיה על בעל דין להמציא כתב בי דין.

תקנה 487 לתקנות הישנות אליה הפנה המערער קובעת: "המצאת כתב בי-דין לפסול-דין תהא בהמצאתו לאחד מהוריו או לאפוטרופסו, ובאין לו הורים או אפוטרופוס - בהמצאה למי שהפסול-דין גר עמו או נתון להשגחתו, והכל אם לא הורה בית המשפט אחרת; בית המשפט רשאי להורות כי מסירת הכתב לפסול-דין עצמו תהא המצאה כדין". הינה כי כן, המצאה באמצעות מורשה אפשרית רק למי שבעל הדין מינה אותו להיות מורשה לקבלת כתבי בי-דין.

יודגש, כי בית המשפט מחק את כתב התביעה רק לאחר שנתן למערער שתי הזדמנויות (נוסף על ההמצאה הראשונית בה היה מחוייב) להמציא את כתב התביעה ישירות למשיבה, אך הוא לא עשה כן, תוך שפעם אחר פעם הוא המציא את כתב התביעה למטפלת "אירנה", ולא למשיבה, זאת - גם לאחר שקבע בית משפט קמא קביעה עובדתית כי אירנה איננה מורשה של המשיבה, ואין להסתפק בהמצאה לגב' אירנה.

...

ביום 27.03.2022 ובטרם ניתנה החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, הוגש הערעור מטעם המערער לבית משפט זה. יצוין, כי לאחר הגשת הערעור, ביום 28.03.2022, ניתנה החלטת בית משפט קמא בעניין הבקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה, שם נקבע כי: "אין עסקינן בטעות סופר. משעה שניתנו לתובע מספר הזדמנויות להמציא את התביעה לנתבעת 2 ולא עלה בידו לעשות כן ולהציג לבית המשפט אישור מסירה כדין, כאמור בהחלטתי מיום 25.01.2022, רשאי בית המשפט להורות על מחיקתה בהתאם לתקנה 41 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018. מחיקת התביעה איננה בבחינת מעשה בי"ד ואיננה נחשבת כיום 'צעד דרמטי' (ראו: 2602/21 יצחק בן חמו נ' ליימן סליסל בע"מ (20.12.2021). לפיכך הבקשה נדחית". בעקבות כך הגיש המערער, ביום 08.04.2022, הודעה מטעמו לבית משפט זה, אליה צירף את החלטת בית משפט קמא מיום 28.03.2022 תוך שהבהיר כי אין בהחלטת בית משפט קמא כדי לשנות את הודעת הערעור או את נימוקיה "אלא לחזקם דווקא". עוד טען המערער, בנימוקי הערעור, כי בכל מקרה, גם אם ינתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המשיבה, הוא לא יפעל לגביית הסכום שייפסק לזכותו, אלא רק בסמוך להתיישנות פסק הדין (25 שנה).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלטת בית משפט קמא וכל אשר בפניי, שוכנעתי כי אין לערעור סיכוי להתקבל ולכן, מכוח סמכותי על פי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") החלטתי לדחות את הערעור, על שני חלקיו, בלא צורך במתן תשובה.

מהשתלשלות העניינים בתיק, שלא בכדי פורטה לעיל על ידי בהרחבה, עולה, אפוא, מסקנה ברורה, לפיה בית משפט קמא עשה שימוש ראוי, צודק ונכון, בסמכותו להורות על מחיקת התביעה נגד המשיבה.

סופו של דבר, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

לבסוף טען המבקש כי סכויי התביעה להיתקבל הנם נמוכים, ובהתאמה סכויי ההגנה טובים, בין היתר כיוון שהמשיך להתגורר בדירה לאחר מועד הפינוי שנקבע בהתאם להסכמה בכתב ואחר כך בע"פ של המשיבה, וכן כי הסכומים ששילם בפועל בתקופה נשואת התביעה עלו בכל על הפצוי המוסכם, כאשר הפצוי המוסכם כולל את שכר הדירה וכן שאר ההוצאות ואיננו בא בנוסף להם.

כמו כן, לא הוכח כי הפקידה הייתה מורשית לקבל כתבי בי-דין עבור המבקש, או כי מסרה לו בפועל את כתב התביעה.

המצאת פסק הדין ביום 23.9.2020: במקרה זה עולה מהתצהיר עליו חתם המוסר בסמוך למועד המסירה כי פסק הדין נימסר למבקש אך הוא סרב לחתום עליו.

...

