בקשה לצו שיפוטי נגד מלונית ללא רישיון הגורמת מטרדי רעש

טענות המבקשת המבקשת טוענת כי מדובר במלונית הפועלת במרכז העיר ירושלים, תוך שמופעלים על גג המבנה מיתקני שעשועים מתנפחים וכן מזנון, ללא רישיון עסק וללא אישורים מהגורמים הקבועים בחוק.

ביחס למלונית, הרי שהואיל והוגשה בקשה לרישיון עסק, ומכיוון שנימצא כי אישור מישטרה עתיד להיתקבל בקרוב וכן עתידה להתקיים ביקורת עדכנית על ידי כיבוי אש בימים הקרובים לצורך בדיקת האישורים, ובנוסף נשלחה הפניה נוספת לשירות המזון, מסכימה המבקשת כי יוטל צו הפסקה שפוטי שביצועו יעוכב ב-30 ימים.

לפיכך, מחומר הראיות שהגישה המבקשת, ואשר לא נסתר על ידי המשיבים, עולה המסקנה , כי המשך פעילות העסק במתכונת החדשה, הכוללת הפעלת מיתקני שעשועים ומיתקני מים וכן מזנון, מבלי שהוגשה בקשה לרישיון עבורם, עלול לסכן את שלום הציבור, בטחונו ובריאותו, ואף מהוה מיטרד רעש לתושבי המקום, ועל כן מיתקיים אינטרס צבורי למתן הצוו.

כך, לגבי מיתקני השעשועים על הגג וכן המזנון לא הוגשו בקשות לרשוי, קיימת סכנה בטיחותית ותברואתית מהפעלתם מבלי שקיימים אישורי בטיחות ואישור שירות המזון, והפעלת מיתקני השעשועים אף יוצרת מיטרד לציבור בעקבות הרעש הנגרם מהפעלתם.

...

לפיכך, מחומר הראיות שהגישה המבקשת, ואשר לא נסתר על ידי המשיבים, עולה המסקנה , כי המשך פעילות העסק במתכונת החדשה, הכוללת הפעלת מתקני שעשועים ומתקני מים וכן מזנון, מבלי שהוגשה בקשה לרישיון עבורם, עלול לסכן את שלום הציבור, ביטחונו ובריאותו, ואף מהווה מטרד רעש לתושבי המקום, ועל כן מתקיים אינטרס ציבורי למתן הצו.

על כן הגעתי למסקנה כי מקום ליתן צו המצמצם את היקף פעילותו של העסק באופן שיימנע את הנזק הנגרם שעלול להיגרם לשלומו ובטחונו של הציבור וימנע את המטרד הנגרם מהפעלתו.

לפיכך, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי ומורה על מתן צו האוסר על המשיבים או מי מטעמם להפעיל מתקני שעשועים על גג המבנה וכן מזנון במלונית ברח' המלך ג'ורג' 21 בירושלים.

משהגישה המשיבה את תגובתה לבקשה לסעד זמני, היתקיים דיון בבקשה ביום 1.5.2022 במעמד הצדדים – ולמחרת, ביום 2.5.2022, ניתנה החלטה הדוחה את בקשת המערערים תוך חיובם בהוצאות המשיבה בסך 3,500 ש"ח. המותב קבע כי בשים לב לבקשה הקודמת לסעד זמני, שבה נתבקש סעד זהה, לא ניתן להגיש בקשה נוספת "אלא במסגרת של עיון מחדש, קרי 'שינוי נסיבות'". המותב הוסיף וקבע כי גם אם ניתן היה לראות בבקשתם בקשה לעיון מחדש כאמור, לא מיתקיים בעניינינו שינוי נסיבות – שכן "מיטרד הרעש הנטען הנו אותו המיטרד". עוד קבע המותב, בין היתר, כי הבסיס הראייתי של הבקשה "היה דל מאוד, ובודאי שאינו עונה על הקריטריונים לעיון מחדש", והדגיש כי "אין לפני בית המשפט שום אינדיקאציה ולו מינימלית, האם המוזיקה מהמסעדה נשמעת בתוך דירות [המערערים]". נוכח האמור קבע המותב: "לא מצאתי לנכון, גם מבחינת מאזן הנוחות לשנות את המצב הקיים שמכוחו ממילא על המשיבה לקיים אחר תנאי רישיון העסק שלה [...] אין מקום למתן צוים והוראות נוספות בטרם בירור סדור של הדברים". לבסוף הדגיש המותב כי "אין בדחיית הבקשה כדי לקבוע מסמרות כלשה[ן] ביחס להליך העקרי לא כל שכן לקבוע, כי המשיבה פועלת כדין. כל שנקבע לעת הזו הוא, כי לבקשה דכאן אין מקום, וכי הקשיים בדבר הצגה סדורה של הדברים מצד [המערערים] נמשכים גם לעת הזו, באופן שהביא לבקשת סרק". ביום 22.5.2022 הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב, בה נטען כי בהליך נוצר מצב "המהוה עדות ניצחת לדקדנס הפושה במערכת המשפט" וכי "שופט הפורש חסותו על הפרת חוק, הפוגעת בחייהם של אזרחים נורמאטיביים, באמצעות עצימת עיניים בפני הראיות המובאות בפניו וקבלת טענות באופן חד-צדדי ללא בדיקה, אינו מבצע את התפקיד [ש]לשמו נבחר, ומועל באחריות לה הוא מחויב". לטענת המערערים, ההחלטה מיום 2.5.2022 קבעה ממצאים עובדתיים הרלוואנטיים להליך, ואולם המותב "בחר לעצום עיניו בפני מרבית הראיות, בכדי להגיע לתוצאה הרצויה בעיניו". באופן ספציפי טענו המערערים כי העובדה שהמותב הורה למשיבה להתייחס לסרטונים שהגישו, מעידה כי המותב צפה בסרטונים והתרשם שהם מוכיחים "לכל הפחות הפרה לכאורית של רשיון העסק" – אך המשיבה היתעלמה מהוראה זו והמותב "העדיף לעצום עיניו" בנושא.

