בקשה לצווי עשה ומניעה זמניים בסכסוך זכיינות

פתח דבר בפניי המרצת פתיחה במסגרתה עותרת המבקשת לסעדים הצהרתיים וצו עשה בקשר עם אכיפת הסכם שנכרת בין הצדדים, הסכם הנוגע למניות ולזכויות בחברת פרמיום מרקט במושבה בע"מ (להלן: "החברה").

בו ביום ניתנה החלטה לפיה אין מקום ליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד ונתבקשה תגובת המשיב.

על אף שנראה היה כי המסכת העובדתית בשני ההליכים אחת היא ונסובה סביב הסיכסוך בין הצדדים ביחס להחזקותיהם במניות החברה, בעת הגשת המרצת הפתיחה דנן כבר עברו הצדדים כברת דרך במסגרת ההליך המוקדם, על כן דחיתי את הבקשה לאיחוד תיקים (ראו החלטה בהליך המוקדם מיום 5.12.2016).

באשר לעדותו של מר הלפנשטיין, זכיין הקצביה, התרשמתי כי ראה ורואה הוא את עצמו כגורם נייטראלי ואובייקטיבי במערכת היחסים בין הצדדים, התרשמתי כי עדותו חסרת ענין אישי, זאת על אף שסעד בארוחת ערב משותפת עם המבקשת ומר זיידה, מפגש שהגדיר כמפגש עסקי בלבד (פ/2.2.2017, עמ' 27 ש' 14-16).

...

המצב שנוצר פוגע הן בקיומה של החברה כישות משפטית והן בבעלי המניות עצמם באופן שאין מנוס מהיפרדות הצדדים.

ראו לעניין זה ע"א 3662/17 כהן נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח, פסקה 23 (1.2.2018) שם חזר כב' השופט דנציגר על ההלכה לפיה: "כאשר מדובר במצב של אובדן אמון בין בעלי המניות, כבענייננו, הצעד המתאים הוא ביצוע 'הפרדת כוחות' בין הצדדים". בהתאם לראיות שהוצגו בפניי ועדויות העדים הגעתי כאמור לכדי מסקנה כי היפרדות זו בין הצדדים ראוי שתיעשה על ידי אכיפת תנאי ההסכמה השנייה אשר הוכחה וביטלה את זו הראשונה, באופן אשר בתקווה ישים סוף להתדיינויות הצדדים בערכאות המשפטיות.

סוף דבר אני מקבל את המרצת הפתיחה באופן שהצדדים יפעלו להוצאתה לפועל של ההסכמה השנייה כמפורט להלן: המשיב יעביר לידי המבקשת את כל מניות החברה שבבעלותו, כשהן נקיות וחופשיות מכל שעבוד, חוב, עיקול או זכות צד שלישי כלשהו, בתמורה לסך של 1,100,000 (מיליון ומאה אלף) ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 21.1.2016 (להלן: "התמורה"), שתשולם למשיב על ידי המבקשת.

לפניי בקשה לצוי עשה וצוי מניעה זמניים אותה קבלתי במלואה.

בגין סיכסוך זה הגישה קסטרו תביעה בה עתרה לסעדים הבאים: 1 - סעד הצהרתי לפיו הסכם הזיכיון בין הצדדים בוטל על ידה כדין; 2 - צו עשה קבוע המחייב את הזכיינים לפנות את החנות ולמסור אותה לקסטרו על כל תכולתה וכל הרכוש הקבוע שבה במצב ראוי ותקין; 3- צו עשה קבוע המחייב את הזכיינים למסור לה את כל המלאי שבחנות; 4- ליתן לה לפצל סעדיה ולהגיש תביעה כספית בגין הנזקים שהסבנו לה הזכיינים.

...

לאור על האמור ומשיקולי מאזן הנוחות (בפרט לאור העובדה ששני הצדדים מודים, כי הנזק שיגרם לזכיינים הינו נזק כספי בלבד, שאין חולק שהוא ברי פיצוי כספי מצאתי להיעתר לבקשה וליתן צו כדלקמן: עד למתן החלטה אחרת בהליך העיקרי, הזכיינים ימנעו מלהוציא מהחנות מלאי, לרבות בדרך של מכירה (סעיף "א" לבקשה).

עם זאת ועל מנת להקטין הנזק והסיכון שיגרמו לזכיינים אני מורה כי עד להכרעה בהליך העיקרי קסטרו לא תוציא מהחנות את הציוד הקבוע, אלא ברשות הזכיינים.

כן אני מורה שבנוסף לעירבון הכספי שהפקידה קסטרו על פי החלטתי מיום 20.3.18, הסעדים הזמניים המפורטים לעיל יפקעו מאליהם אם קסטרו לא תפקיד, בנוסף להתחייבות העצמית הבלתי מוגבלת בסכום, גם ערבות צד ג' שאינו תאגיד או ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של 35,000 ש"ח שתשמש כערבות להבטחת המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו, אם התובענה תיפסק או שהצו יפקע מכל סיבה אחרת.