שנית, אני סבור כי במקרה זה סיכויי ההגנה להתקבל, לפחות ברובה, הינם גבוהים במיוחד, לכאורה, בשל הסיבות דלהלן: הסעד הגבוה ביותר המבוקש בתביעה, בסך של 20,700 ₪, הוא מתן הפיצוי החוזי המוסכם שנקבע למקרה של איחור בהשבת הדירה, בסך 50$ ליום.

ממילא ברור כי סעיף תביעה זה צפוי להידחות ברובו, שכן יש להפחית ממנו את שכר הדירה ששולם (אמנם לא את הרכיבים האחרים להם טוען המבקש).

בשל כל האמור לעיל אני מאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בהליך זה עד למועד הגשתה, וכן מורה על ביטול פסק הדין מיום 21.4.2021.

לאחר הדיון הגישה מונה טורס הודעה לפיה היא איננה מורשית לקבלת כתבי טענות עבור חברת התעופה.

לגבי סיוע בקבלת החזר מחברת התעופה, אין ספק כי מדובר בחובה של הנתבעת, וזאת בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק, הקובע כדלקמן: "לשם קבלת פיצוי כספי או השבת תמורה, רשאי נוסע לבקש מנותן שירותי סוכנות הנסיעות שממנו רכש את כרטיס הטיסה לטיסה שהתקיימה בה עילה מזכה, לסייע לו בקבלת ההטבות האמורות; ביקש הנוסע כאמור, יפנה נותן שירותי סוכנות הנסיעות למפעיל הטיסה, למארגן או למי מטעמם, למימוש זכאותו של הנוסע לאותן הטבות, בהתאם להוראות חוק זה." עם זאת, שעה שהתובע מודה כי קיבל החזר מאת חברת התעופה, הרי שלא נגרם לו כל נזק.

...

בנסיבות אלה אני סבור כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי ניתנה לנתבעת הזדמנות לטפל בהשבת הכספים והיא לא ביצעה זאת בתוך זמן סביר.

לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה במלואה.

משנדחתה התביעה, הרי שנדחית גם ההודעה לצד שלישי.

נקבע, כי עו"ד ביינרט "חרג הלכה למעשה מהסמכות הנטענת שהוקנתה לו, כביכול, בייפוי הכוח המוגבל", שכן "הישתתף מטעמו של [נענה] בהליך גישור, הליך מעין שפוטי, לבירור נושא התביעה ואף המשיך לבדיקת התכנות לרשום שיעבוד מדרגה שניה על נכסי המבקש להבטחת החוב נשוא התובענה, אשר גם לכך לא הוסמך באמצעות ייפוי הכוח". בהמשך לכך נקבע, כי מכלול האירועים מלמד על "רצף של הענקת שירותים וטפול משפטי בעניינים הקשורים אחד למישנהו שהם נושא אחד", מה שמוליך למסקנה כי "בין [נענה] ועו"ד ביינרט קיים קשר רציף וכי הוא פעל כעורך דינו בעיניין נשוא הליך זה עד לאחרונה וחזקה כי העביר גם את כתבי הטענות והודעות בית המשפט אל [נענה]". יתרה מזאת, נקבע כי "עובדתית פעל עו"ד ביינרט באופן בלתי מוגבל, כאשר יפוי הכח ה'מוגבל' משמש 'כסות' להתנהלות רחבה יותר וייצוג מקיף ובלתי מוגבל". עוד קבעה רשמת בית המשפט המחוזי, כי ניתן לראות בעו"ד ביינרט כמורשה לקבלת כתבי בית דין עבור נענה, בהתאם לסעיף 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), שכן "בין עו"ד ביינרט והנתבע קשר רציף ושוטף, בין השאר, גם בעיניין נשוא תיק זה". נוסף לאמור, נקבע כי נענה פעל בחוסר תום לב דיוני, שכן הוא מודע "לקיומה של התביעה ותוכנה", וכל מטרת היתנהלותו היא "שבוש, סירבול והשהיית ההליך שהתובע מבקש לנקוט כנגדו". בהקשר לחוסר תום ליבו של נענה, נקבע כי הלה "נימנע מלציין כתובת עדכנית של מקום מגוריו לשם ביצוע המצאה כדין בארץ או בחו"ל". פסק הדין של בית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת הגיש נענה ערעור לבית המשפט המחוזי.

בעניינינו, לא זו בלבד שייפוי הכוח נעדר הרשאה מפורשת לבצוע פעולות במסגרת הליך שפוטי, אלא שייפוי הכוח נוסח באופן ברור, שלפיו עו"ד ביינרט אינו מורשה לקבל כתבי בית דין בשמו של נענה.

