בקשה לצו מניעה זמני: איסור שימוש בקרקע והפרעה לעבודות בנייה

למרות זאת לא רכשו הנתבעים את חלקו של התובע, ובמקום זאת הישתלטו על החלקה והחלו לבנות בה עבודות בניה ללא היתר.

להשלמת התמונה אציין כי בתחילת ההליך ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים להמשיך ולבנות בחלקה.

כך, סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן "חוק המקרקעין") קובע כי "המחזיק במקרקעין זכאי לידרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת." בית המשפט העליון פירש הגנה זו לפיה "המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו" (רע"א 5518/98‏ יוסף נ' עוקשי, פ''ד נה(3) 294, 307 (2001) (להלן "עניין עוקשי")).

ממהלך ההליך כולו עולה כי התובע ביקש להוכיח את זכויותיו במקרקעין.

...

יש להגישו באמצעות עד שיוכל לבסס את המסקנה כי המסמך מהווה ראיה לתוכנו (ראו ע"פ 347/88‏ ‎דמיאניוק‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(4) 221, 227, 308 (1993); ע"א 2576/03‏ ‏וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 33 (21.2.2007) (להלן "עניין וינברג")).

התוצאה התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

המבקשים עותרים בתביעה זו לסעד של צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים להיכנס או לפלוש לחלק ממקרקעין הידועים כחלקה 168 בגוש טבעי 3 באיזור המכונה "ח'לת אלשיך" באדמות הכפר "צור באהר" בירושלים (להלן: המקרקעין), וכן האוסר על המשיבים מלהפריע לשימוש וחזקה של המבקשים במקרקעין.

כך למשל, ורק לשם ההמחשה, המבקש 3 טען בתצהירו כי לאחר רכישת הקרקע הוא עיבד אותה ונטע בה (סעיף 9 לתצהיר), ואילו בעדותו העיד כי החלקה שלו היא "בחלק עם סלע" ולא ניתן לעשות בה כלום (עמוד 4 שורה 28 לפרוטוקול); והמשיב 1 ציין בתצהירו כי יש להשלים עבודות בניה במקרקעין "ללא דיחוי" (סעיף 15 לתצהיר), אך בעדותו העיד כי מאז רכישת הקרקע לא נעשה בה כלום ואף אין כיום כל היתר המאפשר בנייה בה (עמוד 8 שורות 5-8 לפרוטוקול).

האמור לעיל לעניין השהוי, החסרת פרטים רלבאנטיים ותאור עובדתי שנימצא לא מדוייק, שוקל לחובת המבקשים, ונתתי לו משקל במסקנתי כי אין מקום להעתר לבקשה במלואה ולהעניק למבקשים את מלוא הסעד הזמני שהתבקש (כאמור, איסור כניסה למקרקעין ומניעת הפרעת שימוש).

יחד עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר לא מצאתי כי שיקולים אלו מצדיקים שלא ליתן כל סעד לטובת המבקשים ושלא להורות על איסור דיספוזיציה, וזאת מהטעמים באים: ראשית, נתתי דעתי לכך שהאיסור על דיספוזיציה נועד למנוע גם פגיעה עתידית בצדדים שלישיים נוספים (וראו הוראת תקנה 95(ד)(1) סיפה לתקנות סדר הדין האזרחי); שנית, כאמור גם המשיבים הגישו תגובה שכוללת טענות שנמצאו לא נכונות (לעניין המשיב 2, ולעניין הבנייה במקרקעין), ועל כן קיים קושי לשמוע מפיהם טענה בדבר הכללת עובדות לא נכונות בבקשה.

...

האמור לעיל לעניין השיהוי, החסרת פרטים רלבנטיים ותיאור עובדתי שנמצא לא מדוייק, שוקל לחובת המבקשים, ונתתי לו משקל במסקנתי כי אין מקום להיעתר לבקשה במלואה ולהעניק למבקשים את מלוא הסעד הזמני שהתבקש (כאמור, איסור כניסה למקרקעין ומניעת הפרעת שימוש).

הנה כי כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין ואיזנתי ביניהם, הבקשה מתקבלת בחלקה, כך שניתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בחלקם הנטען של המבקשים במקרקעין, ויתר חלקי הבקשה נדחים.