אפנה לדוגמא להחלטה נוספת שניתנה לאחרונה, ולפסיקה המובאת בה: ברע"א 7246/11, חיים לוי סוכנות רכב ומוסך אזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, נטען כי אם לא ינתן סעד זמני ייגרם למבקשת נזק כלכלי כבד מאד, כבד בהרבה מהנזק לו טוענים המבקשים בפני: "טוענת לוי כי משמעות החלטתו של בית משפט קמא שלא להעתר לבקשה למתן סעד זמני היא קריסתה המיידית ופיטורי שישים עובדים של החברה. לוי טוענת עוד כי אין לה כל אפשרות להיתקשר עם יבואן אחר, שכן היא עודנה מחויבת לבלעדיות כלפי קרסו; כי בשל מערכת הקשרים בין יבואני הרכב לא יימצא יבואן שיסכים להיתקשר איתה בהסכם; וכי ממילא הדבר יצריך השקעות עתק של מיליוני שקלים. כמו כן טוענת לוי כי סיום יחסי הזכיינות בינה לבין קרסו, המתקיימים לדבריה משנת 1967, יביא לחיסול מוחלט של החברה ששווייה, לפי הנטען, נאמד ב-51 מיליון ₪". אף על פי כן נדחתה הבקשה, וכב' השופטת חיות קבעה (עמ' 8 להחלטה): "מערכת היחסים בין קרסו ללוי עוגנה בהסכם הפצה שהנו מסוג החוזים אשר לגביהם נפסק כי הם מבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וכי חזקה שהם אינם מיועדים לעמוד בתוקפם לצמיתות (ראו: ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990); ע"א 2491/90 היתאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, פסקה 14, 3.5.1994)). על כן, צדק בית המשפט בדחותו במקרה דנן את הבקשה למתן סעד זמני וזאת בהתאם להלכה לפיה, ככלל, אין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שתוף פעולה עסקי ביניהם בנגוד לרצונו של מי מהם והתרופה המתאימה למקרים מעין אלה איננה צו מניעה או צו עשה זמני כי אם סעד של פיצוי כספי (ראו: רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ ( 24.10.1995); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, פיסקה 6 (13.12.2005); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פיסקה 11 (9.7.2007))". ב"כ המבקשים טענה בתשובה לתגובת המשיבה 2 כי בפסק דין מהתקופה האחרונה נקבעו גבולות להילכת פרש קיטשן.

במצב אליו הדרדרו היחסים אני סבורה שאין לחייב את משיבה 2 בהמשך היתקשרות עם המבקשים, יש ליישם את ההלכה לפיה כאשר מדובר בסכסוך שעניינו זכיינות, אשר הגיע למחלוקות קשות, אין כופים על הצדדים את המשך ההיתקשרות.

...

אולם אני סבורה שהמהות העיקרית של החלטה זו היא שבמצב של חוזה זכיינות שהגיע לסכסוך בין הצדדים, אין מקום למתן סעד המצריך המשך פעילות משותפת.

אפנה לדוגמא להחלטה נוספת שניתנה לאחרונה, ולפסיקה המובאת בה: ברע"א 7246/11, חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, נטען כי אם לא ינתן סעד זמני ייגרם למבקשת נזק כלכלי כבד מאד, כבד בהרבה מהנזק לו טוענים המבקשים בפני: "טוענת לוי כי משמעות החלטתו של בית משפט קמא שלא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני היא קריסתה המיידית ופיטורי שישים עובדים של החברה. לוי טוענת עוד כי אין לה כל אפשרות להתקשר עם יבואן אחר, שכן היא עודנה מחויבת לבלעדיות כלפי קרסו; כי בשל מערכת הקשרים בין יבואני הרכב לא יימצא יבואן שיסכים להתקשר איתה בהסכם; וכי ממילא הדבר יצריך השקעות עתק של מיליוני שקלים. כמו כן טוענת לוי כי סיום יחסי הזכיינות בינה לבין קרסו, המתקיימים לדבריה משנת 1967, יביא לחיסול מוחלט של החברה ששווייה, לפי הנטען, נאמד ב-51 מיליון ₪". אף על פי כן נדחתה הבקשה, וכב' השופטת חיות קבעה (עמ' 8 להחלטה): "מערכת היחסים בין קרסו ללוי עוגנה בהסכם הפצה שהינו מסוג החוזים אשר לגביהם נפסק כי הם מבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וכי חזקה שהם אינם מיועדים לעמוד בתוקפם לצמיתות (ראו: ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990); ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, פסקה 14, 3.5.1994)). על כן, צדק בית המשפט בדחותו במקרה דנן את הבקשה למתן סעד זמני וזאת בהתאם להלכה לפיה, ככלל, אין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם בניגוד לרצונו של מי מהם והתרופה המתאימה למקרים מעין אלה איננה צו מניעה או צו עשה זמני כי אם סעד של פיצוי כספי (ראו: רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ ( 24.10.1995); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, פיסקה 6 (13.12.2005); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פיסקה 11 (9.7.2007))". ב"כ המבקשים טענה בתשובה לתגובת המשיבה 2 כי בפסק דין מהתקופה האחרונה נקבעו גבולות להלכת פרש קיטשן.

