בקשה לצו מניעה זמני נגד הקצאת מגרשים בישוב אבני חפץ

אין מקום להתבסס על החלטתו של השופט מנדלבום בבקשת רשות ערעור על החלטה בסעד זמני, שקבעה שלא ניתן לומר שגירסת העותר חסרת סיכוי, כבסיס לטענה שלפיה יש קביעה משפטית כלשהיא שהעותר צודק בטענתו, בדבר רצף מגורים במיגרש, כפי שטען בעתירה.

לדבריו, בשני מקרים דומים במגרשים סמוכים מספר 370 ו-6341, בהם בוצעו הריסות ובנייה מחדש של מבנים שהיו קיימים ותפוסים עשרות אם לא מאות שנים, לא הוציאה המשיבה צו פינוי וסלוק יד, והיא מקדמת הליכים של הקצאת המיגרש ללא מיכרז במסגרת הסדר קרקעות תפוסות בישובי מיעוטים.

העותר טען שההחלטה להחריג את מיגרש 6363 או שלא להחיל עליו את הסדר קרקעות תפוסות בישובי מיעוטים היא החלטה בלתי סבירה בעליל, המונעת מנקמה של המשיבה והפקח מטעמה בעותר ומשפחתו.

המשיבה טענה בפניי, כי בנגוד לטענת העותר שבמגרש היה קיים כל העת צריף ששמש למגורי מישפחת אביו של העותר והבית שהחל העותר בבנייה ניבנה כתחליף לצריף זה, בנובמבר 2015 פונה המיגרש מכל אדם וחפץ על ידי אביו של העותר, במסגרת בקשתו להסדרת חזקה במיגרש אחר, מיגרש 636, ומאז לא גר בו איש.

העותר לא הראה שום מקרה שבו הוצא למכרז מיגרש שעליו מחזיקים קיימים, להבדיל ממטרדים שיש התחייבות המועצה לפנותם, לאחר חקיקת התיקון לחוק משנת 2016, שקבע שהרשות לא תקצה מקרקעין המוחזקים שלא כדין אלא בתנאים האמורים בסעיף, שלא היתקיימו במקרה זה. אני דוחה את טענת העותר, כאילו צו הפינוי שהוצא הוא היתייחסות שערורייתית לבקשת העותר להסדרת החזקה.

...

על כן, אני דוחה את העתירה להורות למשיבה לתקן את המכרז באופן שמגרש 6363 יוסף עליו.

על פי כל האמור, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להקצות או לפעול אצל הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי להקצאת המגרשים כהגדרתם להלן לצד ג' כלשהוא.

המשיבה שלה היה אמור להיות מוקצה השטח של ישוב אבני חפץ (להלן: "הישוב"), אישררה את ההסכם בין היישוב למבקשת.

עם זאת למבקשת טענות רבות כנגד המשיבה והיישוב בעיניין זה. טענות אלה נתמכות לכאורה בעובדה שבמשך כל השנים לא הודיע היישוב על ביטול ההסכם, וממילא גם לא המשיבה.

...

הזכות לכאורה - כפי שפרטתי לעיל, נוכח ההסכם שבין היישוב למבקשת אשרר אושרר על ידי המשיבה, ואשר נותר בתוקף משך 11 שנה עד להודעת המשיבה על ביטול האישרור, אני סבורה כי יש סיכוי לתביעה לצורך שלב זה של הדיון.

אני סבורה כי הסתרת המסמכים במ/1 ובמ/2 יש בהם משום חוסר תום לב של המשיבה.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להקצות או לפעול אצל הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי להקצאת המגרשים המפורטים בסעיף 3א. שבהסכם מיום 25.12.08 ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות דיספוזיציה במגרשים הנ"ל. תחילת תוקף הצו – מיידית.

לטענת המדינה, הפתרון להעברת בני השבט לעיר רהט התעכב על רקע הקושי בהקצאת מגרשים זמניים ביישוב עבור כלל בני השבט, המונים כ-3,000 איש, ולשם כך יש להקצות כ-400 מגרשים.

טענות העותרים טוענים העותרים כי היתנהלות המדינה אל מול בני שבט אבו קוידר היתה לאורך השנים וגם כיום בלתי סבירה עת עצמה עין לנוכח הבניה המורחבת שעשו בני השבט על אדמות פרטיות כשהמדינה, לא רק שלא עשתה דבר כדי למנוע זאת אלא, אף הוסיפה חטא על פשע ובנתה בעצמה על אדמה פרטית השייכת להם, מבני ציבור (בית ספר וגני ילדים) בנגוד לדין.

לטענתם, העובדה כי בעיניין בני השבט התנהלו לאורך השנים משאים ומתנים ואף הוצעו פיתרונות ישימים על דרך של הקצאת מגרשים לבניה בישובים שונים והם לא מצאו לנכון לאמצם מלמדים כי אין בני השבט חפצים בפיתרון כלשהוא ובהעתקת מקום מגוריהם.

לאור האמור בקשו העותרים את התערבותו של בית משפט אשר יורה למדינה לפעול להוצאה ומימוש של צוי הריסה כנגד כל הבניה במקרקעין בתוך פרק זמן סביר שיקבע בית משפט.