עוד בטרם הגשת כתב התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבע לבצע עבודות בניה או הצבת מכולות חדשות או נטיעה מכל סוג שהוא בשטח החלקה.

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם ברע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי, פסקה 8 (14.3.2017): "הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין (המכונה גם "תביעה פוססורית") אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס.

באשר להקצאת קרקע חלופית, אני סבורה כי יתכן שיש בטענה זו ממש, אם כי לא כתנאי לפינויו של הנתבע, ומכל מקום אין לקבוע מסמרות בהליך זה. במבוא להסכם עוגנה הסכמת הצדדים לפיה הקצאת הקרקע הנה זמנית בלבד וכי "המשתמש יעבור למשבצת קרקע חלופית שתאותר על ידו ובתנאי שמיקומה וגבולותיה יאושרו ע"י האגודה והמשתמש יחתום על הסכם חדש בגין הקרקע החלופית". גם אלברט העיד בהגינותו כי כוונת הצדדים היתה לאפשר לנתבע להקים חווה במקום חלופי כאשר עלויות המעבר אינן על חשבון התובעת (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 16).

...

מנימוקים אלו, אין מקום גם למתן סעד זה. התוצאה התוצאה היא כי תביעת הפינוי מתקבלת.

יתר התביעה נדחית.

הנתבע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ והחזר אגרות משפט.

בד בבד עם הגשת התובענה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר על הנתבע לעשות שימוש במקרקעין הידועים כגוש 10285 חלקה 4 ולבצע במקום את עבודות הבנייה.

זאת ועוד, במסגרת תגובתו של הנתבע נטען כי המומחה מטעם התובעים ציין במסגרת חוות דעתו שלא חל שינוי בטופוגרפיה ובמפלס הדרך, ולכן קביעות אלו סותרות לחלוטין את טענות התובעים שלפיהן הנתבע לא יישם את כלל הפעולות שלהן התחייב במסגרת פסה"ד. בכל הנוגע לקביעה שלפיה על התובעים להותיר את דרך הגישה אל עבר מיגרש התובעים (מיגרש מספר 4/15) כשהיא פנויה מכל חפץ ומפסולת בנייה מציין הנתבע בתגובתו כי הוא לא חסם את דרך הגישה לכיוון דירת התובעים כפי שנטען בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, מה גם שבתמונות שאותן צרפו התובעים לא ניתן להבחין בחסימה מוחלטת של דרך הגישה משום שפסולת הבנייה הונחה בצדי הדרך מבלי להפריע את הגישה לביתם של התובעים באמצעות כלי רכב.

...

מאחר ולא עלה בידי הנתבע להפריך את טענות התובעים וכן גם את נציגי העירייה הרי שבהתאם להוראת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט הנני מורה לנתבע לבצע את ההתאמה הנדרשת בתוך 90 יום מהיום כפי שנקבעה במסגרת פסה"ד מיום 14.1.2020.

סוף דבר : הבקשה מתקבלת.

ככל שההפרה תמשיך לעמוד בעינה החל מהמועד שנקבע על ידי בית המשפט או אז ישלם הנתבע לתובעים קנס כספי בשיעור של 500 ₪ ליום עד להסרת ההפרה.

לפני בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבע 1 להמשיך בבניה במיגרש מס' 99 חלקה 5 גוש 7839 עד להכרעה סופית.

הסעד המבוקש בתביעה הינו סילוק יד ולא תביעה לפירוק השתוף במקרקעין או סעד כספי אך בנוסף נתבקש צו מניעה זמני, כבר מתחילת ההליך, שלא להסיג גבול או לבצע עבודות בנייה במקרקעין.

סעיף 17 לחוק המקרקעין קובע איסור הפרעה לשימוש במקרקעין וזכותו של מחזיק בפועל במקרקעין, אף אם שלא כדין, לתבוע פינויו של מסיג גבול.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש הן מבחינת הבעלות ושיוך מגרש 99 לחלקם כנטען, והן מבחינת מאזן הנוחות.

סוף דבר: לאור כל האמור, מצאתי כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להידחות ללא צו להוצאות.