במצב אליו הידרדרו היחסים אני סבורה שאין לחייב את משיבה 2 בהמשך התקשרות עם המבקשים, יש ליישם את ההלכה לפיה כאשר מדובר בסכסוך שעניינו זכיינות, אשר הגיע למחלוקות קשות, אין כופים על הצדדים את המשך ההתקשרות.

אינני נענה לבקשה ואינני מעניק לה את הסעד הזמני המבוקש על-ידיה, בשל שיקולים אחרים הנוגעים לדיני הסעדים הזמניים, שעיקרם הובא לעיל, ובהם: אין מדובר בצו-מניעה זמני, אלא בצו עשה זמני, שכן המבוקש אינו צו להמשיך את המצב הקיים אלא בהוראה למשיבה 1 להפסיק את הפעלת האתר שלה ולהתחיל בהפעלת האתר של המבקשת שטרם הופעל; הסעדים הזמניים זהים למבוקש בכתב-התביעה; אין מקובל לכוף בעל זיכיון להמשיך ולהעסיק משווק, ולא כל שכן להתחיל להעסיקו; מאזן הנוחיות והאינטרסים שבין המבקשת למשיבות, מבחינת ההשקעה והנזק, אם יינתן הצוו, נוטה לטובת המשיבות; ניתן להגן על זכותה של המבקשת בדרך פיצוי כספי ואין הכרח ליתן סעד זמני; גם כאשר מדובר בסעד זמני המתייחס להפעלת אתרים באנטרנט, אין להעדיף את המבקשת, אלא – נהפוך הוא – יש להמעיט בסעדים זמניים הפוגעים בחופש הפעלת אתרי אינטרנט.

פיצול הדיון ישאיר את המבקשת חסרת סעד, ועל-כן מוצדק למנוע את בירור הסיכסוך בבוררות.

...

במקרה שלפנינו, אף שבאי-כוח הצדדים היו ערים להילכת רע"א 985/93 הנ"ל משיבה 1 – החברה הרשומה בישראל שאינה צד להסכם הבוררות שבין המבקשת לבין משיבה 2 – בתגובתה לבקשת משיבה 2 לעכב את ההליכים הצהירה רק כי "דומה כי אין מנוס אלא להעתר לבקשה" (סעיף 1 לתגובת המשיבה הפורמלית בבש"א 3713/02 מיום 22.12.2002).

התוצאה ביחס לבקשות שבפניי היא זו: (א) בקשת זוז תיירות לסעד הזמני (בש"א 1929/02) – נדחית.

(ב) בקשת HRN לעיכוב הליכים בשל סעיף הבוררות (בש"א 3713/02) – נדחית.

זאת ועוד, בכתב התביעה טוענים המבקשים כי המשיבה פעלה בצוותא חדא עם המשכירה של הנכס בקניון בכפר-סבא לצורך העתקת הסניף למיקום אחר בקניון, והכל ללא הסכמת המבקשים ומבלי ליידע אותם על אודות מהלך זה. בכתב התביעה הוסיפו המבקשים והדגישו, כי לנוכח סיכסוך זה שנתגלע בין הצדדים הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב תביעה לביטול הסכם הזכיינות ולפצוי כספי, כנגד המבקשים (ת"א (שלום ת"א) 27328-06-23).

כמו כן התבקש צו מניעה קבוע אשר מונע מהמשיבה לגבות, לקזז או לחייב את חשבונותיה בסכומים כלשהם תחת הכינוי "עלויות שפוץ" או "תיכנון אדריכלי" או כל עלות אחרת הנובעת מסעיפים 9.14 ו-9.15 להסכם הזכיינות וסעיף 9.2 להסכם השינויים.

בבקשה לסעד זמני שהוגשה לצד ההליך העקרי עתרו המבקשים לסעדים שונים, ובהם צו מניעה זמני האוסר על העתקת הסניף למיקומו החדש בקניון וכן צו אשר אוסר על המשיבה לבצע את השפוץ של הסניף בעצמה או באמצעות קבלנים מטעמה.

כן התבקש סעד המורה למשיבה להמנע מלגבות או לקזז מחשבונותיהם של המבקשים כל תשלום הקשור בעלויות השפוץ, וכן צו עשה זמני המורה למשיבה להשיב את כל הכספים שנגבו מהמבקשים בגין עלויות השפוץ.

...

בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה לסעד זמני שעניינו הפסקת הקיזוזים מצד המשיבה בגין עלויות השיפוץ.

הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא לצדדים את החלטתי זו. ניתנה היום, ה' טבת תשפ"ד, 17 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.