...

לסיכום, טענה המדינה כי מדיניות אכיפה כנגד בניה חדשה בשילוב ולצד קידום פיתרון של מגורי קבע לבני שבט אבו קוידר, הינה מדיניות סבירה לעת הזו ועל כן אין כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8648/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותר: חוסאם אלדין אל-סייד נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד גלעד אבני בשם המשיב: עו"ד מתניה רוזין ][]פסק-דין

זוהי עתירה שנייה במספר המופנית נגד החלטת המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, שלא להאריך את מועד ביצועו של צו לסילוק יד ולפינוי קרקע מספר 3579, שהוצא ביחס למקרקעין המצויים בישוב אל-סייד שבנגב (להלן: צו הפינוי או הצוו, ו-היישוב, בהתאמה).

מספר חודשים לאחר שניתן צו הפינוי, ביום 11.10.2021 הגיש העותר תביעה לביטול צו הפינוי לבית משפט השלום בבאר שבע, ובתוך כך גם בקשה למתן צו מניעה זמני (ת"א 23333-10-21, השופטת ר' טיקטין עדולם).

בו ביום הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין, שלפיה העותר יפנה את המיגרש באופן עצמאי עד ליום 11.4.2022 – שאם לא כן "ייכנס צו הפינוי לתוקף ו-60 הימים העומדים לרשות [המשיבה] לבצוע הצוו ייספרו מחדש החל מיום 12.4.2022". במסגרת ההודעה המשותפת שהוגשה לבית המשפט מסר העותר כי הוא מאשר שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין; כי הארכה שניתנה לו לפינוי המקרקעין היא "ארכת חסד"; וכי לא יהיו לו טענות כלפי המשיבה.

יתרה מכך, בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדונה כערעור והתקבלה, ודבריו של השופט א' רובינשטיין שם, יפים גם לענייננו: "המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה, ונשוב לכך. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד - כביכול - על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התיכנון יבוא גם יום 'עשיית סדר' בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך" (רע"פ 2885/08, 22.11.2009).

...

בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, שפלש למקרקעי ציבור, ו"הוסיף והמשיך בבנייה לאחר שנמסרו לו התראות, כאשר בשטח נמצאו כלונסאות בלבד, ואף לאחר שהתחייב כי יחדל לבנות, עד שלבסוף הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות".

מכאן שיש לדחות את העתירה בהינתן ההלכה שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות; זאת למעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית (ראו מני רבים: בג"ץ 8035/22 חליחל נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2022); בג"ץ 7189/22 עלי נ' זר, כונס הנכסים (20.12.2022)).

סוף דבר.

העתירה נדחית.

יחד עם כתב התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה למנוע מהמדינה לפעול באופן חד צדדי ולנקוט הליכים נגד התובעים וזאת עד למיצוי ההליכים בתביעה שהוגשה ועד לסיום ההליכים המשפטיים.

התובעים עושים שימוש לרעה בהליכי בית המשפט החל בהגשת התביעה, רק לאחר שהרשות פנתה אליהם, והיה עליהם, בהתאם למוסכם, לפנות את המקרקעין בתוך שישה חודשים מיום פניית הרשות אליהן, ובהמשך בהגשת הבקשה לצוו מניעה, עובר בשיהוי העמוק שכן לא טענו משך שנים בקשר להקצאה הנטענת של המיגרש ואף לא פנו בהליך כלשהוא לעמידה על זכותם הנטענת וכלה בשינוי העובדתי של הגרסאות שלהם תוך כדי ניהול ההליך.

וראו לשון הסכם הפינוי: "והואיל והמתפנים הסכימו להרוס את המחוברים כולם, לפנות את המקרקעין מכל חפץ או בעלי – חיים...ולעבור להתגורר באתר זמני בשכונה 6 ביישוב שגב שלום (כמפורט במפה המצ"ב והמסומנת ב', להלן: "האתר הזמני"), וזאת עד אשר יתאפשר איכלוסם של פאיז, אמינה ואפנאן באופן קבוע במיגרש קבע בשכונה 7 בשגב שלום, לאחר פיתוחו (להלן: "מיגרש הקבע") (מצ"ב תשריט מיגרש הקבע – נספח ג' להסכם הזה" (ראה עמ' 2 למטה להסכם) (הדגשה שלי – הח"מ), כלומר מדובר על "מיגרש קבע בשכונה 7 בשגב שלום לאחר פיתוחו". לא מדובר על מיגרש מס' 17 בשכונה 7 בשגב שלום.

...

כך או כך בשעה שקבעתי שלא הוסכם כי התובעים יקבלו את מגרש 17 דווקא, הרי שגם אם יש למגרש 17 ייחודיות כלשהי, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת התובעים בתיק זה. לסיכום התביעה שהגישו התובעים נדחית.

התביעה שהגישה רמ"י מתקבלת ואני מורה לפיכך כדלקמן: סילוק ידם של התובעים מהמקרקעין המוגדרים בתביעה שכנגד פינוי והריסת כל המחוברים המצויים במקרקעין.

התובעים ישלמו לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 23,400 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.