זאת, שכן כבר בראשית המגעים שבין הצדדים, במכתב התגובה למכתב ההתראה מיום 15.7.2020, הדגיש עו"ד ביינרט, כאמור, כי אין בידו "כל יפוי כח לטפל בסכסוך בהליך משפטי", וכי משרדו "לא מהוה כתובת להמצאת כתבי בי דין ו/או הודעות למר נענה". הא למדנו, כי אף אם עו"ד ביינרט ביצע פעולות החורגות מהקף ההרשאה שניתן לו בייפוי הכוח, במסגרת המגעים הטרום-שפוטיים – וכאמור, ספק רב אם אלה הם אכן פני הדברים – אין להסיק מכך כי המיגבלה המפורשת שנקבעה בייפוי הכוח, על קבלת כתבי בית דין, בטלה וחלפה מן העולם; מכאן, שאין לראות את המצאת כתב התביעה אל עו"ד ביינרט, כהמצאה שבוצעה כדין, לפי סעיף 163(א) לתקנות החדשות.

בשונה מהכלל שנקבע בתקנה 500 לתקסד"א הישנות להמצאה מחוץ לתחום, תקנה 166 לתקסד"א מתירה לבעל דין להמציא כתב בי-דין אל מחוץ למדינה בהתקיים אחת מהזיקות המוזכרות בה. כל שנידרש מבעל דין המעוניין בהמצאה כזו איפוא הוא הגשת "בקשה בכתב לשם קביעת דרך ביצוע ההמצאה" (תקנה 167(א) לתקסד"א), וקבלת הוראות מבית המשפט בעיניין לפי תקנה 167(ב).

...

לגישתי, סעיף 1 לאמנה, שלפיו "אמנה זו לא תחול מקום שמענו של האדם שיש להמציא לו את הכתב אינו ידוע", אך מחזק את המסקנה כי במקרים חריגים דוגמת המקרה דנן, בהם כתובתו של נמען ההמצאה אינה ידועה, בית המשפט רשאי להורות על דרך המצאה אחרת, המתאימה לנסיבותיו הפרטניות של המקרה.

סיכומו של דבר, מר נענה חסם באופן פסול את האפשרות לזמנו למשפט בישראל בו בזמן שהוא נושא ונותן במטרה ליישב את חובו, והתרופה לכך נעוצה בפריצת חסימה זו. הדרך המתאימה לשיטתי להחלת מרותו של בית המשפט הישראלי על עניינו של נתבע כמר נענה במסגרת הוראות הדין היא זו שסוללות תקנות 167-166 לתקסד"א, מהטעמים שפורטו לעיל.

חרף האמור, נוכח הסוגיות העקרוניות שהתעוררו בנסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שפסק הדין נכתב טרם הגשת ההודעה, מצאנו לנכון לפרסם את פסק הדין.

לשיטתה יישום הפסיקה על נסיבות המקרה הנידון, ובכלל זה נסיבותיו של הנושה, והעובדה כי לא הוכח שהיתה לו ידיעה פוזיטיבית ביחס למתן צו הכנוס, כמו גם היותו של החוב הנידון החוב העקרי מבין תביעות החוב, ואי פגיעה באנטרס ההסתמכות של החייב או נושיו (בשים לב לכך שטרם הוכרז החייב או נקבעה בעיניינו תכנית פרעון לעת הגשת בקשתו להארכת מועד) – כל אלה הטו הכף לכיוון מתן אורכה להגשת תביעת החוב, וכך אכן קבעה.

לו הומחש כי הנושה קיבל לידיו את צו הכנוס ואישר בחתימתו דבר ידיעתו על ההליך, או לחלופין כי בוצעה לו מסירה כדין (למשל לקרוב מישפחה שגר עמו ומלאו לו 18 או למורשה לקבלת כתבי בי דין) – לא הייתי מהסס לקבל העירעור, גם אם אכן לא נקבעה עדיין תכנית פרעון עת הוארך המועד, החייב לא הוכרז, ולא חולק דיבידנד לנושים, לא כל שכן שלא ניתן הפטר אף לא מותנה (היינו הפגיעה באנטרס ההסתמכות של החייב ויתר הנושים אינו גדול).

...

במכלול הנתונים, שעה שלא מדובר על נושה מקצועי, והוא היה טרוד במצב בריאות נמשך שפורט, ולא היה מיוצג (כאשר גם נושה מיוצג בהוצל"פ עשוי שלא יוודע לעתים על דבר צו הכינוס מן הפרסום לבדו), די בכך כדי לשלול בסבירות מסקנה בדבר ידיעה פוזיטיבית של הנושה, עד כמה שהטענה לידיעה כזו נסמכת על מסירה לנושה עצמו.

במצב דברים זה, מתחזקת המסקנה כי אכן לא הומחשה מסירה כדין.

הערעור נדחה.