מכאן העירעור שלפניי, בו טוענים המערערים כי היתנהלות המותב גרמה לפגיעה בשמם הטוב "בנגוד ליושרה השיפוטית, המקצועית והאישית שהנה בבסיס אמון הציבור בשופטים". לטענתם, חלק מהדיון ביום 1.5.2022 היתקיים שלא לפרוטוקול ובמהלכו "לחץ" עליהם המותב להגיע להסדר עם המשיבה אשר יאפשר לה להמשיך ולהפר את החוק.

עוד הם מעלים השגות נוספות כנגד הנימוקים שהובאו בהחלטת הפסלות, ובפרט על הקביעה כי בקשתם הוגשה בשיהוי וכן על הקביעה כי התנסחו בלשון בוטה.

...

המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין מעוגן בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובמסגרתו יש לבחון אם מתקיימות נסיבות המקימות "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". לא שוכנעתי כי נסיבות כאלה מתקיימות בענייננו.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערערים להצביע על חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך על ידי המותב, אף לא בקירוב.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

עילות התביעה שבבסיס בקשת האישור הן הטעה, הן במעשה והן במחדל, בנגוד להוראות סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981, והטעיה בפרסומת לפי סעיף 7(ב) לאותו חוק; הטעה בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק התקנים, התשי"ג–1953; תאור כוזב כמשמעו בסעיף 2(ב) לצוו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), התשל"ט–1978 (להלן: "צו ייבוא רכב"); הפרת חובה חקוקה בנגוד להוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין ושקר מפגיע לפי סעיף 58 לאותה פקודה; הפרת חובות מכוח חוק המכר, התשכ"ח–1968; רשלנות לפי סעיפים 35–36 לפקודת הנזיקין; הפרת חוזה והפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובקיום חוזה; עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979; פגיעה באוטונומיה של הפרט; עוולות סביבתיות מכוח חוק אויר נקי, התשס"ח–2008, והתקנות שהותקנו מכוחו, וכן מכוח חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–1992 (להלן: "החוק למניעת מפגעים סביבתיים"); מיטרד ליחיד בהתאם להוראות סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין; הפרת כללי רישום כלי הרכב בישראל המופיעים בתקנות 282(א)(1) ו-(ד) ותקנה 282א לתקנות התעבורה, התשכ"א–1961; הפרת מיסמכי דרישות ומסמכי הרישום של משרד התחבורה לייבוא רכב; הפרת עקרון "הזהירות המונעת"; אחריות שותפים ומסייעים מכוח סעיפים 11–12 ו-14 לפקודת הנזיקין וכן מכוח סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה–1965; עוד טוענים המבקשים, כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל המשיבות מכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין.

לדידי המבקשים ההסדרים והקביעות המשפטיות באותם הליכים יוצרים כנגד קבוצת פולקסוואגן השתק פלוגתא או השתק שפוטי המונעים מהן מלכפור באחריותן.

נוסף על כך הוצגו מסמכים המוכיחים לטענת המבקשים שהוגשו תלונות רבות במדינות שבהן כבר בוצע הריקול, לרבות ישראל, וכן מחקרים, פרסומים ודו"חות המלמדים על פגיעה בתיפקוד כלי הרכב בשורה ארוכה של פרמטרים כמו צריכת דלק גבוהה, פגיעה במומנט ובביצועי המנוע, רעש וכיוצ"ב שנגרמו כתוצאה מהריקול (מוצגים ת/48, 66, 67, 68, 69 ו-70 לסיכומי המבקשים).

פרט 6 לתוספת השנייה קובע שניתן להגיש תובענה ייצוגית בקשר עם "מפגע סביבתי", כהגדרת מונח זה בחוק למניעת מפגעים סביבתיים, וזו הגדרת "מפגע סביבתי": "'מפגע סביבתי' – זהום אוויר, רעש, ריח, זהום מים, זהום מי-ים, זהום על ידי פסולת, זהום על ידי חומרים מסוכנים, זהום על ידי קרינה, פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, פגיעה באיזור מוגן, פגיעה באילן מוכן או בעץ בוגר, פגיעה ביער או פגיעה בערך טבע מוגן, והכל כשהם בנגוד לחיקוק, לצוו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו של אדם או גרימת סבל ממשי לאדם" (ההדגשות שלי – צ.צ).

...

מכל הנימוקים דלעיל אני סבורה כי יש לדחות את בקשת המדינה לזכות תביעה בלעדית בעניין נזקי הקבוצה הראשונה.

סוף דבר בקשת האישור מתקבלת בהתאם לקבוע לעיל.

לא שוכנעתי כי קיימת אפשרות סבירה שבית המשפט ייעתר לסעד המבוקש לאפשר בעלי כלי הרכב המושפעים שירצו בכך להשיב את כלי הרכב למשיבות או מי מהן תמורת שוויו.

בעתירה ביקש התובע להורות לעירייה לבטל את רשיון העסק שניתן לנתבעת, בטענה שהפעלת המרכול במיקומו הנוכחי יוצרת מיטרד, בין היתר בכך שמשאיות מגיעות לפרוק סחורה בשעות הלילה, נוסעות אחורנית, ויוצרות רעש בלתי סביר (עת"מ 13691-03-18).

במסגרת הדיון בעתירה הגיעו התובע והנתבעת שבפני להסכם פשרה, במסגרתו התחייבה הנתבע כדלקמן: "לא תבוצע כל פריקה או אספקה של סחורה לחנות... בין השעות 20:00 בערב ל- 7:00 בבוקר... המשיבה תעסיק שומר במהלך שעות הפעילות של החנות שיוודא כי המובילים מקיימים אחר הוראות הסכם זה... המשיבה תמשיך להציב מצלמה שתמוקד באזור הפריקה והמדרכה הצמודה אשר פעל 24 שעות ביממה... על כל הפרה של תנאי על פי סעיפים 1,2 ו- 3 לעיל שיגובה בצלום מטעם העותר, תשלם המשיבה לעותר פיצוי כספי מוסכם של 750 ₪ על כל הפרה..." ביום 6.3.19 ניתן פסק דין במסגרתו נמחקה העתירה תוך ציון כי הסכם הפשרה מחייב את הנתבעת: "הסכם הפשרה שהוגש על ידי העותר, מחייב אובליגאטורית את העותר ואת המשיבה 2, שכן משיבה 1, הרשות המינהלית, לא חתמה עליו, ואף הודיעה (בהודעה נפרדת) כי אינה צד לו ולא מחויבת לפיו...." ביום 28.6.20 הגיש התובע עתירה מנהלית נוספת כנגד הערייה במסגרתה עתר לסגירת המרכול, בטענה כי זה פועל ללא רישיון, אולם זו נדחתה כאשר בתגובה לעתירה ניתן למרכול רשיון עסק זמני, ולאחר שהעירייה הודיעה על כוונתה להגיש כתב אישום כנגד הנתבעת בגין הפרת תנאי הרישיון הזמני שניתן לה (59725-06-20).

לגופו של עניין טענה הנתבעת כי היא "אינה מתירה ועושה כל שבאפשרותה למנוע פריקת סחורה לסניף במקומות או בשעות אסורים ו/או ללא פקוח כדין – ובכלל זה הציבה שלוט בסביבת המרכול... דורשת מספקיה ומלקוחותיה לכבד הוראת כל דין ואת תנאי הרשיון של הסניף....". ביום 11.5.23 היתקיים דיון בבקשה לצוו מניעה זמני, במסגרתו שמעתי באריכות את טענות באי כח הצדדים ואת התובע, ובסופו ניתנה החלטה אשר קיבלה את הבקשה באופן חלקי: "שוכנעתי בכנות טענותיו של המבקש, לפיהן המשאיות הנוסעות אחורנית בשעות הקטנות של הלילה טורדות את שלוות חייו באופן קשה. המשיבה מאשרת שפריקת הסחורה למרכול שהיא מנהלת מחייבת נסיעה אחורנית ממפלס הרחוב אל הכניסה למרכול, והעובדה שמשאיות משמיעות צופר בעת נסיעה אחורנית היא בגדר ידיעה שיפוטית. השילוב של עובדות אלה, יחד עם העובדה שגם ברישיון הפעלת העסק נקבע שאין מקום לאפשר פריקת סחורה בשעות הלילה, מצביע על כך שהמשך פריקת סחורה בלילה מסב למבקש נזק מיצטבר. מאידך, לא ניתן לומר שהפעלת העסק על פי תנאי הרישיון גורמת למשיבה נזק. הפוכו של דבר. פעולה על פי הרישיון תמנע מהמשיבה נזקים בדמות קנסות ותביעות לפצוי בשל מיטרד. אשר על כן, אני סבורה שככל שמדובר באיסור פריקה בשעות הלילה, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקש... סוף דבר, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי, ואוסרת על המשיבה לאפשר פריקת סחורה במרכול המצוי ברחוב ריינס 6 בירושלים, בין השעות 22:30 ל- 06:00. תוקף הצוו עד החלטה אחרת בתיק העקרי. יתר רכיבי הבקשה נדחים." ביום 27.6.23 הגיש התובע בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, היא הבקשה שבפני, במסגרתה טען שמאז ניתן הצוו הזמני הפרה הנתבעת את הצוו לא פחות מ- 35 פעמים.

...

דיון והכרעה לא שוכנעתי שהנתבעת נוקטת אפילו מעט מהאמצעים העומדים לרשותה כדי שלא לאפשר פריקת סחורה בשעות הקטנות של הלילה, אף שהיא מודעת לכך שהדבר מדיר שינה מהתובע, פשוטו כמשמעו.

אני סבורה שזה המצב.

לפיכך, ועל מנת שצו המניעה הזמני לא יישאר אות מתה, אני מורה כי מעתה ואילך, כל הפרה של הצו תגרור קנס של 500 ₪.

בהמשך, בעלותו הרשמית של העסק עברה על שמו של משיב 2, בנו של משיב 1, באופן שצו הסגירה לא חל עליו ומשכך הוגש כתב אישום כנגד משיב 2 בגין הפעלתו של העסק ללא רישיון עסק בלבד ולא בגין אי קיום צו בית משפט.

דיון והכרעה סמכותו של בית המשפט להוציא צו סגירה שפוטי לאחר הגשת כתב אישום, קבועה בסעיף 17 לחוק, הקובע כדלקמן: "הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותוקפו יפקע עם ביטול כתב האישום או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זכוי סופי או בכל מועד קודם שנקבע בצו". כפי שנקבע בפסיקה, דרך המלך לטפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים, המאפשרים לנאשם להיתגונן כראוי מפני האישומים המיוחסים לו. על בית המשפט לאזן את זכויות היסוד הכרוכות בבקשה זו. מצד אחד חופש העיסוק של המשיבים ופרנסתם, ומן הצד האחר את הצורך בשמירה על ביטחונו של הציבור והחובה של בעל העסק לדאוג לנמצאים בסביבתו.

המתוה לדיון בבקשה לפי סעיף 17 לחוק, הוקבל למתווה הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים: "המסגרת העיונית להכרעה בבקשה לפי סעיף 17 דומה במאפייניה לזו הנוהגת בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו 1996 בשינויים המחויבים. כלומר, על המאשימה להניח תשתית ראייתית לכאורה למיוחס לנאשם בכתב האישום ולקיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית", עליה לשכנע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה ממתן הצוו לבין מידת הנזק שעלול להגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק ללא רישיון עד לסיום המשפט - מטה את הכף להעדיף את אינטרס הציבור; וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצוו באמצעי מידתי יותר.

בנוסף, חרף העובדה שהעסק מחזיק באישורה של הרשות לאיכות הסביבה, באופן תמוה ניתן סרוב לבקשה לרישיון עסק מהנימוק: "נימצאו בעסק מיטרדי זהום אויר ורעש" ומעולם לא נימסר לבעל העסק כל דוח ו/או בדיקה מקצועית שנעשתה במקום לפיה העסק מהוה מיטרד כזה או אחר, ולא הונחה בפניי כל חוות דעת אשר לכך על ידי המבקשת.

...

אשר על כן, ועל אף שהונחה לפניי תשתית ראייתית לכאורית לעבירה המיוחסת למשיב 2 בכתב האישום כנדרש בשלב זה, סבורני כי המבקשת לא עמדה בנטל להראות את נחיצותו של הצו המורה על סגירת העסק בטרם הוכרע ההליך העיקרי, שתכליתו מניעתית ולא עונשית ולא הצביעה על קיומו של סיכון ממשי ומיידי בהמשך פעילותו של העסק.

סבורני כי באיזון בין מידת הנזק שייגרם למשיבים כתוצאה ממתן הצו לבין מידת הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן בנסיבות העניין, כף המאזניים נוטה לצידם של המשיבים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.